אוצר ומנהל הלובר לשעבר מוטרד ממצב האמנות

יום חמישי 19 באוגוסט 2010 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי

פייר רוזנברג מוטרד. מנהלו לשעבר של מוזיאון הלובר ואחד האוצרים החשובים בעולם צופה בשינויים שמתרחשים בשדה האמנות ובטעם הקהל, ומקווה שההשלכות לא יהיו חמורות מדי

"הקהל כבר לא הולך למוזיאונים, הוא הולך לאירועים. זו בעיה עצומה", אומר פייר רוזנברג, לשעבר אוצר ומנהל הלובר, המשמש מאז 2001 כנשיא כבוד במוזיאון. "הקהל מתרכז סביב שלוש עבודות שגם הן אינן רחוקות זו מזו: המונה ליסה, ונוס ממילו וציור של רפאל. אם להיות פרובוקטיבי, אומר שיותר משמונה מיליון מבקרים פוקדים את הלובר מדי שנה אך המוזיאון עומד ריק. אנחנו מבינים יותר ויותר שלא נוכל לעבוד במתכונת של תערוכות גדולות, כי הקהל מבקש תערוכות מתחלפות ואינו מתעניין באוסף. תערוכות הקבע ננטשו בעקבות החיפוש אחר האירוע".

בביקור חטוף שערך לאחרונה בישראל התגלה רוזנברג כאדם חם, סבלני ומשוחרר. בלבושו הקבוע - חליפה שחורה וצעיף אדום שנהפך לסימן ההיכר שלו - ובאנגלית רהוטה במבטא צרפתי כבד, שירטט רוזנברג את אחת הבעיות המרכזיות של עולם האמנות כיום, בעיה שהיא אתגר גדול למוזיאונים בכלל וללובר בפרט. "יש שיאמרו שהמוזיאון הוא מוסד מת, משהו שאינו זז ומתפתח. אבל זה לא נכון כלל. המוזיאון חי ונושם", הוא אומר ולאחר נשימה כבדה מוסיף: "מה יהיה בעוד 20 שנה - איני יודע. קשה לצפות את השינויים האלה אך יש להם השלכות כבדות על חיי המוזיאון, וזה עצוב מאוד".

רוזנברג, המשמש בין היתר כחבר האקדמיה הצרפתית, נחת בישראל בעקבות אשתו, ביאטריס דה רוטשילד, שהגיעה למוזיאון לוחמי הגטאות כדי להתרשם מהשיפוץ והעיצוב המחודש שנעשה בו על ידי האדריכלית מאירה קובלסקי. דה רוטשילד מגיעה לישראל לפחות פעמיים בשנה ועוסקת בפעילות פילנטרופית - היא חברה בוועד המנהל של קרן "יד הנדיב" ותומכת במוזיאון לוחמי הגטאות - אך בעבור רוזנברג היה זה הביקור השני בלבד בישראל. הפעם הקודמת היתה בשנות ה-80.

"הוא ירד למחסן של מוזיאון ישראל לראות עבודות של האולד מאסטרס", נזכר האוצר יונה פישר. "האוצרת אלישבע כהן הראתה לו ציור איטלקי ושאלה את דעתו על אמינות התמונה. הוא זיהה אותה בהרף עין. הוא נחשב למומחה מאין כמותו בעולם, בייחוד לאמנים מסוף המנייריזם האטילקי ותחילת הבארוק. היכולת שלו לקרוא יצירת אמנות ולזהות טביעת יד של אמן היא יכולת שלא ראיתי שנייה לה בכל ימי חיי".

ישן אך גם מיושן

רוזנברג נולד בצרפת ב-1936 למשפחה יהודית וגדל בפאריס עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. אז התגייס אביו לצבא הצרפתי, והוא ואמו הסתתרו בכפר מרוחק אצל משפחה שעמה הוא שומר על קשר עד היום. ב-1946 שבו לפאריס, ורוזנברג זוכר כי בשנים אלו נהגה משפחתו לקחת אותו לבקר במוזיאונים בפאריס ומחוצה לה. הוא נרשם ללימודי משפטים ואף היו לו שאיפות להיות עורך דין, בהשפעת אביו שעסק בתחום, אך במקביל למד תולדות האמנות בבית הספר של הלובר.

ב-1962, לאחר שסיים את בחינות האוצרות, הצטרף לצוות המוזיאון. גם היום, כשהוא נזכר במברק שקיבל מהאוצר הראשי על התקבלותו למחלקה לציור, הוא נרגש כאילו היה זה אתמול. את המוזיאון של אותן שנים הוא מתאר כ"מוזיאון מפורסם וישן, אבל גם מיושן. לא היו טלפונים, שירותים, גלויות וכדומה. בנוסף, המוזיאון היה מאוד צרפתי ולא היה ער לנעשה במקומות אחרים בעולם. הדור שלי היה הדור הראשון שניסה לשנות זאת".

