גדעון עפרת: הקלות הבלתי נסבלת של האמנות

יום רביעי 07 ביולי 2010 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי | תצלום: תומר אפלבאום

גדעון עפרת יורה לכל הכיוונים: יש יותר מדי אמנים ותערוכות, הבינוניות שולטת בשדה וסיבובי הגלריות נהפכו מתענוג לסבל. האוצר, המבקר וההיסטוריון, המוציא ספר חדש על האמנות הישראלית של השנים האחרונות, מתרפק על הימים שבהם הסצינה המקומית היתה רוויה מאבקים וריגושים

"משהו קריטי אירע בעת האחרונה למלאכת ההיסטוריה של האמנות: דבר מה יסודי ומהותי בהווה החדש של האמנות, בישראל ובעולם, לא רק מקשה על ההיסטוריון, אלא מדיח אותו כליל והופכו להיסטוריה" - כך טוען ד"ר גדעון עפרת בספרו החדש, "אמנות מינורית". ספרון כיס זה הוא ניסיון ראשון לספק פרשנות תרבותית, סוציולוגית, כלכלית וביקורתית של פני האמנות בישראל בעשור החולף.

זה 40 שנה פועל גדעון עפרת, בן 64, יליד תל אביב, בשדה האמנות המקומי. מבקר, אוצר והיסטוריון. הוא כתב ספר כמעט מדי שנה, עשרות מאמרים וביקורות ואצר תערוכות רבות. עשייתו מלווה בתשוקה, המעידה על אהבתו לאמנות ולאמנים, ואף יותר מכך - בתחושת דחיפות ומחויבות. פעילותו האינטנסיבית הצטברה לכדי מפעל חיים שקיבל הכרה עם זכייתו בפרס האוצר מטעם משרד התרבות לשנת 2009. בעבודתו השלים פרקים רבים שחסרו בכתיבת ההיסטוריה של האמנות הישראלית, לרבות כאלה המאירים את המודרים ואת השוליים, ביקר את ההגמוניה וכן ניסח ופיתח מושגים שתרמו לשיח האוצרות.

בשיחה המתקיימת בביתו בירושלים, עפרת נוהג ומדבר בדומה לדרך שבה הוא נושא את הרצאותיו הרבות, שתמיד מלאות עד אפס מקום - כפרפורמר. הוא בעל ידע רב ושולט בדברים באופן המאפשר לו ללהטט, לאלתר, להעשיר בציטוטים הלקוחים מהספרות, הפילוסופיה והדת, וגם לתבל אותם בפיסות רכילות וסיפורים קטנים עליו ועל האמנים שבהם הוא דן. משום האהבה הגדולה לדבר, שנוכחותה ניכרת הן בשיחה עמו והן בספר, גם ההצהרות הפומפוזיות ואף הטרחניות שלו מצליחות להעלות חיוך. "כרגע הספר הזה הוא כמעט ברוגז. אני ברוגז אתכם", הוא מכריז בדרמטיות אופיינית.

על מה עפרת כועס? לאורך כל הספר, הכתוב בגוף ראשון יחיד, הוא סוקר את תחושותיו ותהיותיו אל מול תופעה חדשה: מחד גיסא, ריבוי בשדה האמנות, הבא לידי ביטוי בבתי הספר ובמספר הבוגרים היוצאים מהם כל שנה, בתוכניות האוצרות המתרבות, במוזיאונים הפריפריאליים ובגלריות הנפתחות ללא הרף וכן בגירויים הבלתי פוסקים בדמות אירועי אמנות (ביאנלות, פסטיבלים, "לילה לבן" ועוד); ומאידך גיסא - בינוניות, המתבטאת ברמת הגימור של העבודות, בתלייה מרושלת, בחוסר עקביות וכתב יד מובהק, בהעדר התייחסות אישית, קולקטיבית או ביקורתית למקום הזה - לרבות ההיסטוריה האמנותית שלו.

"בדקתי את עצמי ואני לא חדל מלעשות כן", הוא אומר, "והעליתי את המחשבות האלה באוזניהם של אמנים ותיקים ואוצרים רציניים בארץ ובחו"ל, ואני בסודי סודות ובלחש שואל: ‘תגידו, גם אתם מרגישים כמוני?' והם לוחשים בחזרה, ‘כן'. אכן יש בעיה! אבל משום מה לא דובר בה ומכיוון שאני לא שייך לשום מערכת ממסדית, אין לי מה להפסיד ולא אכפת לי. כתבתי מה שכתבתי - זה הבלוג שלי.

"הכמות נהפכה לבעיה של איכות", ממשיך עפרת ומסביר. לדבריו, סיבובי הגלריות שהקפיד לקיים במשך שנים לאורכה ולרוחבה של המדינה, מצפון ועד דרום, נהפכו ממרחב של התענגות למרחב של סבל.

