תנועת בראון

יום חמישי 12 בנובמבר 2009 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי ואביטל בורג

במשך 40 שנה אסף עמי בראון יותר מ-3,000 יצירות אמנות ישראלית, שהשווי הכולל שלהן מוערך ב-20-30 מיליון דולר. מדוע ירדה מהפרק הצעתו לתרום את האוסף למוזיאון חדש בבאר שבע ולאן הוא עשוי לתרום אותו בעתיד?

התערוכה "מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון", שנפתחה לפני כשבועיים במשכן לאמנות בעין חרוד, היא אירוע נדיר. אוסף זה נחשב לאחד האוספים החשובים והגדולים ביותר של אמנות ישראלית, ולא פעם נאמר כי אפשר לדלות ממנו כמה וכמה תערוכות רטרוספקטיביות לאמנים חשובים, וכי בכללותו, הוא יכול לשמש כר פורה למחקר וללימוד.

אפשר לחשוב על התערוכה כעל מעין תוכן עניינים מוקפד של ספר עב כרס שטרם הודפס: היא מורכבת מ-300 יצירות בלבד, שנלקחו מתוך אוסף של יותר מ-3,000 יצירות. הבחירה היתה קשה ו"כמעט בלתי אפשרית", מספרת גליה בר-אור, אוצרת התערוכה ומנהלת המשכן. התערוכה, כמו אוספו הכולל של בראון, מורכבת ברובה מציור: מציורי בצלאל המאופיינים במבט ארץ-ישראלי חדש אך רוווי השפעות אירופיות אימפרסיוניסטיות ואקספרסיביות, דרך מעבר לעבר אמנות מודרנית וניסוחו של המופשט הלירי, "אופקים חדשים" ועד לכניסת "הדור החדש" (כמו "עשר פלוס").

חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת מתאר את התערוכה וכן את אוספו של בראון כאוסף "החושף את הפן האחר של הזהות הישראלית שצדה המואר נפתח אל האופק באקוורלים של זריצקי - שהיה הוויית הגולה, שהיה בית הגידול של רוב אמני 'אופקים חדשים' ושל רוב אמני הארץ".

בתערוכה שני שיאים תקופתיים: שנות ה-20 וכניסה לשנות ה-30 והייצוג המכובד של שנות ה-60 וה-70. לצד הציורים יש מעט פיסול, של פסלים שידועים ביצירותיהם הגדולות יותר המוצבות ברובן במרחב הציבורי או בגני הפסלים השונים כמו תומרקין, דנציגר ועוד.

לצורך ביקור בתערוכה עשירה שכזאת, נדרש הצופה לפנות כמה שעות, אם לא כמה ביקורים. בתוך תערוכה כה עמוסה ומגוונת, מסקרן לבחון דווקא מה ומי לא מיוצג בה. היתרון בספר שיצא לצד התערוכה, ובו שני מאמרים מרכזיים של בר-אור, הוא שמוצגות בו עבודות שלא הופיעו בתערוכה וכן עבודות מאוספים אחרים וכמוסים, שבראון מטפח זה שנים והם מאוחסנים במחסניו. תשוקה זו מאפיינת את סוג האספנות של בראון, שיש לו עניין רב במגוון תחומים. בין האוספים שבהם החזיק בעבר ובהווה אפשר למנות אוספים של אמנות איסלאם, עבודות דמשק, אמנות יהודית ממזרח אירופה, כרזות אנטישמיות (כנראה האוסף הגדול בעולם בתחום) ובכן אוסף שאותו התחיל לגבש בשנים האחרונות, שכולל תיעוד מקיף של תולדות הציונות. עפרת אומר כי זהו "אוסף שאין גדול ממנו, והוא עומד בסדר גודל של הארכיון הציוני".

העבודות נקנו כולן על ידי בראון, ללא כל תיווך, הן עוברות קיטלוג לפי שמות האמנים ויש סביבן צוות של אנשים ובראשם בראון שמתבוננים, חוקרים ולומדים את העבודות והקשריהן. אלה הם כמה מהמאפיינים המייחדים את מלאכתו של בראון כאספן "אמיתי", כפי שאומרים בר-אור ואנשים נוספים, הפעילים בשדה האמנות המקומי.

