"ידועים בציבור" בגלריה מנשר: חשופים בצריח

יום שישי 12 במרץ 2010 03:00 מאת: סמדר שפי

הפיכת הפרסום והסלבריטאות למשאת נפש בעולמנו נבחנת בתערוכה בגלריה מנשר בתל אביב. אבל מהו הערך המוסף שמביאה האמנות כשהיא עוסקת בסוגיה כזאת?

תחושה של תעתוע מסוים עולה מהתערוכה "ידועים בציבור" משום שהנושא שבמרכזה - החשיפה ההולכת וגוברת של חיי הפרט עד להתמוססות כמעט מושלמת של מונח הפרטיות - פופולרי ומשוקע כל כך בתרבות. הגילויים השונים שלו נחשבים כיום לטבעיים לחלוטין בדיוק כשם ש"להיות מפורסם" נהפך למשאת נפש לגיטימית, אחד מרשימת המקצועות שכמעט כל ילד יכול לנקוב בהם כשאיפתו לעתיד. השאלה מפורסם בזכות מה כלל אינה עולה.

אמנות עסקה באופנים וברבדים שונים בהצגה לציבור ובהפיכה של גיבורים לידועים, החל בפסלי אוגוסטוס שפוזרו ברחבי האימפריה הרומית ודרך דיוקנאות קדושים. במאה ה-20 אפשר לחשוב על טווח החשיפה שבין נאן גולדין לרוברט מייפלתורפ, אנה מנדיטה, ואלי אקספורט וג'ף קונס. את המקום שבין תולדות האמנות לבין מה שנהפך למוסכמה החברתית הקונפורמית ביותר - הרצון של כולם להיות מפורסמים - האוצרת איריס מנדל מנסה לבחון בתערוכה שלמרות קצותיה הפרומים, היא יוצרת הרהור מעניין.

הבחירה בעבודות של הדס חסיד, שמציירת מסמכים כמו תלושי משכורת בציור פיגורטיבי אך לא ריאליסטי (כך שאיש לא יחשוד שמדובר בתצלום של מסמך), מוצלחת. היא מאירה את העבודה של חסיד באופן שונה מההתבוננות הרגילה בה כסוג של תרגיל סגנוני, יצירת טבע דומם עכשווי. בהקשר של אובדן פרטיות מתחזק ההיבט האקסהיביציוניסטי שצפון בעבודות קטנות הממדים והצנועות לכאורה.

מנדל כתבה בטקסט התערוכה ש"טשטוש הגבולות בין השיח הפרטי לציבורי הוא נושא רווח שנדון רבות באמנות, ונראה כי דווקא תופעת הריאליטי ודפוסי הצפייה בחיי הפרט מחייבים את האמנות להפגין ערך מוסף בחשיפה". הקביעה הזאת יפה בעצם היותה ניסיון להתוות דרך רצויה לאמנות ולא להסתפק במבט חיצוני אך הערפול שלה, והעדר הצעה להגדיר מהו ערך מוסף שכזה, משאיר אותה תלושה.

העבודה "Bug 2Small" היא שיר שכתבה ומבצעת האמנית אריאלה פלוטקין, הפועלת תחת השם "Miss PLO" והוצג בביאנלה בהרצליה ב-2007. בווידיאו קליפ נראים רוקדים חברים ובני משפחה מהרשת החברתית של פלוטקין, שאחראית גם לכוריאוגרפיה, שנראית כהכלאה בין היפ הופ לפרסומת תזזיתית. השימוש ברשת החברתית, שהיא מעין תחליף למוסד המשפחה, הוא חלק מהפעולה המתמשכת של פלוטקין למיתוג עצמי כאמנית כוכבת. נדמה שדבריה של מנדל על ההצפה בתוכניות הריאליטי, היוצרות מנטליות חדשה, רלבנטיים במיוחד לעבודה של פלוטקין.

                אריאלה פלוטקין, "Bug 2Small", 2007

העבודה של קרן גלר ושי רטנר כוללת ארבעה קטעים קצרצרים מסרטים שבהם נראה רגע שיא דרמטי של גירוש או הסתלקות. העבודה מראה כיצד תבניות התנהגותיות הלקוחות מאופרות סבון נהפכות למודל התנהגותי עד שנדמה שיותר ויותר אנשים מצפים לשמוע תגובה של הקהל למעשיהם, להתרחשויות הפרטיות בדרמת החיים שלהם.

