אוסף גבי ועמי בראון: צלילות החומר

יום חמישי 12 בנובמבר 2009 03:00 מאת: סמדר שפי

אוסף גבי ועמי בראון, המוצג במשכן לאמנות בעין חרוד, תורם לקריאה החדשה של תולדות האמנות הישראלית. קריאה זו מאזנת בין הזרם המרכזי ובין מי שנדחקו לשוליים הפרומים שלו, וכעת זוכים בחלקם להכרה מאוחרת


מתוך התערוכה בעין חרוד

אביבה אורי, ללא כותרת, 1967

פרסומת

עם יותר מ-300 עבודות, שנאספו מאז אמצע שנות ה-50,אוסף גבי ועמי בראון מציע מסע נדיר בתולדות האמנות הישראלית. הוא מוצג על פני כל אולמות המשכן לאמנות בעין חרוד, אחד משלושת המוזיאונים הראשונים בארץ והמוביל בין המוזיאונים המרוחקים מהמרכז. מאז תחילת שנת ה-90 הוצגו תערוכות רבות במשכן, בהן "עבודה עברית" או תערוכת היחיד של שלום סבא, שהרימו תרומה משמעותית לקריאה החדשה והמרחיבה של האמנות הישראלית. קריאה זו מציגה אותה כסיפור מורכב יותר מאשר קו ליניארי העובר מהציירים הארץ-ישראלים, דרך "אופקים חדשים" ועד לצירוף הפופ-מודרניזם, שזכה בדיעבד לשם "דלות החומר".

באוסף בראון ניכרת השפעת הקריאה החדשה. יש בו איזון מעניין בין ייצוג הזרם המרכזי באמנות לייצוג של מה שהיו שוליו הפרומים, שזכו בפחות הכרה, ואולי בשל סיבות חוץ-אמנותיות. מהבחינה המדיומלית, מדובר באוסף שמרני שרובו ציור ומיעוטו פיסול, לרבות פסלים של יצחק דנציגר, יחיאל שמי, מיכה אולמן, פנחס כהן-גן ואורי קצנשטיין; תצלומים אינם מוצגים בתערוכה לבד מעבודה אחת של מיכל רובנר. התערוכה מציגה רק חלק קטן מהאוסף, פחות מ-10% ממנו, אך נראה שהאיזון הזה מייצג באופן נאמן את טעמם של האספנים. למרות השמרנות ומיקומו של האוסף בלב הקונסנזוס של תולדות האמנות המקומית, חלק ניכר ממנו הוא של אמנים שהתחממו פחות בשמש הממסד, כמו חגית לאלו, קטה אפרים-מרכוס או אברהם נתון.

אף שהאוסף צמח כמעט במקביל לשנות המדינה, הוא משקף מבט פלורליסטי על ישראליות יהודית, מבט שמזוהה יותר עם השנים האחרונות. באמנות הישראלית אפשר לזהות את העניין המחודש בנושאים יהודיים כבר בתחילת שנות ה-80, כשלעבודתו של משה גרשוני היתה תרומה חשובה במיוחד. בהקשר זה, הכוונה היא לעבודות שיש בהן עולם קונוטציות יהודי שאינו בהכרח נוגע בדמות הישראלי החדש, הנועז, בן הארץ או מי שמבקש להתערות בה ככזה. עם זאת, התייחסויות לנושאים יהודיים היו במידה זו או אחרת במשך כל השנים; למשל, בעבודותיו של אריה ארוך, המיוצג בהרחבה בתערוכה.

מקצב פנימי מפתיע

אוצרת התערוכה, גליה בר-אור, עומדת על כך שרוב אנשי "אופקים חדשים" נשאו בקרבם את העבר היהודי ואת הגלות והדחיקו אותם. דוגמה מובהקת לכך היא דמותו הישראלית כל כך של יחיאל שמי (שמיוצג בתערוכה בכמה מפסליו הקטנים), שהסתיר כל חייו את העובדה שנולד בפולין ועלה לארץ בהיותו פעוט. בתערוכה נכללות עבודות יפות מאוד של אנשי המפתח ב"אופקים חדשים", במיוחד צבעי המים המוקדמים של יוסף זריצקי, שמתגלים שוב ושוב כעבודות מצוינות כמו "שער החבשים, ירושלים" מ-1923.


