My Camp: גזענות, מגדר ומין על קצה המזלג

יום שישי 11 בדצמבר 2009 03:00 מאת: סמדר שפי

התערוכה השאפתנית שאצר ליאב מזרחי בשלושה חללים בתל אביב עוסקת בפירושים שונים למושג Camp. רק הרצינות האוצרותית הניכרת בה מונעת ממנה להיראות כהיגד אפוי למחצה על גזענות, מגדר ומין

חמישים וחמישה אמנים משתתפים בתערוכה השאפתנית "My Camp - מן המחנה אל טעם החיים", שאצר ליאב מזרחי ומוצגת בשלוש גלריות בתל אביב. זו תערוכה שמנסה לאחוז בכל הקצוות ולהאיר את כל הזוויות, אך בשלב כלשהו הצופה כבר תוהה מה בדיוק היא מנסה להאיר. היא עוסקת בייצוגי מגדר, מיליטריזם, גזענות (תוך שימת דגש על הנאציזם), קאמפ כטעם וסגנון, מיניות והיסטוריה, אופני ייצוג בפרסום ובאמנות ועוד נושאים רבים שנדחסו כולם תחת המטרייה של שלושה פירושים או קונוטציות מרכזיות, שמזרחי קישר עם המלה Camp.

מזרחי מתייחס ראשית כל ל"מיין קאמפף", ספרו של היטלר מאמצע שנות ה-20, ובו פרש תערובת של ביוגרפיה ומשנה מדינית יחד עם מה שכונה מאוחר יותר תוכנית שלבים להשתלטות הגרמנית על אירופה; שנית, ל"מחנה" על הקשריו הצבאיים; ושלישית, למונח "קאמפ" כפי שהוגדר על ידי סוזן סונטאג בשנות ה-60 ומתייחס למשחקי מגדר ולחתירה תחת מה שנחשב לנורמטיבי. תחת המטרייה הרחבה הזאת, שנשענת על פונטיקה של מלה, טוען מזרחי בטקסט התערוכה שהיא "לוקחת את המלה הכתובה ואת המאבק של היטלר להגדרה עצמית, ומאידך את הציניות וההומור השחור של תרבות השוליים באמנות, ומפיחה רוח חיים שמקורה בטקסט ובבדיחה".

למרות הגרעין הרעיוני המצוין, עולה מהתערוכה תחושה חזקה של תפישה שלא פותחה ולא זוקקה עד תום. מזרחי מקבץ כמה שמות של הוגים אופנתיים, החל בסונטאג וכלה בג'ורג'יו אגמבן, ועוסק בשלילת זכויות אזרח של מי שהם חלק מהגרעין החברתי הפנימי ומי שנידונים לגלות ממנו. קשה להשתחרר מהתחושה שמזרחי, כמו רבים לפניו, משתמש בדיבור על השואה באופן שיש בו זילות, ניסיון להשתמש בו כסוג של אמת מידה מעוותת כשכל מה שהתרחש אחריו מושווה אליו באופן כמעט אוטומטי. גם אם הגישה המאפיינת את השואה כמאורע היסטורי ייחודי נגועה בבעייתיות רבה (ודאי שבישראל, שמערכת החינוך שלה כמעט אינה מקנה לבוגריה מושג כלשהו על היקף הנרצחים והנופלים הכולל במלחמת העולם השנייה), הרי שגישה הפוכה - שאפשר אולי לנסחה במלים "הכל שואה", על משקל "הכל פוליטי" - לבטח שאינה מוצדקת.

אחווה גברית

מה שבכל זאת מונע מהתערוכה להיהפך להיגד אפוי רק למחצה על גזענות, מגדר ומין הוא הרצינות האוצרותית הניכרת היטב בשני החללים, שמכונים "מחנה א'" (גלריה דולינגר) ו"מחנה ב'" (גלריה עינגא). בראשון מביניהם מעוצב החלל היטב והתערוכה משתמשת בחוכמה באופי הביתי-משהו שלו. מוצבות בו עבודות של 14 אמנים העוסקות בשייכות לקולקטיב לאומי, תוך שימת דגש על דמות החייל. מוצלחת במיוחד היא פינה ובה מונחים על מדפים תצלומים של הינדה וייס משירותה הצבאי; אליהם מצרף מזרחי ספרים וספרונים בנושאי צבא והיסטוריה וכך יוצר מה שנראה כלקוח מסלון או חדר עבודה.

