מרכז פומפידו בידינו

יום חמישי 27 באוגוסט 2009 02:47 מאת: סמדר שפי | פאריס

תערוכת ענק של נשים אמניות מציגה תמונה מארגנת ומקיפה של התחום, אבל מתקשה ליצור מפגש אינטימי עם היצירות

"elles@centrepompidou - נשים אמניות באוספי מרכז פומפידו" היא תערוכת ענק, המשתרעת על יותר מ-6,000 מ"ר ומקיפה יותר מ-500 עבודות של 200 אמניות. זו השלישית בסדרת תערוכות נושא שאפתניות שמרכז פומפידו החל להציג ב-2005 - תערוכות שנועדו לאפשר מבט רחב על אמנות המאה ה-20 ועל ההווה, וגם מאפשרות להבין את תפישת האמנות שעיצב פומפידו, אחד המוזיאונים הפופולרים בעולם.

באמצעות הבניין החדשני-לזמנו של רוג'רס ופיאנו, ובאמצעות הקמת מרכזי מידע פתוחים ומעודכנים מבחינה טכנולוגית, היה מרכז פומפידו אחד המוזיאונים הראשונים שביטאו את ההתלבטות הגדולה של מוסדות אלה ביחס למקומם במערכת התרבותית. הבחירה בכותרת תערוכה המנוסחת ככתובת דואר אלקטרוני מבטאת זאת היטב.

התערוכה נפתחת בעבודת קיר גדולה של אגנס טורנאוור, שיש בה אמירה מושחזת על תולדות האמנות בעבר ובהווה. העבודה, "דיוקנאות בגודל טבעי" (2007-2009), נראית כהגדלה של עבודות כדורי התרופות של דמיאן הירסט. על רקע סגול יש 12 עיגולים מבריקים (ספק תרופה ספק סוכריית m&m) ועליהם רשומים שמות של כוכבי אמנות, אדריכלות ועיצוב גברים, שבשינוי קטן נהפכו לשמות נשיים. כך למשל אנדי וורהול נהיה אנני וורהול וג'קסון פולוק - ז'קלין פולוק. רק שם אחד, זה של לואיז בורז'ואה, נהפך לשם גברי, לואי בורז'ואה, כלומר מוצג היפוך מושלם בין ההווה למצב אוטופי.

סוזן ואלאדון, "החדר הכחול", 1923

בתערוכה שבעה חלקים. החלק הראשון, "החלוצות", מוצג בקומה החמישית של מרכז פומפידו (אך הכניסה אליו היא דרך הקומה הרביעית בלבד). החלקים האחרים הם "בזמנך החופשי, אש" (Fire at Will), "הגוף האקטיווי", "אבסטרקטיות אקסצנטרית", "חדר משלך", "עבודות מלים", "הלא חומרי" וחלק העוסק בקולנוע ומדיה חדשה.

בשביל מי שהרבו לצפות באמנות בעשור האחרון, חלקים גדולים מהתערוכה הם מעין סיכום וארגון מחדש של עבודות וגופי עבודה מוכרים שהוצגו בתערוכות בינלאומיות מרכזיות וזכו להכרה ודיון נרחב. חולשתה של התערוכה המקיפה הזאת היא תחושת האינוונטר שהיא משרה. הרצון לפרוש תמונה כמעט אנציקלופדיסטית גרם לכך שיש בה מעט חללים שבהם המפגש עם העבודות הוא אינטימי וחווייתי.

קושי נוסף, המשקף את גבולות תפישת העולם של הפומפידו, שכל העבודות בתערוכה לקוחות מאוספיו, היא הייצוג המצומצם ביותר שיש בתערוכה לאמניות שאינן ממערב אירופה וארצות הברית. כך למשל אפילו אמניות סיניות, שדה אמנות שהוצג ללא הרף במרכזי התרבות המסורתיים ב-15 השנים האחרונות, אינן מוצגות (ומכאן שכפי הנראה אין רבות כאלה באוסף).

כנות יוצאת דופן

"החלוצות" הוא אחד הפרקים המסקרנים והפחות מוכרים. כאן, כמו ברוב התערוכה, הדגש הוא על אמניות צרפתיות כמו סוזן ואלאדון, האשה הראשונה שב-1894 הפכה לחברה באגודה הצרפתית הלאומית לאמנויות יפות.

הציורים של ואלאדון הם חלק מהזרם הפוסט אימפרסיוניסטי וניכרת בהם ההשפעה של חבריה האמנים רנואר, טולוז לוטרק ודגה. הנושאים שלה, טבע דומם, דיוקנאות, עירום נשי ונופים, זהים לשלהם.

ב"חדר הכחול", ציור יפה מאוד מ-1923, ניכר גם דמיון למאטיס ויש בו תחושה של כנות יוצאת דופן. ואלאדון ציירה משהו שבין לאות לסערה עם בד כחול ועליו דגם קיסוס לבן, שמכסה את המיטה והקיר בקפלים רכים; ודוגמנית כבדת גוף, מעשנת, שמכנסיה המפוספסים הם מעין ניגוד לכחול הבד שמרמז על טבע רכות וחלום.

