ביקורות בלוגים דיונים בקהילות

חדשות האמנות

יום רביעי 10 במרץ 2010 03:00 מאת: אביטל בורג

דגה מוטל בספק, מוזיאון ישראל מתחדש ו-לוסיאן פרויד חוזר למרכז פומפידו. כל חדשות האמנות

פרסומת

פסלי דגה מוטלים בספק

מחלוקת עזה התעוררה בקרב מומחים ליצירתו של דגה, בנוגע למידת אמינותם של 74 פסלי הברונזה שיוצגו החודש במוזיאון תל אביב

שבעים וארבעה פסלי ברונזה של אדגר דגה, שיוצגו במוזיאון תל אביב לאמנות החל ב-25 בחודש, עומדים במרכז מחלוקת שמסעירה את המומחים ליצירתו של דגה בארצות הברית, מחלוקת שסיפורה הובא בהרחבה בגיליון מארס של מגזין "ארטניוז". במרכז המחלוקת עומדות 74 יציקות גבס ש"התגלו לאחרונה" לדברי בעליהן, ולכאורה נעשו בימי חייו של דגה, ופסלי הברונזה שהופקו מהם. המפורסמת שבהן היא "Petite Danseuse de Quatorze Ans" (רקדנית קטנה בת 14), שפסל השעווה שלה הוא היחיד שדגה הסכים להציג בימי חייו, והוצג בתערוכה השלישית של האימפרסיוניסטים ב-1881.

שאר הפסלים המוכרים שלו נעשו אחרי מותו ב-1917, כשיורשיו גייסו את בית היציקה "הבררד" בפריז לצקת 74 מתוך כ-150 פסלים משעווה ומחימר שנמצאו בביתו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, "הבררד" הקצה את היוצק הראשי שלו, אלבינו פלצולו, להכנת 22 פסלי ברונזה של כל פסל: 20 למכירה, אחד ל"הבררד" ואחד למשפחתו של דגה. אחרי שפלצולו השלים 657 מהם, "הבררד" נפגע מהשפל הגדול בין שתי המלחמות ופשט רגל. האמונה הרווחת היא שאת יתר הפסלים - כ-1,400 במספר - יצר פלצולו בבית יציקות אחר, "ולסוני", מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. על הגבסים ש"התגלו לאחרונה" נטען כי נמצאו במלאי של ולסוני מחוץ לפאריס על ידי לאונרדו בנטוב, שקנה את העסק ב-1980.

מאותן יציקות נוצרו ב"ולסוני" 46 פסלי ברונזה של "הרקדנית הקטנה", הדומה לרקדנית הקטנה המוכרת לציבור, אבל פרטים מסוימים - הפנים, עצמות הבריח, הרגליים והשיער - שונים, לפי טענתם של מספר מומחים לדגה שמובאת ב"ארטניוז". שאר הפסלים מצויים בתהליך של יציקה בברונזה ב"ולסוני" על ידי בנטוב בשיתוף עם וולטר פ. מייבאום, אוצר "פרויקט הפיסול של דגה בע"מ".

דוגמאות של 74 הפסלים מוצגות כעת במוזיאון הרקלדיון באתונה, וסדרה נוספת תוצג החל מסוף החודש במוזיאון תל אביב, באדיבות "פרויקט הפיסול של דגה בע"מ" ובנוכחות מייבאום, שיישא דברים בטקס הפתיחה. בהודעה על התערוכה בתל אביב נכתב: "מהדורת היציקות היא חדשה והתאפשרה בשל גילויין לאחרונה של תבניות הגבס, שנעשו על ידי חברו של דגה, פול אלבר ברתולומה, ישירות מפסלי השעווה המקוריים של האמן, ובידיעתו ובאישורו". אך במאמר ב"ארטניוז" מובע ספק גדול בנוגע ליצירתם על ידי ברתולומה, עובדה שמגובה (כך נכתב שם) על ידי תרגום שעשוי להשתמע לשתי פנים מתוך מכתביו של דגה לברתולומה.

מלבד מוזיאון ניו אורלינס לאמנות לא נקבעו עוד מיקומים לתצוגת הפסלים בארצות הברית, ובינתיים רק מוזיאונים בבולגריה וביוון קבעו תצוגות שלהם בנוסף למוזיאון תל אביב. נשאלת השאלה אם העובדה שמוזיאונים מרכזיים בעולם לא קבעו תערוכות מעידה על חוסר ביטחון מספק באותנטיות שלהם, ואם הפנייה למוזיאונים קטנים יחסית לא נועדה אלא להכשיר את המוניטין של האוסף. מרדכי עומר, האוצר הראשי והמנכ"ל של מוזיאון תל אביב, לא היה מעוניין להגיב מעבר לדבריו ב"ארטניוז": "פסלים של דגה תמיד מוטלים בספק. הסיפור של מייבאום הוא אפשרי. אם אני מאמין לו, זו הזדמנות נהדרת להנות מהפיסול של דגה, בידיעה מוקדמת שיש יציקות של יציקות".