מוזיאון הלובר (תצלום: AFP)

במהלך שנות ה-70 התמנה לאוצר הראשי של המחלקה לציור, ובתקופתו נערך במוזיאון שיפוץ שבמהלכו סופחו משרדי האוצר אל שטחי המוזיאון. אולמות התצוגה החדשים התבססו על אור טבעי, בשונה מהאור המלאכותי שהיה נהוג לפני כן. במסגרת ההרחבה העלה רוזנברג 2,000 ציורים מהמחסן ובכך העלה את כמות הציורים המוצגים ל-4,500.

ב-1984 התמנה למנהל המוזיאון. "עד שנכנסתי לתפקיד לא היה ממש מנהל או אדמינסטרציה. הכוח היה בידיו של מנהל כלל המוזיאונים הצרפתיים. לא רק שמשרת המנהל נהפכה לחשובה ודומיננטית יותר, גם המוזיאון היה לעצמאי יותר, בין היתר בנוגע לענייני תקציב שעד אז התבססו על תמיכה ממשלתית בלבד. קיבלתי על עצמי לא רק את הניהול היום-יומי אלא גם את גיוס הכספים". ההזדמנות הגדולה שנפלה בחלקו היתה, לדבריו, להפוך את המוזיאון למה שהוא היום - "המוזיאון הגדול והחשוב בעולם". משרת הניהול הסבה לו אושר רב, והוא רואה בתפקיד זה "מקצוע עם גמישות וחופש המאפשר לעוסק בו את האפשרות להמציא מחדש".

הלובר והגלריה הלאומית בלונדון הם שניים מהמוסדות הגדולים והחשובים בעולם בתחום ההיסטוריה של האמנות, כששניהם שואפים להציג מעט מהכל. "הלובר היה חזק מאוד במשך שנים בעיקר באמנות צרפתית ואיטלקית ובמסגרת תפקידי ניסינו לשנות זאת, אף שתמיד היו חורים. הגלריה הלאומית חזקה יותר באמנות פרימיטיבית ואילו אנחנו באמנות ונציאנית. הם חזקים בהולנד ואנחנו באמנות פלמית".

במהלך השנים פעל רוזנברג רבות בתחום המחקר והגילוי של אמנים נשכחים, הרחיב באופן משמעותי את היקף הרכישות ונהפך לבעל שם בתחום אימות יצירות. "ניסיתי למלא את החורים ולרכוש יצירות מתקופות שבהן האוסף חלש".

כיצד שני הכובעים השונים שחבשת - האוצר וההיסטוריון - השפיעו על הניהול שלך?

"העובדה שבלובר מנהל שימש קודם כאוצר מסייעת לו להבין מהו תפקידם של האוצרים. מצד שני ישנן דרכים שונות לכל אוצר. חלק מהקולגות שלי מתעניינים יותר במחקר ואחרים ברסטורציה. אני מאמין שאוצרות היא מקצוע שבו אדם יכול לבטא את עצמו. ראי את הגלריות בלובר של הציור הגרמני לעומת הצרפתי: הציורים בגלריה הגרמנית תלויים בכבדות ובעומס רב בעוד שבגלריה הצרפתית תלויים מעט ציורים. האוצר בגלריה הגרמנית שם דגש על תצוגה היסטורית יותר. למשל, הוא שומר על המסגרות שהותקנו לציורים, אף שחלקן מהמאה ה-17 וה-18. לטעמו המסגרות הן כבר חלק מהעבודה. האוצרת של הציור הצרפתי מהמאה ה-18 מעדיפה מסגור עדין ומציגה גישה יותר אסתטית כלפי התצוגה. מה שמעניין הוא שפרט למיעוט זעיר, קהל המבקרים אינו ער להבדלים האלה".

האם אתה רואה שינוי ביחס של עולם האמנות כלפי ההיסטוריה?

"קשה לענות על כך בקצרה. בואי נקח את איטליה לדוגמה: במשך שנים רבות האמן שנחשב לגדול ביותר באיטליה היה רפאל. אז עלה דור חדש שהראה הערצה גדולה לבוטיצ'לי. לאחריו הגיע דור נוסף שקידם את יצירתו של פיירו דה לה פרנצ'סקה, שנהפך במהרה לכוכב גדול. עכשיו, אם תסעי לאיטליה תפגשי באל החדש שלהם - קראווג'ו".

נפל בין הכיסאות

רוזנברג נמנע מלקחת קרדיט על תגליותיו שלו, אף שהן רבות וחשובות. בין האמנים שתרם לגילויים מחדש היו האמנים הצרפתים ז'ורז' דה לה טור, ניקולא פוסן, ז'אן-אונורה פרגונאר ואוגוסט דומיניק אנגרה, שהוצגו בהרחבה בספרו המפורסם והחשוב "מרישום לציור" שהתפרסם ב-2000.