אינפלציה של אמנים

ספרו, שראה אור ב-300 עותקים בהוצאה עצמית לפני כשלושה חודשים, מעודכן: עפרת הספיק לסקור בו תערוכות מהזמן האחרון, מעברן של גלריות ממיקום אחד לאחר, פעילותם של אתרי אמנות חדשים, מותו של הצייר מאיר פיצ'חדזה. ואם תצא מהדורה נוספת, יש לו כבר פרק חדש להוסיף לה: ביקורו בתערוכת הבוגרים של תוכנית ההמשך של בצלאל, בחודש שעבר, הותיר בו חותם עז, בעיקר של אכזבה. את הפרק שכתב בעקבות הביקור הזה הכתיר "לימודי המאסטר-בייט", ביטוי שהוא טבע ושמרמז למעשה האוננות שבאמנות.

"אני חושב שזו חרושת תרבות כמו זו של הפילוסוף תיאודור אדורנו, רק בגלגולה האקדמי-ישראלי", הוא מסביר. "כך גם לימודי האוצרות. זוהי פיקציה. זה שנים שאני בוחן את התוצרת של לימודי ההמשך, ואין שום ערך מוסף. יוסי קריספל של סוף התואר השני צייר אותם ציורים, באותה איכות בלגית, שצייר בסוף התואר הראשון".

אז מה התואר השני נותן?

"מדברים עליו כעל מקפצה, כבעל יכולת שיווק. ואני לא יודע עד כמה זה נכון, נניח. אבל מבחינת העצמה של איכויות אמנותיות, העמקה, הבשלה? שום דבר".

והוא ממשיך: "אני חושב שחלה אינפלציה איומה במספר האמנים המציגים. יש כיום קלות בלתי נסבלת של ללכת ללמוד אמנות, מה שלא היה קיים לפני 20 שנה, שלא לומר לפני 40 או 50 שנה. מי היה שולח את ילדיו ללמוד אמנות?" אחת הסיבות לכך, לטעמו, נעוצה בצמיחתה של חברת שפע בישראל ובהתרחבות המעמד הבינוני, שגם העלה את רמת חייו ואת הכנסתו. "בעבר רק אמנים שלא יכלו אחרת - ‘אמנות או נמות' - הלכו ללמוד אמנות; היום כולם הולכים ללמוד אמנות".

עצמאי ואלטרנטיבי

האוצר יונה פישר אמר פעם שלכל אוצר הדור שלו. עפרת מסכים ומוסיף שגם לתיאורטיקאי יש העשור שלו. בפועל עוסק עפרת ביותר מ-100 שנות אמנות ישראלית - מהאמנות היהודית שנוצרה בתפוצות במאה ה-19, דרך אמנות ארץ-ישראלית של תחילת המאה, תקופת בצלאל, דור תש"ח, ועד לאוונגרד של שנות ה-60-70, השיח הפוסטמודרני של שנות ה-80 ולאחריהם האתגר האינטלקטואלי של שנות ה-90.

בספר, בפרק הנושא את השם "תולדות האמנות - סוף?", הוא מתוודה כי נדרש מהיסטוריון לאמץ דרכים חדשות יותר, רב-ערוציות ולא-לינאריות. "אך עוד אתמול, עדיין מסוגל היה היסטוריון האמנות המקומי להקיף בפסיעותיו ובתודעתו את מרחב העשייה האמנותית, לסווגה למגמות, תנועות, סגנונות, קבוצות וכו'. והנה עתה, הריבוי המציף והמטביע מונע כל אפשרות להתמודדות הכרתית", כותב עפרת. במובן מסוים הוא יורה לעצמו ברגל, שכן הוא מצביע שוב ושוב על הקושי כהיסטוריון - ומנגד אינו פוסק להתאמץ ולהפיק הבחנות על התקופה. בכתב העת המקוון לענייני אמנות, "ערב-רב", כתב השבוע יונתן אמיר: "אף שספרו של עפרת כתוב יפה ועוסק בתהיות יותר מאשר במסקנות, כמה מן ההשגות המופיעות בו נותרות תמוהות למדי".

גדעון עפרת. "אני הדינוזאור המקולל, אני דור המדבר"

מחשבות וקריאות להיסטוריה חדשה קיימות ומתנסחות זה שני עשורים בעולם. עפרת כותב: "אני הדינוזאור המקולל, אני אותו דור מדבר, או הדור הקודם לו, שצמח על אנציקלופדיות ועל ספרי תולדות האנושות ותולדות האמנות הגדולים. אני מדבר על מבנה המוח שאתו באתי אל העולם ושבגללו בגיל 64 אינני מאמין שאני יכול או רוצה להתחיל לטרוח בשינויו. אני בעצמי הצבתי את האתגר הזה ואני לא בטוח אם אני יכול לעמוד בו".

