האם משחקי מחשב עונים להגדרה יצירת אמנות?

יום שלישי 06 ביולי 2010 03:00 מאת: עודד ירון

בסוף השבוע האחרון הגיע לסיומו דיון אינטרנטי סוער סביב השאלה. הגיימרים יכולים לזקוף לעצמם עוד ניצחון קטן

מבקר הקולנוע רוג'ר איברט לא צפה את גודל המהומה, כשכתב בבלוג שלו באפריל כי משחקי וידיאו לעולם לא יוכלו להיחשב לאמנות. הרי הוא בסך הכל חזר על דברים שאמר כבר זמן רב לפני כן, דברים שהובילו אותו כבר בזמנו לוויכוח עם היוצר קלייב בארקר, ועם קהילת הגיימרים העולמית. אבל בסוף השבוע האחרון התברר שאיברט חשב ברצינות על האמירה שלו והדיון עליה הוביל אותו לא רק לבחינה מחודשת של משחקים, אלא גם לבחינה אישית של מה נחשב בעיניו כאמנות.

כבר בפוסט המקורי שפירסם בבלוג שלו ב"שיקגו סאן טיימס" באפריל, הודה שנטל על עצמו שליחות חסרת סיכוי, בעיקר לנוכח כמות ההודעות שקיבל מאז דבריו המקוריים, ובהן הפצירו בו קוראים לשחק במשחק כזה או אחר, בניסיון לשכנע אותו לחזור בו מדבריו. אלא שכמות הפניות עדיין לא מנעה ממנו לקבוע כי "בעיקרון, משחקי וידיאו לעולם לא יוכלו להיות אמנות. אולי זה טיפשי מצדי להגיד לעולם, כי לעולם זה זמן מאוד מאוד ארוך. הרשו לי רק לומר שאף גיימר שחי בימינו לא יזכה לחיות כדי לחוות את המדיום כאמנות".

איברט, שהשיב למעשה לדבריה של קלי סנטיאגו, יוצרת משחקים בכנס TED, שבתורה השיבה לטענה הוותיקה שלו, עורר מחדש את הוויכוח העתיק סביב המשחקים כאמנות. איברט פירק את הדברים של סנטיאגו אחד לאחד, תוך שהוא מגייס לעזרתו את הגדרות האמנות של אפלטון, קיקרו ואחרים, שאמרו כי אמנות היא חיקוי של המציאות. "אבל אנחנו יכולים לשחק כל היום עם ההגדרות, ולגלות יוצאים מן הכלל לכל אחת מהן. לדוגמה, אני נוטה לתפוש אמנות כיצירה של אמן אחד, אבל קתדרלה היא עבודה של רבים, והאין היא אמנות?", כתב איברט.

סנטיאגו הביאה כמה דוגמאות של משחקים היכולים לדעתה להיחשב לאמנות, אך הן נדחו על הסף. "הבדל ברור אחד בין אמנות ומשחקים הוא שאתה יכול לנצח במשחק", אמר איברט. "יש לו חוקים, נקודות, מטרות ותוצאה. סנטיאגו יכולה לציין משחקים שמושכים אותך לתוך העולם שלהם גם בלי נקודות או חוקים, אבל אני אטען כי זה חדל להיות משחק ומתחיל להיות ייצוג של סיפור, רומן, מחזה, ריקוד, סרט. בדברים אלה אינך יכול לנצח, אתה יכול רק לחוות אותם".

Shadow of the Colossus. הכי קרוב לאמנות

שלא במפתיע, משנתו של איברט עוררה דיון סערה מעל ומעבר לציפיותיו הפרועות ביותר. בתוך זמן קצר גרף קרוב ל-4,600 תגובות לפוסט וגלים של תגובות ברשת. הוא ציין כי היה מי שאסף את התגובות לקובץ טקסט אחד וסיפר לו כי התוצאה ארוכה מה"אחים קרמזוב", "דייוויד קופרפילד" ו"אנה קרנינה". איברט עצמו מעיד כי רובן המכריע לא היו רק התקפות חסרות בינה של גיימרים שהניחו לשנייה את הבקר רק כדי להשתלח בו, אלא תגובות אינטליגנטיות מנומקות שמתחו ביקורת על חלקים מטיעוניו. בין היתר על כך שגם לאחר שליהטט בהגדרות האמנות, כלל לא טרח להגדיר בעצמו מהי ההגדרה לאורה הוא בונה את התזה שלו. אחרים השיבו לו בהגדרות אמנות שאפשרו לכלול בהן גם משחקים.