אליאסון וקאפור במוזיאון ישראל

הדמיה של היצירה של אניש קאפור, ללא כותרת, 2010
(תצלום: באדיבות מוזיאון ישראל בירושלים)

שתי יצירות מונומנטליות של שניים מחשובי האמנים בעולם, שנוצרו במיוחד למוזיאון ישראל, יוצגו לקהל בפתיחה המחודשת של קמפוס המוזיאון ביולי. פסל ללא כותרת של אניש קאפור יעמוד במרכז רחבת קראון, הנקודה הגבוהה ביותר בשטח הקמפוס. צורתו כשל שעון חול, גובהו וקוטרו חמישה מטרים ומשקלו כ-12 טונות, והוא עשוי מפלדת אל חלד שבה ישתקפו השמים ומבני המוזיאון. יצירתו של קאפור נוצרה לזכרו של טדי קולק, ולדברי ג'יימס סניידר, מנכ"ל המוזיאון, "היא לוכדת את חזונו של קולק". הפסל התאפשר בעקבות תרומתם של לילי ספרא ממונקו, צ'רלס ברונפמן מניו יורק וריצ'רד גולדמן מסן פרנסיסקו, בסיוע קרן ברברה ויוג'ין שוורץ לרכישת אמנות עכשווית. באוסף המוזיאון קיימת כבר עבודה של קאפור מ-1984, "אדמה שחורה".

בסוף המעבר המקורה החדש שיחבר את הכניסה הראשית עם לב המוזיאון יוצב "והיתה הקשת", מיצב של אולאפור אליאסון בגודל 15 על 2.4 מטר המורכב מ-300 רצועות בד קנווס צבועות ביד בצבעים שונים, הנראה מרחוק כרצף צבעוני ארוך. את "והיתה הקשת" העניקו למוזיאון אליס ותומאס טיש מניו יורק, והיא מצטרפת ליצירה נוספת מאת אליאסון שנמצאת באוסף המוזיאון, מיצב האור "אופק הפעולה שלך" מ-2004, שתוצג אף היא באחת מתערוכות הפתיחה. לדברי סניידר, שני האמנים צפויים להגיע למוזיאון במאי, עם הצבתן של היצירות במסגרת הכינוס של המועצה הבינלאומית של המוזיאון ויום ההולדת ה-45 שלו.

פסל ענק של לחם שיצר מיכאל ספרר (בתצלום) הוצב ביום ראשון בגלריה אלון שגב בתל אביב לקראת התערוכה "Backyard" של ספרר שתיפתח במקום מחר. הלחם, באורך ארבעה מטר, שוקל כ-400 קילו, וספרר מספר כי השקיע בו לפחות אלף שעות עבודה, בחומרים שונים ביניהם "ג'זמונייט", חומר על בסיס גבס ופולימר שהביא מאנגליה ו-100 שכבות של צבע, וזאת על מנת להגיע "למקסימום הריאליסטי שלו". ההובלה המסובכת של הפסל מהסטודיו לגלריה ארכה שבע שעות ונעשתה בין השאר באמצעות מנוף (תצלום: מוטי קמחי)

דני יהב-בראון יאצור את גלריה 39

מתוך התערוכה "עכשיו דממה" שאצר יהב-בראון בגלריה 39

דני יהב-בראון יתחיל לאצור את גלריה 39 בתל אביב החל מהקיץ, ומתכוון לחולל שינויים בגלריה, שעליהם הוא מתחיל לעבוד כעת. כיום, בדומה לגלריות אחרות, אין אוצר לגלריה, והתערוכות נאצרות על ידי האמנים והגלריסטיות שרה לוי ושרון טראוב, מה שלדברי יהב-בראון יוצר מצב ב-39, כמו בגלריות אחרות, שבו לעתים השיקולים באוצרות הם לא בהכרח אמנותיים. הגלריה נפתחה לפני כשנתיים ובין האמנים שעובדים עמה נמנים אריק מירנדה, גבריאלה קליין, אולף קונמן, אורית חופשי וגם יהב-בראון.

