לנירה פרג יש ירושלים שלה

יום חמישי 15 באפריל 2010 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי | תצלום: דניאל צ'צ'יק

מקום מוזר, רחוק, עני, מלוכלך ומסורבל, אבל גם בעל חוקיות ומניפולציות רגשיות. האמנית שזכתה השבוע בפרס גוטסדינר מסבירה מה משך אותה לתעד את הנעשה בהר המנוחות בירושלים

האמנית ויוצרת הווידיאו נירה פרג, הזוכה הטרייה של פרס גוטסדינר, מודעת לכוח הפוליטי שגלום במצלמה מעצם היותה נוכחת ועל אחת כמה וכמה מופעלת. תערוכתה החדשה, שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב וזיכתה אותה בפרס היוקרתי, נעה בין מישורים אסתטיים הכוללים טיפול מהוקצע בדימוי ובסאונד, ועם זאת, היא מתקיימת גם בזיקה למסורת תיעודית, שמצליחה באופנים העדינים והצנועים ביותר לספק עדות לדבר-מה בעולם, ובפרט בישראל ובירושלים.

האיכויות האלה הן ששיכנעו את השופטת הצרפתייה של שלב הגמר בפרס השנה, קתרין גרנייה (סגנית מנהלת מרכז פומפידו שבפאריס), לבחור בפרג. לדברי גרנייה, "עבודת הווידיאו שיצרה פרג לתערוכה מרגשת במיוחד. פרג בחרה לעסוק בנושאים טעונים ביותר מבלי לבחור בדרך הקלה של הפאתוס בהתמודדות עמם". ואכן, נקודת המבט הדינמית שסיגלה פרג בצילומים לעבודה החדשה, "שמור בחיים", נעה בין קרבה לריחוק תיעודי, מה שאיפשר לה להציג פנורמה מורכבת ואירונית של החיים והשגרה בבית הקברות הר המנוחות במשך שבעה חודשים.

כמה שעות לאחר הכרזת הפרס, הסתובבה פרג בביתה, מופתעת, מהורהרת ונרגשת. את הסכום הכספי הנלווה לפרס בסך 10,000 דולר היא תנצל בשביל לרכוש מצלמה חדשה, מכיוון שהאחרונה נהרסה בעבודה "ומלנכוליה" מ-2009, שהוצגה ב"ארט טי-אל-וי" האחרון. זו אחת מעבודותיה האישיות ביותר. העבודה צולמה בגג של שש דירות תל-אביביות שהאמנית גרה בהן במשך חייה, ובכל אחת מהן מתועדת קפיצה מהגג לתחתית הבניין מנקודת המבט של המצלמה.

פרג, בת 40, גדלה בתל אביב והשתחררה מהצבא מסיבות מצפוניות. מסלולה אל תוך שדה האמנות היה שונה משל שני המועמדים האחרים בשלב הגמר של פרס גוטסדינר, ארז ישראלי ונעמה צבר, וכן משל רוב האמנים הפעילים בארץ. את התואר הראשון היא עשתה בחו"ל בקופר יוניון שבניו יורק ואילו את התואר השני בחרה לעשות בתוכנית של בצלאל, כשזו עוד פעלה בירושלים. "מגיל צעיר היה לי ברור שאת לימודי האמנות אני לא צריכה לעשות פה. לא יודעת למה", היא אומרת, "אולי כי הורי למדו בחו"ל ואולי זו היתה גם אופציה ללמוד את העולם בו בזמן". בנוסף לכך, מסבירה פרג, "בשנים ההן המוסיקה שאהבתי, הקולנוע שראיתי והאמנות שאתה דיברתי באו משם, לא מפה".

העיסוק בווידיאו החל כבר בזמן לימודיה בניו יורק. היא מספרת כי ב-1989, כשהתחילה ללמוד, הווידיאו כמדיום אמנותי היה עוד בחיתוליו ואף על פי כן היא החלה להשתמש בו לצד רישום. "פעלתי בעיקר כדי לייצר חלל ולנסח את תחילת השפה שלי, שמעבדת כבר מאז את היחסים שבין פרטי לציבורי, כמו כמובן ביני לבין העולם", היא אומרת.

אם בעת שהותה בניו יורק עסקה בעיקר במושגים של רדי-מייד, בסוגיות של צרכנות ועוד, העבודות הבאות נעשו תמיד גם בזיקה למקום שבו התגוררה ועבדה ולמאפייניו. את העבודה "קניקול" צילמה פרג בגל החום העז שפקד את אירופה ב-2003, בעת ששהתה בפאריס, ובעבודה היא כמו יוצרת כוריאוגרפיה של האנשים הלבושים שרחצו במקלחות המאולתרות שהוצבו בעיר. את העבודה "67 קידות" צילמה בגרמניה בגן החיות של קרלסרוהה, שם לימדה כמרצה אורחת.