  ז'ורז' דה לה טור, "סנט ז'וזף", 1642. אמן שלא היה ידוע עד אמצע המאה הקודמת

המקרה של דה לה טור הוא דוגמה טובה לחשיבות הגילוי של אמן שלא היה ידוע עד אמצע המאה הקודמת, אבל היה נערץ מאוד בזמנו. דוגמה נוספת היא האמן הצרפתי סוגרה מהמאה ה-18, שהתגורר ברומא ובמשך שנים לא היה ידוע. רוזנברג, שחוקר כעת את יצירתו, מספר כי האיטלקים החשיבו אותו כצרפתי ולא עסקו בו ואילו הצרפתים החשיבו אותו כאיטלקי, וכך נפל בין הכיסאות. כיום שתי עבודות שלו מוצגות במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. "אפשר לומר שתפקידו של היסטוריון האמנות כרוך באחריות שיש לו כלפי אמני העבר. עליו לעזור להם להישמר בתודעה הציבורית ולהעמיק במחקר ובגילוי שלהם, ובכך לספק לידה מחדש לאמנים שההיסטוריה עשתה להם עוול".

בשנות ה-80 הורגש שיא של תערוכות גילוי שכאלה. כיצד היית מאפיין את התקופה הנוכחית?

"המשימה טרם הסתיימה. בכל דור יש שינויים: המאה ה-18 של המאה ה-18 איננה המאה ה-18 של המאה ה-19, והמאה ה-18 של המאה ה-20 היא לא אותה המאה ה-18. מה תעשה המאה ה-21 עם המאה ה-18? איני יודע. לכל דור יש את הטעם שלו, ואמנים שמתכתבים עם הטעם הזה יכולים להתגלות ולקבל ביטוי מחדש. אנחנו חיים בתקופה אלימה ואכזרית, ואני חש שהטעם של אנשי המקצוע הולך בעקבות זאת: אלימות כמו זו של האמנים האקספרסיוניסטים הגרמנים של היום, כמו זו של האמנים האנגלים הגדולים שגם הם אקספרסיוניסטים. אנחנו נמצאים ברגע שבו העולם בוער, ועל כן מעדיפים את גויה מאשר ולסקז. הציבור מחפש אחר אמנים כמו לוסיאן פרויד".

האם יש מקום לשינוי בחקר ההיסטוריה, לאמץ גישות חדשות?

"ההיסטוריה של האמנות המתקיימת במוזיאונים היא לא ההיסטוריה של האמנות המתקיימת באקדמיה. אנשי המוזיאון קרובים ליצירות ואילו אנשי האקדמיה קרובים לרעיונות. במובן מסוים מתנהל קרב בין האסכולות. כיום ארצות הברית נחשבת לחזקה בתחום הרעיונות העומדים מאחורי האמנות, קצת חזקה מדי לטעמי, ויותר חלשה בשדה המסורתי של תולדות האמנות המתקיימת במוזיאונים. זו הסיבה לכך רוב האנשים שנמצאים במשרות החשובות במוזיאונים בארצות הברית הם אנגלים. הם עברו אימון שהאמריקאים לא עברו.

רוזנברג במוזיאון הלובר. "תערוכות הקבע ננטשו לטובת חיפוש אחר האירוע" (תצלום: AFP)

"איש אקדמיה אינו יכול לנהל מוזיאון משום שאין לו את ההרגל של התבוננות ביצירות, לשפוט אותן מבחינת איכות ומצב, ואף יותר מכך - לדעת אם המוזיאון צריך לרכוש עבודה אחת ולא אחרת. יש שתי היסטוריות: ההיסטוריה הישנה - ההיסטוריה שלי שבה הקו המנחה הוא בין היתר הוצאת קטלוגים מקיפים, מטרה שנהפכה קשה משום שרבים כבר פורסמו. התחום החדש קשור למה שעומד מאחורי הגלגול של היצירות: מי היו בעלי היצירה, מתי היא נרכשה, למה ואיך וכדומה. זה כיוון שהתגבש בעקבות הפילוסופים הצרפתים - בארת, פוקו, דרידה ואחרים - שהיתה להם השפעה עצומה בארצות הברית, עד כדי כך שלא יכולת לפתוח מאמר בלי שהם יצוטטו בו".

האם אתה מתעניין באמנות עכשווית?

"אני דווקא די מתעניין באמנות עכשווית, אבל אני לא יכול לומר שמות, כי אביגדור אריכא היה הורג אותי. אני מנסה לעקוב אבל זה קשה כי יש כל כך הרבה ומכל עבר. אני רק יכול לומר שמעולם לא כתבתי על אמן חי ולא נראה לי שזה ישתנה".

תגיות: אלי ערמון אזולאי