בין המהלכים שמתכוון יהב-בראון לקדם נמצאים העמקת הדיאלוג בין הגלריה לאמנים ובין האוצר לאמנים, פיתוח קהל קבוע ומפגשים אתו על מנת למצוא אספנים חדשים, שיתופי פעולה עם גלריות אחרות, בארץ ובחו"ל, שילוב אמנים חדשים בגלריה וחשיפת אמנים חדשים שיוצרים "אמנות בועטת". "מבחינת תוצאות אני מסתכל על זה כתהליך שישתלם בטווח הרחוק, לא מעשה קוסמות", הוא אומר. "אני נכנס כדי לבנות בצורה יסודית ופירות יתחילו לקצור בשנה הבאה. דיבור טוב ואמנות טובה ייהפכו ממילא למשהו שאפשר לסחור בו".

לוסיאן פרויד חוזר למרכז פומפידו

"Benefits Supervisor Sleeping" של פרויד מ-1995 (תצלום: אי-פי)

תערוכה של לוסיאן פרויד תיפתח היום במרכז פומפידו בפאריס, לאחר עשורים שבהם הציורים של פרויד בקושי הוצגו בצרפת. פרויד, המתגורר בלונדון, הוא נכדו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. הוא בן 88 וידוע הרבה בזכות עיסוקו המתמיד בהתבוננות וציור עז של עירום ופורטרטים. מאז התערוכה הרטרוספקטיבית שנערכה לו במרכז פומפידו ב-1987 לא הוצגה אף תערוכה שלו בפאריס, ולפי ה"טלגרף" עבודותיו, באופן חריג לאמן בסדר הגודל הזה, לא נמצאות באוספים של המוזיאונים המרכזיים בעיר. התערוכה, "לוסיאן פרויד - הסטודיו", כוללת 47 ציורים של האמן יליד גרמניה, רבות מהן מאוספים פרטיים. על פני יותר מ-900 מ"ר יוצגו בתערוכה ציורי הקומפוזיציות בגודל מלא של תפנימים, וריאציות של פרויד על מאסטרים שקדמו לו, סדרה של פורטרטים עצמיים והציורים הידועים של העירום השופע של לי בוארי וביג סו. אלן סבן, נשיא הפומפידו, אמר ל"טלגרף" כי באמצעות התערוכה הזאת פאריס מחפשת "מפגש חדש" עם הצייר.

מתה האמנית רות קליגמן

האמנית הניו-יורקית רות קליגמן, ציירת מופשטת שזכורה בעולם האמנות כניצולה היחידה מתאונת הדרכים ב-1956 שגבתה את חייו של ג'קסון פולוק, המאהב שלה באותה עת, הלכה לעולמה בשבוע שעבר והיא בת 80, כך מדווח ה"ניו יורק טיימס". באותה תאונה קליגמן ישבה במושב הקדמי של המכונית, בזמן שפולוק, אחרי יום של שתייה, הסיט את המכונית מהכביש והעיף אותה. בתאונה נהרגה גם אדית מצגר, חברה של קליגמן. קליגמן עצמה נפצעה קשה. קליגמן היתה ידועה בתור מוזה, מאהבת, חברה ונושא בעבודתיהם של אמנים אמריקאים רבים, ביניהם רוברט מייפלתורפ שיצר פורטרט שלה וכן וילם דה-קונינג, שהיה לה קשר רומנטי איתו. היא מוזכרת כמה פעמים ביומניו של אנדי וורהול והיתה מיודדת עם ג'ספר ג'ונס ועם פרנץ קליין, שהסטודיו הקודם שלו נהפך לביתה ולסטודיו שבו המשיכה לצייר כמעט עד סוף ימיה.

אמנים בערוץ הקהילתי

ביום ראשון עלתה לאוויר סדרת פרופילים יומית על אמנים בערוץ הקהילתי 98 - "סטודיו 98". הפרקים הקצרים בסדרה משודרים בימים א-ה ב-18:57 וכל אחד עוסק בפועלו של אמן אחד. את הסדרה יזם ואצר דורון פולק, נציג ארגון "מוזיאון האמנים הבינלאומי" בישראל. רבים מהאמנים אינם מוכרים בסצינה המקומית וחלקם פועלים בפריפריה, ואת הסרטים הקצרים צילם עירן גיל בביתם. בין האמנים: מלי לסקר, רוסלן סרגייב, מיכל אשכנזי, פיני סילוק ונורמה דרימר. לאחר שידור 40 הפרקים שיצר פולק, הערוץ מתכוון להמשיך לתת במה לאמנים להציג את פועלם, ופתוח לפניות ולקבלת סרטונים.