בראון מקפיד לשמור על מרחק מעין הציבור ועל חשאיות רבה בפועלו; את התערוכה יזמה אשתו גבי, שהתעקשה במשך זמן רב להציגה.

שיקולים של איכות

בר-אור מבחינה בספר בין אוסף האמנות הישראלית של בראון לאוספיו האחרים: "באשר לאוסף האמנות הישראלית - כאן השיקול המכריע הוא של עבודות של איכות ונדירות, בפרספקטיבה היסטורית. הדגשים באוסף מצביעים על כך שגם עבודות של אמנים מרכזיים אינן נאספות באורח גורף אלא נבחנות ביחס לגוף היצירה השלם של האמן או האמנית".

אף שבתערוכה בעין חרוד מוצגות עבודות ספורות של כל אמן, או לכל היותר מקבץ עבודות, אנשים המכירים מקרוב את אוסף האמנות הישראלית של בראון מספרים כי הוא יכול לספק חומר לתערוכות רטרוספקטיביות של רבים מהאמנים שעבודותיהם נכללות בו. בין האמנים האלה אפשר למנות את יחיאל קריזה, יוסף זריצקי, משה קופפרמן ומשה גרשוני וכן של אמנים שכבר נעשו להם תערוכות רטרוספקטיביות מתוך האוסף בעין חרוד, כמו שלום סבא, אביבה אורי, אריה ארוך ומיכאל דרוקס. לעומתם, ישנם אמנים חשובים שהייצוג שלהם נפקד או מועט כמו יהושע נוישטיין (שלא קיים כלל באוסף), אביגדור אריכא (שמיוצג במספר קטן של יצירות). ואולם, בשונה מאוסף מוזיאלי, על האספן לא חלה חובה לתת ייצוג לאמן זה או אחר והבחירות שלו אפשר ללמוד על טעמו. ישנם גם אמניות ואמנים שלא התבססו במרכז השדה ולהם יש ייצוג נרחב, כמו יהושע גרוסברד, בתיה אפולו ואחרים.

מתוך התערוכה בעין חרוד: אביבה אורי, ללא כותרת, 1967

אחד האנשים המקורבים לבראון מספר כי בשונה מהאספנים של ימינו, אספן כמו בראון אינו ספקולנט. הוא אינו מוכר את מה שרוכש, והוא יהיה מוכן לשלם סכום גבוה מאוד על יצירה שעינו צדה. הוא לא יתנהל על פי שיקולים כלכליים ותשואות אפשריות. למרות זאת, אוספו של בראון היה במשך השנים לאחד האוספים בעלי השווי הכלכלי הגדול ביותר בארץ, ומומחים בשוק האמנות מעריכים ששווי אוסף האמנות הישראלית שלו מסתכם ב-20-30 מיליון דולר.

המחסן הראשי של האוסף, שנמצא בתל אביב, ובו יושב בראון עצמו, מזכיר מרתפי מוזיאונים גדולים, ולא במקרה. בר-אור מתייחסת למחסן הראשי של האוסף כמקום ייחודי שאין דומה לו. לדבריה, "כגיבוי מחקרי למערכת האוספים נבנתה ספרייה עשירה, הכוללת כתבי עת, מונוגרפיות, ספרי מחקר וקטלוגים. הספרייה אינה אוסף אלא כלי עזר, ואין אוסף שמכבד את עצמו ללא ספריית רקע תומכת, המספקת מידע על עבודות המועמדות לרכישה, ומשכללת את הבנת הרקע ההיסטורי, הביוגרפי או הטכני".

בעיני רבים, היקפו של האוסף וחשיבותו משתווים גם הם לאלה של מוזיאון מרכזי, ועפרת אף טוען כי בארץ לא קיים אוסף מוזיאלי של אמנות ישראלית שמשתווה לו בגודלו ובחשיבותו. לדברי האוצרת רותי דירקטור, "זהו אוסף בעל חשיבות והוא מציב אלטרנטיבה לאוסף מוזיאלי שאפשר לשאול ממנה ולהציג במקומות שונים. זהו חתך רוחב של אמנות ישראלית איכותית לאורך זמן. הוא פחות עוסק באמנות צעירה וניסיונית, ויותר באמנים קאנוניים ואיסוף שלהם לעומק".