מיכה אולמן, "ספר חול מס' 3", 2000

באופן מעניין, התערוכה ממקדת אלומות אור על דמויות שנדחקו הצדה כמו יחיאל קריזה, שהיה תלמיד של אמנים מ"אופקים חדשים", העדיף לא להצטרף לקבוצה והציג עמה רק בתערוכתה האחרונה ב-1963. קריזה מיוצג בציורים בהירים שיש בהם מקצב פנימי שמפתיע בקופצנות שלו. אפשר לקשר את עבודתו למופשט אירופי אך דומה שהוא היה מהאמנים שהושפעו בשלב מוקדם יחסית ממופשט אמריקאי, ללא קומפוזיציה מרכזית ועם ההבנה העמוקה לצבע כחומר עוד לפני היותו מביע צורה.

אסופה מרשימה במיוחד היא זו המוקדשת לעבודות של אביבה אורי. התערוכה הרטרוספקטיבית של אורי, זו שקיבעה את מקומה בתולדות האמנות, התקיימה בעין חרוד ב-2003. מרבית העבודות המוצגות כעת הוצגו בה, אך גם כאן יש גילוי בעבודה "עירום", מהעבודות היחידות שיצרה אורי לפי הזמנה של נושא לתערוכה של קבוצת "10 פלוס", שבה השתתפה ב-1968. העבודות של אורי, שבר-אור תלתה סמוך לעבודות של ארוך או באולם אחר ליד גרשוני, בולטות באינטנסיביות הקו, בעוצמה ובכנות כובשת. אוסף עבודותיה של אורי הוא מהחשובים והמקיפים ביצירתה. האוסף כולל רישומים מוקדמים בעיפרון על נייר, שהוצגו בתערוכת היחיד הראשונה שלה ב-1957 במוזיאון תל אביב, ובהם מתגלה שוב הרגישות החשופה, העירומה וגם החריפה שמאפיינת אותה.

בין נאיביות למודרניזם

החיבורים בתערוכה אינם שגרתיים. בר-אור לא תלתה את העבודות לפי סדר כרונולוגי או לפי אמן, אלא יצרה בכל חדר דיאלוג בין עבודות של אמנים שונים, כשהזיקות בין העבודות נעות בטווח שמתייחס לצבעוניות, טכניקה, נושא ולעתים גם זמן יצירה. בכניסה לתערוכה מצויות עבודות של צדוק בן-דוד (שתערוכה מקיפה שלו תיפתח בעוד כשבועיים במוזיאון תל אביב) לצד הנרי שלזניאק ונורית דוד.


שלום סבא, "12 השבטים (מתווה לחלונות זכוכית)", 1952

האולם הראשון מתאפיין בתלייה דחוסה כמו בבית של אספנים שממאנים להוציא עבודה ישנה כדי לפנות מקום לחדשה. עבודות אקוורל של זריצקי, פנדות של צבי מאירוביץ, עבודות של אורי וארוך, רישום נוף מצוין של אנה טיכו באיכות גבוהה במיוחד ויצירה מפתיעה של פנחס ליטבינובסקי הם מהאוצרות של האולם. הקבץ דחוס, שהועתק מבית האספנים, כולל עבודות קטנות של בתיה אפולו, יאיר גרבוז, יוסל ברגנר ואחרים והוא מעביר את תחושת האינטנסיביות הפנימית. בחלל אחר תלויה עבודה קטנה של שלום מושקוביץ' (שלום מצפת), ואף היא נותנת ביטוי לרוחב היריעה של האוסף, שנע בין נאיביות ארץ-ישראלית לעבודות שמתייחסות לתרבות אירופית נוצרית ולמודרניזם, וכן לניסיון ליישב ביניהם בהוויה חדשה.