בחלק זה בולט מספרן של הצלמות; זה אך טבעי שנשים, כמו קבוצות מיעוט אחרות, ממהרות לאמץ אמצעי מבע חדשים שההייררכיות בהם עדיין אינן מקובעות. כך מוצגות כאן עבודות של לאורה אלבין-ז'לו, צלמת שתערוכת יחיד של תצלומיה הוצגה בפאריס כבר ב-1925, אך גם קלוד קאהון, גיזלה פרוינד ודורה מאר, שלושתן נשים יהודיות. היהדות של האמניות אינה מוזכרת גם כשהיא רלוונטית ביותר, כמו במקרה של קאהון המיוצגת בעבודות שבהן היא עוסקת בפרופיל ה"יהודי" שלה.

מספר האמניות היהודיות גבוה באופן בולט גם בשאר חלקיה של התערוכה וגם שם הוא עובר ללא ציון. אלה הן בין היתר הלן פרנקנתלר, אווה הסה, לואיז נוולסון, ננסי שפירו, האנה וילקה, ג'ודית רוטשילד וברברה קרוגר. אמניות יהודיות, כמו חלקן של נשים יהודיות בתנועה הפמניסטית (מג'ודית באטלר ועד בטי פריידן ונעמי קליין), הוא מאותם נושאים שבעייתי להתיחס עליהם בגלל הנגיעה בסטריאוטיפים, ועם זאת קשה להתעלם ממנו. לפחות במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה הקיפוח הכפול, כנשים וכיהודיות, כוח מניע בעל עוצמה רבה.

החלק "בזמך החופשי, אש" עניינו אמנות העוסקת באופן ישיר באגרסיה, באלימות ובכאב. ניקי דה סן פאל (המוכרת בארץ ביחוד בזכות פסלי החיות בגן החיות התנ"כי בירושלים) מיוצגת בקנווסים מ-1961 עמוסי צבע שעליהם ירתה בנשק ואותם כינתה "רצח ללא קורבן". כן מוצגים כאן "מכונת שוט" - פסל קינטי אלגנטי של רבקה הורן מ-1988, וצילום של ואלי אקספורט ב"מכנסי פעולה" חושפי ערווה שהיא לבשה בעת שפעלה בבתי קולנוע להקרנת סרטים פורנוגרפיים (תערוכת יחיד שלה מוצגת בימים אלו בבית אנה טיכו בירושלים).

                  ואלרי בלין, ללא כותרת מס' 7, 2003 (מתוך הסדרה "מנקינים")

בחלק זה מוצג גם הווידיאו של סיגלית לנדאו שבו היא נעה בתוך חישוק תיל (2001), עבודה שבה בחנה גבולות כאב ואת נקודת ההשקה ביניהם לבין מה שנחשב לנשי, מפתה. באותו חלק מציגה רותי ברבש, אמנית ישראלית שחיה בפאריס (והציגה לפני שבועות אחדים בארץ בגלריה קישון המתחדשת) את "פלנטה" (2002), עבודה שיש בה כאב וגם מידה של אירוניה. בעבודה זו מצויר בגואש על נייר מה שנראה כדימוי סכמטי-ילדי של כדור הארץ בצבע שנוזל, כאילו עוד מעט יטפטף הכדור הגדול הזה לתוך האין, לדף הריק, ויאזל.

חצי יום לפחות

החלל המוקדש ל"גוף האקטיווי", הכולל עבודות כמו הווידיאו "Meat Joy" של קרולי שנימן מ-1964 ואת סדרת התצלומים "ראש משומר של אשה עם זקן" של זואי לנארד מ-1991, הוא אחד היותר מאתגרים לצפייה.

שנימן צילמה מעין פארודיה על אורגיה, מסה של בשר, נשים וגברים כמעט עירומים, יחד עם בשר, צבע וחבלים. כל אלה יוצרים אסוציאציה לתמונות שואה הרבה יותר מאשר קישור לארוטיקה. ואילו לנארד צילמה מוצג במוזיאון בצרפת - ראש אשה משומר, שריד אופייני של המאה ה-19, שהרבה יותר משהוא משמר את האשה שראשה נכרת והיא חסרת שם או אפיון, משמר את שרידיה של חברה דורסנית, של דה הומניזציה מוחלטת של כל מה שנחשב סוטה מן הנורמה.

עוד בולטים בתערוכה ייצוג נרחב ומצוין של אמניות צרפתיות מובילות כמו אנט מסאז'ה וסופי קאל, והחלקים המוקדשים בה לעיצוב - בעיקר לעבודות של גאיה אולנטי האיטלקיה, שרלוט פריאן (שעבדה עם לה-קורביזייה) ואיילין גריי.

למי שמבקר בפאריס לזמן מוגבל כדאי להתחיל בה יום, או להגיע בשעות אחר הצהריים ולהישאר עד הסגירה ב 21:00. חלקים מסוימים בתערוכה אינם מתאימים לילדים. התערוכה תוצג עד מאי 2010.

תגיות: סיגלית לנדאו, סמדר שפי