פרג (מאחור: פריים מעבודתה "שמור בחיים"). "אני מאוד חשדנית כלפי נרטיב"

בתערוכתה הנוכחית מציגה פרג את עבודתה החדשה לצד העבודה "שבת" מ-2008, שכבר הוצגה בעבר. היא מצאה לנכון לשים אותן יחד כרצף מסוים שטוען מחדש את העבודה הקודמת. על השאלה אם העבודות האלה ממשיכות רצף של עבודות קודמות, היא משיבה: "יש חוט. הרבה פעמים תופשים אותי כמאוד אקלקטית כי הנראות היא לא אותה נראות. לפעמים יש בעבודות אלגוריות יותר פשוטות ולפעמים יותר מורכבות. אני דווקא מרגישה שאני במובן מסוים חוזרת על עצמי כבר איזה עשר שנים". והיא מוסיפה: "נקודת מוצא של כל העבודות היא שאני מוטרדת ממשהו. אני חושבת שהמון שנים אני מתייחסת לאיזשהו מחקר שלפעמים לובש פנים קצת אנתרופולגיות בזיהוי הסובייקט. אני רואה את זה ב'קניקול', שהתחילה מנקודת מבט שבוחנת את המצב ונגמרה עם המון אהבה".

אלמנט של הוכחה

את היחסים עם ירושלים החלה בעת לימודיה בתוכנית לתואר שני. "זה גם סוג של חו"ל", היא אומרת וצוחקת. באופן מפתיע, במשך הלימודים בתוכנית היא כמעט לא נגעה בווידיאו. "החלטתי שאני חוזרת לחומר, ותערוכת הגמר שלי כללה עבודות בחימר לא שרוף ורישומים. זה היה תהליך, זו התנסות אחרת לגמרי לנסות לברוא עולם במקום להשתמש בעולם שסביבי, וזה קרה דווקא בירושלים, שהיום אני לא מפסיקה להסתכל עליה".

פרג מסבירה כי השינוי בהרגלי העבודה נבע דווקא מנסיבות אישיות, ולדעתה, מעשה האמנות מקביל בהכרח לדברים שהיא עוברת כאשה והאמנות משקפת זאת. "פחות הבנתי איך לתפקד בסביבה הירושלמית וזה נתן לי פנאי לחיי סטודיו. כך חזרתי לרשום, לפסל ולכתוב. כל אלה הן צורות לעבד את התגובות, המחשבות והדעות כלפי מה שקורה לי ולסביבתי וביחס לעולם האמנות". היא מציינת כי "ברגע שנגמרה התוכנית בירושלים והסטודיו פורק, גם הפעולה הזאת נגמרה. היא היתה פעולה מושגית בסיטואציה נתונה".

איך ומתי חזרת לעסוק בירושלים?

"הבנתי את המשמעות של ירושלים בשבילי רק כשחזרתי מגרמניה. בגרמניה יש חופש מסודר ונוקשה שקיים רק בה. יש בה פתיחות וחופש ועם זאת גם סדר שרק אם את מפירה אותו, את מזהה את הגבולות שלו. הבחירה ב'שבת' היתה לתעד את האנשים כמיצגנים שעושים פעולה פרפורמטיבית במרחב הציבורי. בחרתי להתייחס לפעולה שלהם כפעולה שמטרתה להביע את הדעות שלהם, להנכיח ולשנות את המרחב הציבורי, מה שהאמנות לא כל כך מצליחה לעשות באופן כה קונקרטי".

וכיצד היית מאפיינת את העניין שלך בירושלים?

"קורה שם משהו אחר, מוזר, רחוק ושאיכשהו יש לו הדים מוחשיים מאוד בחיים. ירושלים היא כמו אופציה אחרת. היא ענייה, מלוכלכת ומסורבלת. התנועה לא זורמת בה טוב ומצד שני יש בה סדר וחוקיות מסוימת, כזו שגם פועלת על מניפולציות רגשיות. אל תלכי לשם, תתחסדי וכו'. זה מקום שמנסה לומר מה נכון או לא, מקום שמנסה להיות ערכי אך יש בו המון התנגשויות. זו עיר שמלאה בדעות קיצוניות ועם כל זאת הן לא אינדיווידואליות, הן לא מייצגות את הפרט אלא הן מגויסות. החיים בירושלים מודעים למוות - יש משיח, יש ישו, יש נרצח, יש אשם ברצח, יש איסורים והתרות שזה דבר שאין בתל אביב, חוץ מהרכוש הפרטי".

אשר לקו התפר שבין עיסוק בנרטיב לעיסוק בתיעוד אומרת פרג: "אני מאוד חשדנית כלפי נרטיב ויש לי בזמן האחרון מעט סבלנות לצפות בנרטיב ברגע שאני מזהה אותו. יש הבדל בין לספר סיפור לבין להגיד משהו. העבודות שלי מבנות את עצמן, הן מגלות לי את עצמן תוך כדי התהליך. אני לא עובדת עם תהליך נרטיבי, בעיקר כי אין לי מסקנה. הר המנוחות הוא מעין ביטוי לחיים שלנו פה - הוא מגלם שאלות של נדל"ן, ייחוס, מעמדות, אשרות כניסה, גויים/לא גויים, מחוץ לגדר ועד שאלות של מיניות. אני חושבת שהתייחסות לתיעודי קשורה לעדות ולצורך להעיד - כלומר יש אלמנט של הוכחה. אני מוכיחה שהיתה מציאות ודברים קרו בה. האתגר הוא למצוא נקודת מבט. אם מציאות היא דבר סובייקטיבי לחלוטין, להחזיק אצלי תיעוד של מה שהתקיים בהר מנוחות בין 2008 ל-2010 זו איזושהי דרך לברוא עולם שאני יכולה לפעול בתוכו".

תגיות: אלי ערמון אזולאי, נירה פרג, פרס גוטסדינר, קרן גוטסדינר, קתרין גרנייה