אינטנסיביות מאפיינת גם את שני האולמות הגדולים שמוצגת בהם אמנות משלושת העשורים האחרונים. לצד פסל של אורי קצנשטיין מסדרת "האחים" המצוינת וקטע ממיצב פיסולי הפורצלן של גדעון גכטמן "צמד חמד" מ-2007, תלויות עבודות משובחות של משה קופפרמן מסדרת "השבר והזמן" מ-1999 ועבודות של נורית דוד ודגנית ברסט.

את העבודות של שוקי ברקובסקי ומיכאל קובנר, שני אמנים פחות או יותר בני דורו של גבי קלזמר, תלתה בר אור בקרבת סבא ומנחם שמי ויצרה דיאלוג מוצלח בין הדורות. קובנר - על הציוריות הצבעונית מאוד בעבודה "בית בעזה" מ-1981 - מתקשר היטב למסורת על דרך ההיפוך: אם שמי מביט בנוף הפתוח והבנוי במבט מצועף, קובנר מחדד מציאות וכאילו עובר אתה מעבר לעצמה לתחום של כמעט אבסורד, כמעט קריקטורה. ליד העבודה תלויה "נוף עם ים", עבודה קטנה מאמצע שנות ה-60 של יהושע גרוסברד, אמן שאינו מוערך כראוי ועבודותיו מצטיינות בשטיחות המבט והצבע.


הנרי שלזניאק, "פעמוני כסף", 1980

העבודות המרגשות ביותר בין היצירות המאוחרות בתערוכה הן העבודות הגדולות של קלזמר משנות ה-80, כולן ללא כותרת ובהן ייצוגים פיגורטיביים של ראשים או גופי מניקנים בתוך נוף רחב מאוד, עד שהוא נהפך לאין. קלזמר הושפע אז מהציור האיטלקי של פרנצ'סקו קלמנטה, אנצו קוקי וסנדרו קיה וגם מג'וליאן שנאבל האמריקאי, אך יצר שפה משלו שאפשר לראות בה סימנים של אמני באוהאוס כמו אוסקר שלמר, בצד מופשט אמריקאי בטווח שבין משטחי צבע פצועים של ברנט ניומן לעבודות של סם פרנסיס. העבודות הגדולות, ברוחב של כשלושה מטרים וחצי, היוצרות מרחב משל עצמן פותחות צוהר למסע מנטלי של חיפוש ובחינה של צורה שנהפכת למעין תחליף או מצב מקביל לעולם. העבודות מדברות על תלישות אך קלזמר הופך את העבודות למולדת, מרחב שמכיל כמיהות, שאיפות וזיכרון. כוחן האינטנסיבי של עבודותיו לא קהה בזמן אלא רק התחזק.

פיצול המהגר היהודי

בכניסה לאולם שתלויות בו העבודות של קלזמר, משני צדי מסדרון צר תלויות שתי עבודות ללא כותרת של מרילו לוין מ-1999, בהם עבודה שהיא ציירה בה עין פקוחה ועין עצומה על לוח מטרה שחור-צהוב. היא מדברת על כל הפגיעות והפחדים שאפשר להעלות על הדעת.

