התערוכה "מאנימל" מציגה: האדם שבחיה
יום שלישי 18 במאי 2010 03:00 מאת: סמדר שפי
התערוכה "מאנימל" מנסה לעמוד על הקשר בין האנושות לבין עולם הטבע, אבל מחמיצה את העיקר
אורי ארן, ללא כותרת, 2007
הקשר בין אדם, חי וצומח, כלומר שלוש צורות החיים המוכרות לנו, הוא נושא העל של תערוכת "מאנימל" במוזיאון הרצליה. עצם הבחינה של הקשר הזה מערערת, גם אם באופן מהוסס, את התפישה שעמדה בבסיס הדתות המונותאיסטיות, כלומר המערב והמזרח המוסלמי. תפישה זו נשענה דווקא על הוורסיה השנייה של סיפור הבריאה כפי שהיא מופיעה בספר בראשית. בעוד שבוורסיה הראשונה הגבר והאשה נבראים יחדיו ביום השישי, אחרי הצמחים ובעלי החיים, הרי בסיפור המאוחר הגבר נברא ראשון, לאחריו הצמחים ובעלי החיים (ולבסוף מצלע האדם, האשה).
אימוץ הסיפור יצר בהכרח הייררכיה מובנת. זו התחזקה בשל הציווי אלוהי בסיפור הבריאה בדבר כיבוש הארץ ורודנות כלפי כל החיות. אחרי המבול הציווי היה קיצוני עוד יותר וקרא לאדם להטיל מורא ופחד ונתן לו זכות לאכול כל צומח וכל חיה (עם כמה מגבלות).
כל אלה היו בסיס לניצול הטבע עד לדלדולו ולהעמדתו בסכנה מוחשית. מעבר לכך, נוצרו הייררכיות פנימיות בחברה האנושית, וקבוצות הגמוניות במקומות וזמנים שונים התייחסו לשונה מהם כנחות, כלומר כקרוב לחיה. התייחסות זו התירה את דמם של השונים, יהיו אלה שחורים, יהודים או קבוצות אחרות.
מאידך נבנתה מיתולוגיה שלמה שבמרכזה הכלאות בין האדם לבעלי החיים, חלקן בעלי קונוטציות חיוביות כמו מלאכים - יצורים בעלי צורה אנושית אבל עם כנפיים כשל ציפור. היו גם סיפורי מיתולוגיה ששילבו אדם וצומח, למשל דפני שנהפכה לשיח הדפנה, או דימויי פנים עשויות עלים שהיו מקובלים מאוד דווקא בעיטורי כנסיות.
פיטר הוגו, "אבדולהי מוחמד עם מאינסרה, אוגרה רמו, ניגריה", 2007
בעניין ההכלאות, דומה שהדמיון, החל במחצית המאה הקודמת, פונה דווקא להכלאות של חי ודומם, כשמכשירים אלקטרוניים נחשבים לחלק מהגוף ויוצרים מעין אדם ביוני, שבעבר היה עניין למדע הבדיוני. הקשר בין הקבוצות הבסיסיות של אדם, חי וצומח, או לפחות ערעור היחסים ביניהם, הוא נושא שמושרש באמנות מאז העת העתיקה ובעל מסורת מפוארת.
לידת המפלצת
אין בעבודות בתערוכה רמיזה או אמירה למשיכה מינית בין בני אדם לבעלי חיים, תחום שהוצג בפורנוגרפיה כבר בעת העתיקה כשדמות הסאטיר (חצי אדם חצי תיש) מסמלת זאת במיוחד, אבל יש התייחסויות למיניות של בעל החיים. העבודות האלה, אולי משום שהאמנים חשו כי די בדיבור על טאבו, הן העבודות החלשות בתערוכה. מדובר ב"Playtime is over, מיצב, 2009", הכלב המאונן של אלונה רודה שבלט בחולשתו גם כשהוצג בתערוכה של בצלאל בתחנה לפני כשנה. זו עבודה שמסתפקת בפער בין ה"חמוד" ליצרי כאמירה שטחית למדי, אך גם בעבודת הווידיאו המרומזת והמעודנת יותר, "ללא כותרת, 2007" של אורי ארן, שבה הוא נראה מחבק את כלבתו ובוכה במשך קצת יותר משלוש דקות. הרעיון של הכלבה בתפקיד אם ואחות הוא תרגום פשטני מדי לנושא העל.
"פעימה מוקדמת", מיצב סאונד ווידיאו 2010 של גיא גולדשטיין, הוא כמו המחשה של רגע מתוך סרט זוועה הפורט על מיתרי החרדות מלידת מפלצת. גולדשטיין יוצר מעין אולטרא-סאונד של מפלצת, ספק חיה ספק אדם מעוות. התעמתות עם מה שנראה כפוטנציאל רע, כאסון שעדיין אפשר למנוע אבל הוא בכל זאת קיים ורוחש ויוצר סימולציה מעניינת. בין התצלומים המדמים אולטרא-סאונד מופיעים תצלומי סטילס של נוף כתזכורת למצב הנוכחי שנהפך פתאום אהוב מעצם היותו מוכר ומוסדר בקטגוריות קיום, וגם פגיע.
