"טבע האדם" של צדוק בן דוד: יש פרחים שעד אינסוף

יום שלישי 08 בדצמבר 2009 02:43 מאת: סמדר שפי

בתערוכתו הנועזת של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב מתמזגים רובד רליגיוזי וחריגה מהמוסכמות התרבותיות הבסיסיות ביותר של הגדרת הקיום האנושי

הנועזות ב"טבע האדם", תערוכת היחיד של צדוק בן דוד המוצגת במוזיאון תל אביב, טמונה בכך שהאמן עוסק במצב אנושי מבלי להישען על רוע, דיכאון, מוות ובדידות כנושאים מרכזיים (ולעתים כמעט בלעדיים). אלה האחרונים נהפכו לרשת ביטחון של אמנים רבים כל כך משום שהם נושאים טובים לכל עת, שקל מאוד לקשור להם הילה הרואית, אינטלקטואלית ומה לא.

בן דוד אינו מציע ראיית עולם מבעד למשקפיים ורודים, אך עוסק בכוח חיות פנימי, בקשר האנושי למה שאינו בהכרח גשמי, באפשרות והכוח הצפונים בשינוי ובכך שהמופלא קיים. סירובו של בן דוד להשתמש במפתחות משומנים היטב למבני משמעות קיימים פותח מרחב משמעות חדש, במידה רבה מופשט ואל-זמני, שהוא השדה שהתערוכה מתרחשת בו.

» טבע האדם - לכל הפרטים

באולמות יוסף ורבקה מאירהוף במוזיאון מוצגים 17 פסלים, שהמוקדם בהם נעשה ב-2005 ורובם מהשנתיים האחרונות. מבחינות רבות, מדובר במיצב שלם ומעוצב היטב. מרחב האולמות הבהיר והנקי נשמר כך שהוא הולם היטב את הפיסול. מכיוון שמה שמתרחש בין קווים תוחמים חשוב בפסלים לא פחות מקווי החומר, יש חשיבות לחלל הפנימי, שבו ההצבה כמו עוטפת את הפסלים בפנימיותם שלהם.

יותר משאפשר לתאר את הפיסול של בן דוד במונחים המסורתיים של פיסול הנעשה בגריעה (כמו בפיסול באבן או עץ) או בהוספה (מתכת, חומרים פלסטיים ועוד), אפשר להציגו כפיסול שהוא כמו נשימה, כשהשאיפה והנשיפה שוות בחשיבותן. אלה יוצרות את החיוניות של הפסלים, שיש בהם כמעט פעימות: פעימות של זמן, פעימות של זיכרון והד לפעימת לב.

צדוק בן דוד,  "שדה שחור", 2007

מעבר ליופיים של הפסלים של בן דוד באולמות אלו (ועוד יותר מכך - במיצב שובה הלב "שדה שחור", שמוצג באולם מרקוס ב' מיזנה בקומה התחתונה של המוזיאון), התערוכה מעניינת בזכות הדימויים המורכבים, שמתמזגים בהם רובד רליגיוזי וחריגה מהמוסכמות התרבותיות הבסיסיות ביותר בנוגע להגדרת האנושי.

זיכרון הטבע שאצור בגוף

הדמויות האנושיות של בן דוד, גדולות מגודל אנושי (למעט בפסל "אתה מדבר אלי"), עשויות פרגמנטים. לפעמים כמעט מתבקש לקרוא לכך קרעים. בן דוד מפסל במתכת (אלומיניום, פלדת אל-חלד או קורטן), שאותה הוא חותך בחיתוך ידני. במבט מרחוק הקווים נדמים חלקים והפסל כולו, לא רק החלק המייצג צל ומצוי על הרצפה, יוצר תחושה של צללית, חמקמקות של דימוי שבהשפעת אלומת אור חזקה מדי - ייעלם. מקרוב בולטת התחושה המחוספסת שאפשר לדמותה לחציבה במתכת, חציבה אחר אופיים הפנימי של החומר והדימוי.

הדמויות האנושיות נוגעות כולן באפשרות למטמורפוזה, או באפשרות מוקצנת יותר, ולפיה הקיום של אנושי, חייתי וצמחי - שלוש קטגוריות המופרדות כבר בגרסאות השונות של סיפור הבריאה (המשמש נקודת מוצא לשלוש הדתות המונותיאיסטיות) - אינו מופרד.

"שאריות", פסל שגובהו כמעט שלושה מטרים, הוא דמות של גבר המתואר מאחור. קווי גופו עשויים ענפי עץ עירום, שכמו הונחו בזוויות שונות כשהם בונים במרומז גוף, מותירים מקום לעין להשלים את החסר - אם מדובר בקו כתף, צוואר או זרוע. עם קרעי הגוף האלה, עם החסר וזיכרון הטבע שאצור בגוף וגם מתמוסס בתוכו, זו דמות חזקה שכמו יונקת את כוחה מהקרקע. הרגליים מתאחדות לרגל אחת איתנה אך הצל מתחת אינו צל במובן של מעין תמונה מעוותת - או אלטרנטיבית - של הפסל, אלא ישות עצמאית ששוב מרמזת על כך שבתוך הגוף מסתתרות באופן פוטנציאלי ישויות שונות. בהקשר זה, מופיע בקטלוג התערוכה מאמרה המעניין של יעל גילעת, "צל צח: על ההומניזם של פסלי הצל לצדוק בן דוד".