גליה בר אור, מנהלת ואוצרת המשכן לאמנות בעין חרוד, שידועה גם היא בחקר פרקים בהיסטוריה שלא זכו לאהדה ולהכרה בזמנם, מעידה כי עפרת - שעמו שיתפה פעולה יותר מפעם אחת - היה ללא ספק זה שנתן את הלגיטימציה לעיסוק הזה, ואולי היה הראשון לעשות כן בארץ כאוצר וכהיסטוריון. "יש לו מעמד מיוחד שבעצם אין לאף דמות אחרת באמנות הישראלית", היא אומרת. "מדובר באמת ובתמים באוצר עצמאי, אלטרנטיבי, שאף פעם לא עבד במסגרת של מוסד אלא הוא מוסד בפני עצמו".

בר אור מציינת את שתי הביאנלות שאצר בוונציה (ב-1993 וב-1995), באחת הציג את "החממה" של אביטל גבע ובשנייה את "ארכיון הספרייה הלאומית", בהשתתפות יהושע נוישטיין, אורי צייג והסופר דויד גרוסמן. "אלה היו פרויקטים מרתקים, שעסקו בעצם שאלת האוצרות", אומרת בר אור.

מבחינתו של עפרת, קיומה של הספרייה האישית שלו, בביתו, מנחם אותו על כך שלא זכה לראות תערוכות של קארוואג'ו, ואן גוך, דה וינצ'י או מיכלאנג'לו בימי חייהם של האמנים. "היום", הוא מוסיף, "אנחנו נולדים בלי נעורים כבר, נולדים ישר לתוך האמנות - נבונים כל כך, מפוכחים כל כך, מעשיים כל כך. התוצאה היא זיקנה. אני הולך לתערוכות ואני זקן שפוגש זקנים. לא רוצה להיות בבית הזקנים הזה.

ועם זאת הוא אומר: "אני יודע שהמצב של קינה, מורת רוח או שלילה מצדו של מבקר הוא מצב רע. זה סוג של חולשה מצד איש ביקורת האמנות".

מהי התקווה אם כן?

"העניין והאתגר הם למצוא את הכוח, המשמעות, את המסר והבשורה באמנות".

הדור הצעיר, הוא מוסיף, עוד לא כבש את לבו בסערה. גם לא סיגלית לנדאו ואורי ניר; "אני מתקשה לעבור את משוכת גילם", הוא אומר. "שניהם נראים לי ככישרונות עצומים, גם אם אני מאתר אצלם סימני חולשות בשנתיים-שלוש האחרונות". ועם זאת הוא מציין: "ציוריה של נטעלי שלוסר הצעירה ‘עושים לי את זה'; אני מתחבר לעוצמת ה'חולניות' שאני מאתר בהם". עוד שמות שהוא מציין לטובה הם אלה של האמניות איה בן רון וקרן רוסו והאוצרת רויטל בן אשר.

זה הפלמ"ח שלי

אתה כל הזמן שב להיסטוריה המקומית כסמל לדבר מה שחסר לך כיום. מהו הדבר הזה?

"הכל היה קטן. אז היתה הילה. לאמנים היתה הילה, לביקורת היתה הילה, לגלריה גורדון היתה הילה, ליונה פישר היה הילה, למוזיאון ישראל ועוד. היה מתח מה כותבת הביקורת, היו דיבורים על הפגישות אצל רפי (לביא). אני גדלתי עם המתח בין המדרשה לבצלאל, עזרתי לניסוחו של המתח הזה כי חוויתי אותו כדיאלקטיקה אמיתית, כמלחמה אמיתית. היתה מלחמת תרבות. מי נלחם במי עכשיו?"

אלא שהאינטימיות של השדה היתה כרוכה גם בשלטון עריצות של קבוצה מצומצמת; היא התנהלה סביב תככים אישיים, שאולי גם קיימים היום אך פחות בעבר, כתוצאה מהריבוי והתרחבות האפשרויות שיצרה מהפכת האינטרנט. על כך אומר עפרת: "אין ספק שדומיננטיות פרסונלית, של רפי (לביא) ומיכל (נאמן) מחד גיסא ואוסבלדו רומברג מאידך גיסא, נתנה את הטון. אך זה גם איגד מאחוריו צבא, צבאות. אני אומר לך את זה כמעיד בבית משפט של ההיסטוריה. כשהיתה החבורה שהתאגדה סביב ‘מיצג 76' (פסטיבל המיצג הראשון בישראל, באוצרתו של עפרת, אע"א), או כל הדור הזה של בצלאל (גבי קלזמר, יורם מרוז, שרון קרן) - זו היתה תקופה נפלאה, שהושפעה מדוגמאות המופת של יוזף בויס שהגיעו היישר מדיסלדורף - אמנות שיוצאת אל החיים, אמנות שיכולה לשנות. זה הפלמ"ח שלי. שנות ה-60 של ארצות הברית שהתגלגלו פה אל המחצית של שנות ה-70, האידיאליזם. האמונה האידיאליסטית אינה בגדר המתקה של העבר, זה היה שם בשטח".