"הצבוע וגברים אחרים", תצלומים של פיטר הוגו מהשנים 2005-2007, הם גוף עבודה מרשים. הוגו, צלם דרום-אפריקאי יליד 1976, הוא אחד האמנים שהתבלטו בשנתיים האחרונות בזכות סדרה זו וסדרה מאוחרת יותר, "נוליווד", שצולמה בערי תעשיית הסרטים הניגרית השנייה בגודלה בעולם (אחרי בוליווד ולפני הוליווד). הפרס המרכזי הראשון שקיבל היה של צילום תעודי בוורלד פרס פוטו ב-2006.
שון גלדוול, "התנצלויות 6-1", 2009-2007
"הצבוע וגברים אחרים" צולמה בניגריה ותיעדה להקת "בדרנים", שכינו עצמם "גדאוואן קוברה" (מטפלי צבועים). בקבוצה יש גברים, ילדה קטנה, צבועים, קופים ונחשי פיתון. אף שכל התצלומים מתעדים מציאות הם נראים כתצלומים של אחרי האפוקליפסה, כאשר האלימות עומדת לפרוץ וכל רגע של ריסון הוא רק בבחינת זמן שאול. צבועים מוחזקים בשלשלאות אימתניות וכפרים זנוחים הם חלק מרכזי בעבודות, אבל דומה שמרחף בהם גם משהו מגזענות העבר כשהיחס לאנשים שחורים היה כאל משהו שמקומו בין אדם (קרי לבן) לסוג של חיה.
הקנגרו שנדרסו
העבודות של הוגו מוצגות לצד המיצב "חבורת גאנג-באנג", 2010, של עדי נחשון. החיבור בין המיצב, שבעיקר מנסה להלום בצופה בדימוי מרתיע, לבין התצלומים של הוגו מדגיש עד קיצוניות את הבדלי האיכות ביניהם. בטקסט התערוכה אמנם מוזכר שהצבועים יוצאי דופן מבחינת מבנה אנטומי, כשלנקבות יש מעין איבר מין זכרי, אבל העבודה מתייחסת ללהקת הצבועים המטריארכלית כאל מטאפורה לחברה האנושית ובטקסט התערוכה נשאלת השאלה "האם האמן... רומז למעשים נתעבים, שאותם מסוגלים בני אדם לבצע במהלך מלחמה, מכורח ההגנה שמספקת להם האנונימיות שב"קבוצה", המסירה מהם את תחושת האחריות האישית?", אלא ששהשאלה הזאת מיותרת, שהרי ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שהאדם הוא החיה היחידה שהורגת לשם הנאה ולא לשם הישרדות.
"התנצלויות 1-6", עבודת וידיאו של שון גלדוול, אמן אוסטרלי יליד 1972, הוצגה בביתן האוסטרלי בביאנלה של ונציה ב-2009. כאן היא מוצגת בחלל פתוח, כך שפסי הקול של עבודות וידיאו אחרות מתערבבים בתוכה ומפריעים לצפייה. בעבודות (שבוונציה הוקרנו על כמה מסכים) נראה בן דמותו של "מקס הלוחם בדרכים", גיבור סדרת סרטים אוסטרלית מתחילת שנות ה-80. הסרטים עוסקים בזמן עתידי שבו מתפורר שלטון החוק ושהמוצר היקר ביותר הוא דלק להנעת כלי הרכב. כאן אופנוען לבוש שחור, דוהר במדבר האוסטרלי ועוצר ליד קנגורו שנדרסו, מרים וחובק אותם כבתמונת פיאטה מוזרה ומזיז אותם הצדה בטקסיות. הסרטים אטיים והיחס בין הרוכב האפוקליפטי לנוף המלנכולי ולחיה המתה מדברים על הישימון והמוות שיצרה הנוכחות האנושית בחלקים שונים בעולם.
מיגל שבלייה מציג שתי עבודות העוסקות בדימויי עולם הצומח מעשה ידי אדם. "פרחים פרקטליים" ו"הרבריוס 2059" (מגדיר צמחים), הן עבודות שבהן מוצגים פרחים מלאכותיים, משורטטים באמצעים דיגטליים שעוברים מעגל חיים צמחי מנביטה לקמילה במהירות כמו בסרט טבע שמוקרן בהאצה ו"פרחים פרקטליים", דימויי פרחים המגיבים לתנועה של צופים בחלל. שתי העבודות מדברות על הרבדים הפחות תמימים, הנסתרים בפרחים, נושא שהעסיק אמנים הרבה לפני האפשרויות החדשות יחסית של הנדסה גנטית בצמחים, כפי שאפשר לראות למשל בציורי טבע דומם (במיוחד הנדרלנדים מהמאות ה-18 וה-16).
שתי העבודות מותירות בעיקר תחושה ריקה של הפגנת שימוש בטכנולוגיה יותר מאשר ניסוח היגד. התערוכה מותירה בעיקר תחושת החמצה. הנושא אמנם מצוין אבל נדמה שכל כל מה שהתאים לו, בדרך זו או אחרת, הוצג בה.
"מאנימל", מוזיאון הרצליה לאמנות, הבנים 4 הרצליה. עד 31 ביולי
תגיות:
מאנימל,
סמדר שפי