השונות בין העבודה של נועה צדקה לעבודות שאר האמנים בתערוכה בולטת מאוד. בעבודה של גלר ורטנר ובעבודת הווידיאו של פלוטקין התחושה היא כשל אובייקט בגימור מושלם מבריק, בוהק; אלה עבודות שיש בהן יופי כמו זה של מכשירים אלקטרוניים ממוזערים מעוצבים היטב. העבודות הציוריות בתערוכה, כמו רישומי ההכנה של גיל ומוטי לקראת וידיאו המנציחים אותם מסייעים למהגרים בקופנהאגן בעבודות שונות, או ציורי המסמכים של חסיד - אלה עשויים ברכות ציורית שיש בה תחושה נוחה של המשכיות.

לעומת אלה, העבודות של צדקה מביאות לחלל חיכוך אמיתי, כואב וחורק בין החיים לאמנות. החשיפה פשוטה, נטולת מנגנוני הגנה, כך שההרגשה אינה של מציצנות; אין צורך להיות מציצן כשמה שנחשף נראה ככניעה ללא תנאי לצופה, כקבלת הדין של מי שמרגיש חסר הגנה. העירום של צדקה הוא רק עוד לבוש, ללא יותר ולא פחות מהוה מהבגדים שלובשות דמויותיה. למרות סוג העבודות שהיא יוצרת, צדקה היא גם שחקנית במגרש הדימויים שלאחרונה הציגה תערוכת יחיד בגלריה דולינגר בתל אביב ובמקביל הוציאה ספר אמן בהוצאה איכותית.

הדס חסיד, "Hadas & Friends", 2010

דברים אלה אינם מתאימים לגיבורים של מה שמוגדר בטקסט התערוכה "HEB2.TV" - פרויקט אינטרנט ניסיוני הפועל זה כשנתיים במטרה לתעד בווידיאו את חיי הפלסטינים המתגוררים באזור H2 בחברון, תחת שליטה ישראלית). עבודות מהסוג הזה יוצרות אי-נוחות עמוקה. הטיעונים בעדן ברורים ונשמעים יפים לציטוט, עכשוויים, אופנתיים ממש. הנה, כך מאפשרת הטכנולוגיה לחשוף עוולות ואולי למנוע אחרות. עבודות מסוג זה מוצגות באינספור תערוכות באירופה ובארצות הברית ויש מקבילות להן שמצויות באינטרנט באופן רציף.

מנדל מזכירה בטקסט התערוכה את "אחד המקרים המוקדמים של הצגת חיי הפרט באינטרנט: ג'ניפר רינגלי, סטודנטית אמריקאית שחיברה בשנת 1996 את המחשב האישי שלה למצלמת וידיאו ושידרה ממנו את המתרחש בחדרה במשך שבע שנים". הבעיה היא שההשוואה בין המשפחות הפלסטיניות, שחייהן משודרות בעבודה המוצגת, לבין רינגלי היא חסרת כל בסיס. רינגלי הפיקה מהחשיפה תועלת, לרבות הצלחה כלכלית. היא היתה מודעת לחלוטין להשלכה של כל צעד ושירטטה מפה הולכת ומתרחבת של חשיפת חייה.

אם יש בתערוכה דבר המתקשר לפעולה של רינגלי, הרי זה "מצב משפחתי", המדור המהוקצע של רלי ואבנר אברהמי המתפרסם כבר שנים במוסף "הארץ" ומציע אופציה סולידית (עיתון ולא אינטרנט, צילום מבוים ולא הצצה מוסרטת) למי שחפצים להשתזף בעין הציבורית בהתערטלות מטאפורית וחלקית בלבד. הצפייה במשפחות המתועדות במדור יוצרת בעיקר תחושה הדומה לצפייה בחיה הכלואה בכלוב ואינה יכולה להימלט מהמבט.

בעת שביקרתי בתערוכה, איש מהמבקרים שם לא הביט בתמונות של הפלסטינים יותר מדקה או שתיים, והן משמשות בעיקר למירוק מצפון והזדמנות לצקצוק לשון. ההחלטה לכלול דימויים של אנשים במצוקה לתערוכה שכותרתה המתחכמת משהו היא "ידועים בציבור" - בעייתית בלשון המעטה.

"ידועים בציבור" - רלי ואבנר אברהמי/ גיל ומוטי/ קרן גלר ושי רטנר/ הדס חסיד/ אריאלה פלוטקין/ נועה צדקה / HEB2.TV. אוצרת: איריס מנדל. גלריה מנשר בתל אביב (דוד חכמי 18). שעות פתיחה: יום ראשון-חמישי, 11:00-19:00. עד 15 באפריל

תגיות: הדס חסיד, נועה צדקה, סמדר שפי, קרן גלר, רלי אברהמי, שי רטנר