מריקה הוק היינץ, "Russian Soldiers", 2008/1991

מזרחי כלל בתערוכה אובייקטים של "רדי מייד" בהצלחה רבה. כמה ספרי היסטוריה עבי כרס מונחים על הרצפה, ועל כריכתו של הגבוה מביניהם נכתב "מלחמת העולם השנייה"; עליהם מונח מכשיר טלוויזיה ישן שבו מוקרן סרט על המיצג "בבל" של דני זקהיים ואסתי זקהיים מ-1984. המיצג המרשים, שהשניים הקימו בו מפלגה פיקטיבית עם מנהיג בעל סממנים של דיקטטור וזאת בתקופה של אינפלציה גואה ושנתיים אחרי פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, לא איבד כהוא זה מכוחו והקישור לזוועות שחוללו מנהיגים שענו על הכמיהה ל"איש חזק" נותר אפקטיבי.

עבודת וידיאו מוצלחת "Don't die in the park" איה של אריאל רייכמן, אמן שלא הרבה להציג אך כבר הציג עבודה בנושא חיילים בגלריה של תיאטרון תמונע לפני כשנתיים. עבודתו מוצגת במרתף הגלריה לצד עבודת וידיאו מצוינת של האמנית הגרמנייה מריקה הוק היינץ, המציגה את התפנות החיילים הרוסים מברלין ב-1991, שנתיים אחר הפלת החומה. הוק היינץ יצרה סרט בהילוך אטי ובו מוצגים החיילים כמעט כמכונות אנושיות, עם פנים אטומים ומדים שנראים כשייכים למאה אחרת.

מור ברנשטיין, שסיימה השנה את לימודיה בבצלאל, מציגה תצלום שכותרתו - "לוחמי יחידה מובחרת בחופשה" - יכולה בהחלט להיות פיקטיבית. קבוצת הגברים הצעירים, כולם ללא חולצות, חוגגים את הכוח ואת היופי הגברי, כמו באינספור תצלומי קבוצות גברים, בעיקר כאלו הקשורות לספורט. על הקו שאינו לגמרי ברור בין עיסוק באחווה גברית למשיכה הומו-ארוטית ניצבות כמה עבודות בתערוכה. הן ממשיכות בכך עיסוק שרווח באמנות ישראלית כבר לפחות מאז תחילת שנות ה-90; למשל, בעבודה מבריקה של יואב שמואלי, שפירסם אז על כפולת עמודים במקומון תל-אביבי קולאז' של תצלומי שחקני כדורגל באופן שהטעין את הדימויים, או גילה בהם, הקשרים הומו-ארוטיים חזקים.

כוורת בחדר האוכל

"מחנה ב'" בגלריה עינגא במיקומה החדש הוא הקבץ מעניין של עבודות, וגם בו יש חשיבות לעיצוב המקום ולתוספת האובייקטים של מזרחי. כאן, כמו בשאר חלקי התערוכה, מזרחי הוא אוצר-יוצר, מונח שרווח מאוד באמצע שנות ה-90 (אחת הדוגמאות הבולטות לכך היתה האצירה של גדעון עפרת בביאנלה בוונציה ב-1995, כשהעביר לביתן הישראלי חלק מהספרייה הלאומית בירושלים).

מזרחי הציב בחלון הגלריה תעודה של ספורטאי, ספר גדנ"ע וגם תצלום שקייט מוס נראית בו מפרסמת את חברת "אדידס". כל אלה משמשים הקדמה לעיסוק בקבוצה במובן מצומצם יותר. בולטת עבודתו של אדם קלדרון, אמן שלא צפיתי בעבר מעבודותיו, שיצר תצלום זירוקס גדול ממדים של חדר האוכל בקיבוץ בארי בערב ליל הסדר וממנו גזר משושים כמו חלקי כוורת. אלו תלויים מול התצלום המחורר, כשמשושים אחדים הם מהתצלום ואחרים בצהוב דבשי כך שהאמירה על הקשר בין קולקטיב לכוורת ברורה מאוד. קלדרון, כמו רבים מהאמנים האחרים בתערוכה (חלקם צעירים וחלקם מבוגרים מאוד), טרם הציג בתערוכות מרכזיות בארץ.