אביטל גבע, "החממה", הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה באוצרות של עפרת, 1993

אביטל גבע, אחד האמנים שעפרת מחשיב למובילי האוונגרד של אותן שנים, העיד קצת אחרת על רוח הדברים אז בראיון ב"דבר" ב-1987; הוא תיאר עיוורון, התעלמות וחוסר נקיטת עמדה אידיאולוגית של השדה ביחס למציאות הפוליטית המורכבת.

עפרת מצדו אומר, כי "לאוונגרד היתה אז יותר נוכחות מפני שהוא היה חריג כל כך, מפני שהאויב היה ברור. אם תקראי לזה מוזיאון תל אביב של גמזו או אם תקראי לזה ההתנחלויות. זו לא חברה שבילבלה בין שמאל לימין כמו זו של 2010 שאנחנו חיים בתוכה, או שהלכה ימינה כמעט כולה. כן, אני מביט באיזשהו געגוע אל תקופה שבה אמנות הסעירה והאמינה בכוחה, גם אם האמונה הזאת היא אווילית. זה הטמטום המבורך של הנעורים".

ובספרו הוא כותב: "לקראת צהריים, אתה מודה: למרות הכל, גם אם בעיטותיה רכות מבעבר, האמנות חיה ונושמת. את שאלת בריאותה אתה מותיר כשאלה פתוחה".

---

מגדיר האמנות

בין התערוכות הבולטות שאצר גדעון עפרת:

1976, 1979: פסטיבלי המיצגים הראשונים בישראל, "מיצג 76" ו"מיצג 79", בבית האמנים בתל אביב.

80'-81': סדרת תערוכות על עליית הפוסטמודרניזם באמנות הישראלית, בית האמנים בירושלים.

83': "דמות החלוץ באמנות הישראלית", משכן נשיאי ישראל בירושלים.

85': "אברהם אופק: בית", רטרוספקטיבה, המשכן לאמנות בעין חרוד.

87': "עקידת יצחק באמנות הישראלית", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן; "בצלאל החדש" 1935-1955, בית האמנים בירושלים ומוזיאון תל אביב.

88': "1948 - דור תש"ח באמנות ישראל", מוזיאון ארץ ישראל.

89': "הסטודיה (1945-1948) - דור הביניים", בית האמנים בתל אביב; "נפתלי בזם: רטרוספקטיבה 1949-1989", גלריה פארק; "האמריקניזציה של האמנות הישראלית", גלריות בוגרשוב והקיבוץ.

90': "ראשית הפיסול הארצישראלי", מוזיאון הרצליה; "לקראת שנות ה-90", המשכן לאמנות בעין חרוד.

91': "דמות המנהיג באמנות הישראלית", המשכן לאמנות בעין חרוד; "ראשית הקרמיקה הישראלית 1932-1962", בית האמנים בירושלים ומוזיאון הרצליה.

92': "דוד פלומבו: רטרוספקטיבה", בית האמנים בירושלים.

93': הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה; "אירועי תל חי", טריאנלה לפיסול עכשווי.

94': "שלום סבא", עם גליה בר אור, המשכן לאמנות עין חרוד ומוזיאון ישראל.

95': הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה.

2002-2005: מנהל אמנותי ואוצר ראשי של מרכז "זמן לאמנות" בתל אביב.

2008: "הגמוניה וריבוי - שנות ה-50 באמנות ישראל", עם גליה בר אור, המשכן לאמנות בעין חרוד.

בין ספריו: "הגדרת האמנות", 1975; "השיפוט האמנותי", 1978 (הספר זכה בפרס מוזיאון ישראל); "סיפורה של אמנות ישראל" (עם דורית לויטה ובנימין תמוז), 1980; "כאן", 1984; "לגעת", 1988; "עם הגב לים", 1992; "נמרוד בתפילין", 1996; "Hundred Years of Art in Israel", 1998; "ביקורי אמנות", 2005; "בצלאל - 100 שנה", שלושה כרכים, עריכה משותפת עם דוד טרטקובר, 2006.

תגיות: אביטל גבע, אלי ערמון אזולאי, גדעון עפרת, מאיר פיצ'חדזה