עוד בולטות בתערוכה יצירותיו של שלום סבא, שבא מגרמניה לארץ ב-1936; גם סבא הוא אמן שחזר לתפוס מקום בזיכרון ובהקשר הרחב של האמנות הישראלית אחרי תערוכת יחיד מקיפה בעין חרוד ב-1994. סבא, אמן רב-תחומי, מיוצג כאן במבחר עבודות, ובהן הציור "האלמנטים, מים" מ-1960, עבודה שהיא מעין שלוחה מאוחרת של "האוביקטיוויות החדשה" הגרמנית משנות ה-30, וכן צלחת נחושת נהדרת ותכנון חלונות צבעוניים מ-1952 עם דמויות של 12 שבטי ישראל. הצירוף של מודרניזם מרכז-אירופי, הדיבור על חומריות ואמת החומר, על קו פשוט ועם זאת ההתרפקות על פאר העבר של חלונות קתדרלות ושכיות חמדה שמביעים תכנון החלונות וקערת הנחושת הבוהקת שבמרכזה סוסים דוהרים - צירוף זה מביע היטב את הפיצול הפנימי של מהגר יהודי שמאמץ את החדש, אך נפשו יוצאת לעולם שלעולם לא היה יכול להיות לו חלק בו.


מרילו לוין, ללא כותרת, 1999

הנרי שלזניאק, שגם תערוכת היחיד הרטרוספקטיבית שלו נערכה בעין חרוד (ב-2005), מיוצג באוסף בראון בשורת עבודות מצוינות מראשית שנות ה-70 לערך ועד מותו ב-1980, בן 42. "פעמוני כסף" משנת מותו היא עבודה פואטית, שכבות-שכבות של צבע כסוף. הכיתוב "Silver Bells" מופיע באותיות שבלונה ומתחתיו שני תצלומי רפרודוקציה של דיוקנאות בארוקיים מטושטשים, עד שמהעבודה עולה כמעט הצליל של עולם עבר שנעלם. תפישתו של שלזניאק התגבשה בסוף שנות ה-60. הקו שלו משורטט בסרגל או במחוגה והדימויים המועברים משבלונה נראים מבחינה קונצפטואלית כהקדמה לאמנות הנעשית באמצעות מחשב, ללא הקידוש של מונחים רומנטיים כמו "כתב היד" של האמן.

היסוסים לפני הנחת הכתמים

התערוכה המקיפה מציעה הקבצים מעניינים רבים כמו מבט על שנות ה-60 עם עבודות של מיכאל דרוקס, אורי ליפשיץ ואיקא בראון, עבודות שמוצגות לעתים נדירות ומשקפות פרק פחות מוכר בתולדות האמנות המקומית; חלל המוקדש לעבודות הנהדרות של מיכה אולמן, זוכה פרס ישראל השנה, ובהן ספרי החול משנת 2000 לצד עבודות כמו "מרכבה" מ-1985; או הקבץ מעודן של עבודות נוף של ליאון אנגלסברג ליד עבודה של קטה אפרים מרכוס ועבודות נהדרות של מיכאל גרוס ואורי ריזמן.

לצד נוף ודיוקנאות מוצגת עבודה מופשטת של ריזמן שמזכירה את העבודות של מארק רותקו כאשר מעניין לראות דווקא את ההבדל. אם רותקו יוצר במשטחים כתמים שכמו מרחפים וכמעט יוצאים מהבד, הרי אצל ריזמן המאבק בצבע ניכר היטב. בצד המשטחים הגדולים יש מה שנראה כהיסוסים שקדמו להנחת הכתמים, כמו אינספור הרהורים שטרפו שוב ושוב את האופציה של אבסטרקטיות שלמה וגרמו לריזמן, כמו למרבית האמנים הישראלים (ודאי שאלה המוצגים באוסף בראון), להישאר מחוברים לייצוג צורות וייצוג מציאות קונקרטית, גם אם מרומזת.

שתי האסופות הנהדרות של ארוך ואורי, המוצגות בחללים השונים, יוצרות יחד עם עבודות של אמנים רבים נוספים, מארדון ועד גרשוני והילה לולו לין, מסגרת מצוינת לדיון על הקו הישראלי, על המקום שהפורמליזם נהפך בו לנרטיבי, ובמיטבו לפואטי.

"מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון" - תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד. אוצרת: גליה בר אור. שעות פתיחה: יום ראשון-חמישי, 09:00-16:30; יום שישי, 09:00-13:30; שבת, 10:00-16:30


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(3 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5