להתאושש ממצב אפוקליפטי

הפסלים שהם דימויים של צמחים יפים מאוד, שלווים אולי יותר אך מורכבים לא פחות. עבודות כמו "זריחה" או "ירח שמשי", שתיהן מ-2009, עשויות אלומיניום צבוע כמעין מגזרת היוצרת עיגול שלם (קוטר 150 ס"מ), שנראה כמו מבט על עץ עירום בשלכת מבעד למשקפת ולא פחות מכך - מבט מקרוב דרך זכוכית מגדלת על מערכת כלי דם. שתיהן מתקשרות לרובד הרליגיוזי בעבודה של בן דוד, בשל הקרבה הבולטת שלהם לחלונות רוזטה כנסייתיים ולהילת האור העגולה המקיפה את כל גופם של קדושים בנצרות, בדתות מזרחיות ובזרמים בודהיסטיים.

בפסל "בוקר אביבי" מופיע דימוי של עץ, עשוי כולו דמויות אנושיות. הפסלים נוגעים אפוא במטמורפוזה, נושא שיש לו היבט מדעי שהשפיע לפחות מאז תקופת ההשכלה על תפישות תרבותיות. "המטמורפוזה של הצמחים", חיבור מדעי מאת גתה, השפיע על פיתוח תורת האבולוציה של דרווין, נושא שבן דוד עסק בו בהרחבה בשנות ה-90 ("אבולוציה ותיאוריה" היה שמה של סדרת תערוכות יחיד שהציג בן דוד בארצות הברית, אוסטרליה, גרמניה וכן תערוכת היחיד הקודמת של בן דוד בארץ - במוזיאון הרצליה ב-1997). תורת האבולוציה של דרווין משמשת עד היום נקודת מוצא לחשיבה המודרנית (בין היתר, לגילוייה המפלצתיים כמו תורות גזע למיניהן). בעבודה זו של בן דוד מהדהדות גם מיתולוגיות מערביות כמו המיתולוגיה היוונית והרומית, עם סיפורי המטמורפוזה המרוכזים בספר "מטמורפוזות" של אובידיוס על גרסאותיו השונות, וכן "מטמורפוזה" (הגלגול), סיפורו של קפקא מ-1915.

"שדה שחור" היא עבודת אמנות עוצרת נשימה. גרסה ראשונה של העבודה הוצגה ב-2007 בבריטניה ומאז הוצגה במקומות אחדים, בהם ארצות הברית והביאנלה בסינגפור; תחנותיה הבאות יהיו במוזיאון ננטונג בסין ובביאנלה הנחשבת בבוסאן שבדרום קוריאה. הגרסה המוצגת בתל אביב, עם 20 אלף פרחים קטנים, היא הגדולה ביותר שנעשתה עד כה. הפרחים, שנעשו מפלדת אל-חלד ונצבעו, "צומחים" בצפיפות מתוך חול ויוצרים חיזיון שחוגג את היכולת של בני אדם ושל הטבע להתאושש ממצבים הנדמים אפוקליפטיים.

במבט הראשון, כשנכנסים לאולם, נראה שדה פרחים שחור שיחד עם השלמות, הזקיפות והיופי שלהם עולה ההכרה העמוקה בהיותם מלאכותיים כמעט עד להכאיב. הם נראים כרישומי צמחים מספרי בוטניקה מוסלמיים או נוצריים שצוירו כאיורים מדעיים והעידו על הבנה וגם על שאיפה לשלוט בטבע. בתולדות האמנות הם מזכירים את ציורי הצמחים הדקדקניים והיפים להפליא של ציירי הרנסנס הצפוני כמו רוחיר ון דר ויידן במאה ה-15.

עם זאת, הפרחים של בן דוד רחוקים מאוד מריאליזם. כמה מהצמחים הם הכלאות דמיוניות בין צמחים קיימים, אחרים הם פרחים דמיוניים ומעבר לכך - גם הצמחים ששימשו השראה ומקור גדלים בסוגי אקלים שונים ובזמנים שונים ואילו בתערוכה הם מוצגים יחד בשדה חלומי ובלתי אפשרי. כל פרח צבוע בשחור מצדו האחד ובמגוון צבעים מצדו השני, כשהצבעוניות אינה מוכתבת על ידי תיאור "אמיתי" זה או אחר. בהליכה סביב המיצב חווה הצופה את הרגע הקסום שהשדה השחור נהפך בו לצבעוני. החילוף המהיר משחור לצבעוני יוצר מעבר ממה שנראה כשדה שכוסה באפר גרעיני, או נפל קורבן לקטסטרופה אקולוגית זו או אחרת, אל הצפה של צבע, וכך יצירה שהיא אלגיה לטבע נהפכת לשיר הלל לגאולה.

האפשרות שניתנת כאן, ובדרך כלל אינה ניתנת בעולם שמחוץ לאמנות, היא לחזור שוב ושוב על הרגע ולבחור איזו נקודת מבט עדיפה. הצופים כולם נהפכים לגוליבר או אליס בארץ הפלאות, דמויות שנעשות מודעות מאוד לגודלן הפיסי ולמקומן במערך העולם אך גם מתוודעות לקסם של מציאות אלטרנטיבית. באופן שבן דוד מנכיח בו את הקסם, את מה שאי אפשר לאחוז בו אך הוא מוחשי לגמרי, צפון סודה של העבודה המצוינת הזאת.

"טבע האדם" - צדוק בן דוד. אוצרת: אירית הדר. מוזיאון תל אביב (שאול המלך 27). שעות פתיחה: יום שני ורביעי, 10:00-16:00; יום שלישי וחמישי, 10:00-22:00; יום שישי, 10:00-14:00; שבת, 10:00-16:00. עד 27 בפברואר

תגיות: טבע האדם - צדוק בן דוד, מוזיאון תל אביב לאמנות, סמדר שפי, צדוק בן דוד