על אהבה ומוות

את המלה האחרונה, בינתיים, כתב איברט ביום חמישי האחרון, בפוסט נוסף תחת הכותרת "אוקיי ילדים, שחקו על הדשא שלי". למרבה הפלא, מבקר הקולנוע הודה שאולי היה נחרץ מדי. מובן שההודאה שהתקבלה בקריאות ניצחון, אך גם בהבעת הערכה של מקלדות הגיימרים ברחבי העולם.

"אני מריע לנכונות שלך לבצע אקט של בחינה עצמית", כתב המגיב בנג'מין וורלי, "המסקנה שלך פנטסטית, ולמרות שאני מאמין שמשחקי וידיאו הם אמנות כבר היום, כל הבלוג שלך זוכה להערכתי (אודה, הלא חשובה). בראבו סר, ותודה. כגיימר, אני מעריך מאוד את נכונותך להמשיך ולסכם את השיחה".

איברט ציין שהוא עדיין מחזיק בעמדתו הקודמת, אך הודה כי יש ממש בחלק מהביקורת שהוטחה בו, ולדבריו, בראש ובראשונה "אסור היה לי לכתוב את הדברים בלי להכיר יותר טוב את החווייה הממשית של משחקי וידיאו". איברט פירט באריכות את התהליך שהביא אותו לנסיגה החלקית מטענתו הראשונית, שכלל בין היתר הצעות לרוב להתנסות במשחקים, החל בהצעתה של סנטיאגו עצמה וכלה בשורה של משחקים אחרים, בהם "Myst" ו"Cosmology of Kyoto", שאיברט הודה כי נהנה ממנו מאוד. במהלך הוויכוח ניסה להוכיח באמצעות סקר, שרוב הקוראים יעדיפו את האקלברי פין על משחק טוב. הוא כשל, וציין שזה בעצם לא מוכיח דבר.

המשחק שלדבריו התקרב יותר מכל משחק אחר להגדרה "אמנות", היה המשחק הוותיק "Shadow of the Colossus" של הבמאי פומיטו יואדה ושל המפיק קנג'י קיידו. סיפור המסע (שבקרוב יצא לו המשך) אינו שולח את גיבורו למלחמה באלפי אוייבים, אלא ב-16 ענקים שעמם הוא צריך להתמודד בדרכים שונות. שלא במפתיע, כשיצא ב-2006, הוגדר "Shadow Of The Colossus" על ידי אחת הביקורות "יצירת אמנות".

אחת התובנות שאיברט זכה להן בחודשים האחרונים, היתה שבעצם לא החזיק בהגדרה של מה היא אמנות בעבורו. כפיצוי, הוא הביא את ההגדרה החביבה עליו: "ההבעה או היישום של היכולת היצירתית והדמיון האנושי, במיוחד בצורה ויזואלית כמו ציור או פסל, שנוצרו כדי להיות מוערכים בעיקר בזכות יופיים או השפעתם הרגשית".

איברט סיפר כי ניסה לחשוב איזה עבודות אמנות ריגשו אותו יותר מכל. "גיליתי שלכולן יש משהו אחד במשותף - הן עוררו את האמפטיה שלי", כתב. "יכולתי להשתמש בשיעורים שלקחתי מהן על עצמי ועל יחסי עם אחרים. הן יכלו ללמד אותי על חיים, אהבה, מחלה ומוות, עקרונות ומוסר, הומור וטרגדיה".

אבל כאן הודה כי לא ניתן להכיל את ההגדרה שלו על חלק ניכר מהמוסיקה או האמנות האבסטרקטית שממנה הוא נהנה. "הגעתי למסקנה שללא הגדרה שתספק אותי, אני מוכן להכיר בכך שגיימרים יכולים לחוות חוויות כאלה - בעבורם זו אמנות".

"אני לא יודע מה הם לומדים מכך, הוסיף, "אני לא יודע אם הם יכולים לקבל השראה שתספק להם התעלות. אבל אם אני לא מוכן לשחק משחק וידיאו כדי לגלות זאת, אני צריך להודות בכך. יש לי ספרים לקרוא וסרטים לראות. הייתי שוטה בכך שדיברתי על משחקי וידיאו מלכתחילה".

תגיות: משחקי מחשב, עודד ירון