בר-אור מבחינה בין הדגשים של אוסף פרטי לעומת אוסף מוזיאלי: "סיור בלוויית אספן 'שופע' במחסני האוסף דומה לביקור במערת האוצר של אלאדין ומלווה בתחושת ריגוש, גילוי, גירוי הדמיון. הפריטים מציתים זיכרון: בעיניים בורקות משיח האספן את סיפורן, מצביע על העבודות, מוליך את המבקרת מעבר מחיצות, בין טורי המדפים, מכיר כל פריט, יודע את האוסף לפני ולפנים כאת כף ידו. ביקור מעין זה שונה לחלוטין מסיור במחסני מוזיאון כלשהו בלוויית אחד מאוצריו, אולי משום שהדגש בעבודת האוצרים מופנה לתצוגה ולא לאוסף, לכתיבה לקטלוג התערוכה ולא למחקר רוחב. כך או כך, מחסן האוסף המוזיאוני אינו מרחב של חיים והתרחשות בעבור רוב האוצרים, שאינם מתנהלים בו כבני בית".

מחויבותו של האספן

נראה שמאז אמצע שנות ה-90 דעכה ההתעניינות של בראון באמנות העכשווית, ובהתאם לכך, האוסף מכיל באופן יחסי פחות יצירות של אמנים עכשווים. עם זאת, גבי בראון כן מביעה התעניינות באמנות כזאת ואף רוכשת בעבור האוסף יצירות שלהם. בנוגע לצילום, בראון צוטט לא פעם כמי שגורס ש"צילום זה לא אמנות", ומעט התצלומים שיש באוסף, ביניהם של מיכל רובנר, שרון יערי וגלעד אופיר, היו בחירות של רעייתו. מהתערוכה ניכר גם כי מקומו של הפיסול שולי יחסית באוסף. הפסלים הקיימים בו הם קטנים יחסית, וזאת כנראה בגלל הקושי לאחסן עבודות בעלות נפח גדול.

לדברי עפרת, בראון רכש לראשונה ציור בסוף שנות ה-50. היה זה ציור גדול של זריצקי מסדרת יחיעם שלו, ועליו הוא שילם בתשלומים. מאז הרבה לקנות בגלריות גבעון וגורדון וכן במכירות פומביות של סותביס, כריסטיס, גורדון ותירוש. חבר מקורב מאשר מידע זה ומוסיף כי זריצקי וקריזה הם "האירועים הגדולים של האוסף". יש לבראון כ-150 יצירות של קריזשה ועשרות יצירות של זריצקי.

חרף התרחקותו מעיני הציבור, בראון תמך רבות ביוזמות שונות של מוזיאון ישראל, תחת שרביטו של האוצר יונה פישר, ובהן תערוכת יחיד באצירת פישר לאמן איקא בראון, אחיו הצעיר של האספן, שנהרג בתאונת דרכים בפאריס שנה קודם לכן. בראון גם סייע בהקמת גלריית סדנאות האמנים על שם אחיו, תמך בכתב העת "קו", בתערוכות רבות שהתקיימו במשכן בעין חרוד באצירת בר-אור וכן בהדפסת ספרים מקיפים לתערוכות, ובהם "בספרייתו של אריה ארוך" (גדעון עפרת, 2001), "אביבה אורי" (בר-אור ושברייה, 2002), ספרו של שוקי בורקובסקי (2005), הילה לולו לין (2007) ומיכאל דרוקס (2007).