אלמה מכנס-קז צילמה את עצמה עם משפחות שונות באתרי פיקניק ופניה מקבלות באופן מעניין דמיון כמעט משפחתי למשפחה שהיא מצטלמת עמה. הוק היינץ, שמציגה גם בדולינגר, מציגה כאן את "Sheer to Waist" מ-2005. בעבודה מתוארת אשה שהשתתפה בסרט של האמנית האמריקאית ונסה ביקרופט. ביקרופט העמידה נשים בחצי עירום, כשהן מסודרות לפי צבע שיער ונתונים גופניים אחרים, במבנה של הגלריה הלאומית החדשה בברלין ונתנה הוראות בימוי קפדניות ביותר. העיסוק בצבע ובקיטלוג על פי מאפיינים פיסיים בגרמניה צופן בתוכו התייחסות ברורה ביותר לעידן הנאצי.

אש בכיכר צינה

החלק החלש ביותר של התערוכה, ששמו "מחנה ג'", מוצג בגלריה מנשר. חלק זה אינו דן בתפישת האסתטיקה של הקאמפ על פי סונטאג אלא מאייר אותו, ובכך מקור חולשתו. יותר משהוא בוחן את שאלת הקיטלוג של קבוצות, הוא מאשר אותה.

רקמות גובלן של שי כהן מראות סצינות פורנוגרפיות שהן סטריאוטיפיות על גבול הפארודיה. את סרטי הווידיאו הרבים המוצגים בחלל כמעט אי אפשר לראות באור הבהיר, והציורים של רפי דייגי, החל בזה שמתכתב עם קארווג'ו ועד סדרה ששמה "מזלות", הם ציורים חלשים שהתירוץ היחיד להצגתם - ההדגשה של איברי מין גבריים - פשוט אינו מספק.

אורן זינגר, ללא כותרת, 2009

אורן זינגר מציג עבודה מעניינת ומרשימה, שמצדיקה ביקור בחלק זה: פסל קינטי, המתייחס למזרקה של יעקב אגם בכיכר צינה דיזנגוף בתל אביב. זינגר השתמש בכרטיסי ביקור של מכוני ליווי, מהסוג המוצמד כיום לשמשות של כמעט כל מכונית חונה בתל אביב, ויצר מהם את הפסל הצבעוני שבו ההגזמה, המתיקות, הדמיון לעוגת חתונה שהשתבשה והאש הבוערת במרכזו אכן יוצרות אמירה על קאמפ. האש, שאפשר לחשוב עליה בהקשר של אש התמיד, החל בזו של מקדשים פאגניים ועד לאנדרטאות זיכרון לחיילים, מצורפת כאן לכרטיסי ביקור של בתי בושת. זינגר עוסק איפוא בצירוף העתיק של דת, מין ומוות, ובאירוניה מרובה מכניס אותו לתוך תל אביב המתבשמת מעצמה.

"My Camp - מן המחנה אל טעם החיים". אוצר: ליאב מזרחי. גלריה דולינגר בת"א (י"ל פרץ 15), שעות פתיחה: יום שני-חמישי, 11:00-19:00; יום שישי, 11:00-14:00. גלריה מנשר בת"א (דוד חכמי 18), שעות פתיחה: יום שלישי-חמישי, 11:00-19:00. גלריה עינגע לאמנות עכשווית בת"א (בר יוחאי 7), שעות פתיחה: יום שלישי-חמישי, 11:00-19:00; יום שישי, 11:00-14:00; שבת, 11:00-13:00. עד 26 בחודש

תגיות: My Camp, ליאב מזרחי, סמדר שפי