אחת השאלות העולות במקרים של אספנות בסדר גודל וחשיבות שכאלה היא אם מעבר לחיפוש ולאיסוף האישי של האספן, חלה עליו מחויבות מסוימת לציבור ולשוחרי האמנות; אם מוטלת עליו אחריות לחלוק את אוצרותיו, את המפעל התרבותי הרחב הכולל מאות אמנים מקומיים שעבדו ופעלו ושמו לעצמם כמטרה להציג את יצירתם, עם שאר שוחרי האמנות? בראון כפי הנראה שאל את עצמו שאלות אלה עד לפני כמה שנים: ב-2001 הוא הציע לתרום את אוסף האמנות הישראלית שלו לטובת הקמת מוזיאון לאמנות ישראלית בבאר שבע - תרומה נדיבה בכל קנה מידה, שהיתה עתידה להפוך את העיר למוקד עלייה לרגל לשוחרי אמנות. בראון אף הגביר את היקפי הרכישה שלו לקראת הקמת המוזיאון, וזאת כדי לאפשר מגוון רחב ככל האפשר של אפשרויות להצגה בו.

נגה ראב"ד, מנהלת מוזיאון הנגב, מספרת כי עיריית באר שבע ומפעל הפיס היו מעורבים בפרויקט, ומונתה לו ועדת היגוי שמנתה בנוסף אליה את מרטין וייל, יונה פישר ויורגן הרטן. לדברי ראב"ד, התנאי של בראון היה כי המוזיאון לא יקום לפני שתוקם קרן שתבטיח את תחזוקתו לתקופה בת עשר שנים, כדי לשמור על יציבותו בהעדר תקציבי תרבות מאוזנים. שטח המוזיאון היה מתוכנן להיות בגודל משוער בין מוזיאון תל אביב למוזיאון חיפה, ובראון פנה לאדריכלית עדה כרמי כדי שתתכנן אותו.

בסופו של דבר, לא נמצא הכסף הדרוש להקמת הקרן שתבטיח את התחזוקה, סכום המוערך ב-30 מיליון דולר, והפרויקט השאפתני ירד לטימיון. לדברי עפרת, "תארו לעצמכן שבאר שבע היתה זוכה בזה - זה היה על המפה גם בשביל תל-אביבים, זה היה מקרב את באר שבע מבחינה תרבותית. זו בכייה לדורות".

יש האומרים כי בראון ניסה לא פעם להפיח רוח חיים בפרויקט המוזיאון בבאר שבע, אך מהר מאוד ירדה אפשרות התרומה מן הפרק, ומקורבים מספרים שבאותה תקופה חדל בראון מרכישת יצירות בעבור האוסף שלו. פרויקט זה היה מפח נפש תהומי בעבור בראון, וכמה ממקורביו טוענים כי החל למכור חלקים מהאוספים שברשותו. עם זאת, את אוסף האמנות הישראלית הוא מעוניין למכור במקשה אחת לקונה אחד. תנאי זה מקשה מאוד על הסיכוי למכור אך הוא אינו בלתי אפשרי.

השאלה הזאת צריכה להישאל. בראון כבר בן 81 ולעת עתה, מקורביו טוענים כי עתיד האוסף אינו ברור כלל. לפי נתונים שנאספו, בראון אינו משאיל עבודות למוזיאון תל אביב ולמוזיאון ישראל. בר אור היא היחידה שעומדת בראש מוסד אמנותי גדול היחיד ונמצאת עמו ביחסים של שיתוף פעולה ועל כן התקווה שיתרום את אוספו או חלקים ממנו למשכן לאמנות בעין חרוד אינה מופרכת.

על חשיבותם של האפסנים בכלל ועל חשיבותו של בראון בפרט אומר עפרת: "אלה הם האנשים שעושים את עולם אמנות, החשיבות היא שהאוסף נפתח מהאוסף שלהם החוצה בצורה של הורשה מוזיאלית. פתיחת אוסף לציבור דוגמת אוסף יהודה אסיא, שהוא אוסף כביר, מעלה את השאלה איפה אפשר לראות כל כך הרבה ארדונים; אותו דבר בבית התפוצות, בתערוכתו של לודוויג בלום, שהגיעה ברובה מאספן אחד. ככה מועשר עולם אמנות ועמי הוא עמוד חשוב בהיכל". 

תגיות: אביבה אורי, אביגדור אריכא, אביטל בורג, אלי ערמון אזולאי, אריה ארוך, בתיה אפולו, גלעד אופיר, יהושע גרוסברד, יוסף זריצקי, יחיאל קריזה, מיכאל דרוקס, מיכל רובנר, משה גרשוני, משה קופפרמן, עמי בראון, שלום סבא, שרון יערי