גלריה

עדכנו אותנו




משה גרשוני מסכם 40 שנות יצירה

יום שישי 17 ביולי 2009 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי | תצלום: אורי גרשוני

הוא אינו מסוגל עוד לעמוד בעשייה גופנית יצרית ואינטנסיווית כמו פעם, ימיו מאופיינים בעליות ומורדות והוא בוחן לעומק את יחסיו הטעונים עם בני משפחתו. תערוכתו החדשה אינה אופטימית אבל היא כוללת עבודות שלוות וקלילות. משה גרשוני, מחשובי האמנים בישראל, מתפנה לשיחה מהורהרת



משה גרשוני

פרסומת

"אני מכנה את הפרויקט שלי בשם תיאטרון, משום הספק שיצירת אמנות, או צבע אדום, מסוגלים להעיד על החיים עצמם או להגיב עליהם במידה מספקת", הסביר משה גרשוני בטקסט שכתב על עבודתו שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב-1980. "האמנות", הוסיף, "איננה החיים עצמם, ובאותה מידה, אין האמנות מעדנת את מכאובי החיים. יש בה קריאה של היחיד שנואש מן האפשרות שאמנותו תשנה את מהלכי החיים. דהיינו, את מהלכי החברה. האמנות היא תוצאה של חוסר סיכוי, ולמעשה, של ייאוש שאי אפשר לכבוש אותו, אלא רק להביע אותו".

תוקפן של האמירות הללו נותר בעינו גם כיום, כמעט 30 שנה אחרי שנכתבו. על אף המחלה הקשה שלקה בה, גרשוני לא חדל ליצור ותערוכתו החדשה, "קיץ 2009", שתיפתח היום בגלריה גבעון בתל אביב, מציינת גם 40 שנה לתערוכת היחיד הראשונה של האמן, שהוצגה במוזיאון ישראל באצירת יונה פישר. פרט לתערוכה הנוכחית עובד גרשוני יחד עם האוצרת שרה ברייטברג סמל על תערוכת יחיד שתוצג בשנה הבאה במוזיאון תל אביב, ואליה יתלווה ספר מקיף שהיא כותבת על עבודתו וחייו.

גרשוני חי בעשור האחרון עם בן זוגו הספרדי, חואן, הצעיר ממנו בכ-30 שנה. "מאז שהכרתי את חואן אני אומר שאני אמן מודרני. למה? כי הכרתי אותו באינטרנט", אומר גרשוני בשיחה עמו בדירתו היפה ושטופת האור במרכז תל אביב, הריקה מחפצים מיותרים, שיש בה נוכחות מאסיווית של רמקולים ענקיים, מערכת הגברה מרשימה ומאות דיסקים של מוסיקה קלאסית. "מוסיקה זו חוויה חושית, יש לי את כל הקלאסיקה, אין לי רמברנדט בבית אבל יש לי בטהובן", מתבדח גרשוני.

המינימליזם המאפיין את דירתו של גרשוני מפתיע מעט בהתחשב בכך שמדובר באמן הידוע בפרצי האקספרסיוויות המאפיינים את ציוריו. בתקופות מסוימות נהג גרשוני לרכון כמו חיה על ארבע ולצייר תוך הפעלת כוח פיסי, סוג של "Action Painting" (ציור פעולה). לאורך דרכו האמנותית הוא התנסה בחומרים שונים, חלקם חריגים, ואף פעם לא חשש להתלכלך או להצטמצם למרחב קטן ולתנאים בסיסיים, כל זמן שהם איפשרו לו להמשיך ביצירתו.


"אירוס הגליל", משה גרשוני, 1983

לעומת זאת, בדירתו הנקייה והמצוחצחת אין כמעט עדויות מרשיעות לפשע האמנות: לא מברשות צבע, לא שפורפרות, לא מצעי עבודה. על הקירות תלויות כמה עבודות ישנות שלו, ממוסגרות, ובסלון מונחות כמה עבודות מהסדרה שתוצג בתערוכה החדשה. בהתאם לשמה הקיצי, זו סדרה בהירה, אוורירית וקלילה, שצוירה בעפרונות מים על ניירות שגרשוני השרה במים, לפעמים במשך כמה ימים.

גרשוני אינו מסוגל עוד לעמוד בעשייה גופנית הפגנתית, כועסת, מתריסה ואפילו לא תשוקתית כפי שעשה עד לפני שנים אחדות. הקושי שלו נובע מגילו, 73, ובעיקר ממצבו הבריאותי. מחלת הפרקינסון אובחנה בגופו לפני כשלוש שנים ומאז הולכת ומתפשטת. המחלה ניכרת בפניו ובגופו. דיבורו כבד ואפשר להבחין באותם רגעים שהוא נאבק בהם בהיחלשות גופו. "אני חווה משברים. היום שלי מתנהל בין מצב של ON למצב של OFF. בכל פעם שהשפעת הכדור עומדת לפוג, זה מתחיל לטפס עלי", הוא מספר בשלווה יוצאת דופן.

היסטוריה של סקנדלים

גרשוני נולד בתל אביב להורים, יונה וצבי קוטנר, שעלו לארץ מפולין בשנות ה-20. האב צבי היה דמות משמעותית בשביל בנו לא רק בצעירותו אלא גם בבגרותו, כשדמות האב חזרה והופיעה באמנות שלו. כשהאב בא לארץ, הוא שינה את שם משפחתו מקוטנר לגרשוני (בעקבות שמו הפרטי של אביו, גרשון). הוא היה חקלאי בהכשרתו ובארץ עבד כאגרונום ונטע פרדסים של פירות הדר ומטעי אבוקדו ובננות. על אף אורח החיים החילוני של המשפחה, הסב גרשון רצה שהנכד הבכור, משה, יקבל חינוך דתי ולכן הוא נשלח לבית הספר ביל"ו בתל אביב ואחר כך למד בתיכון דתי, שם נחשף למסורת היהודית, שהשפיעה לימים על יצירתו.

לצד תפישת העולם הציונית שרווחה בבית המשפחה, גדלו גרשוני ושני אחיו הקטנים, מירה ואבשלום, בצל אימת השואה והשכול. אחותה ואחיה של האם יונה נספו בשואה; אבשלום נקרא על שם דודו המת.

השפעתן של הציונות והשואה חוזרת ונשנית, מתפתחת ומתפתלת לאורך השנים ביצירתו של גרשוני. הוא היה בעל מודעות פוליטית ביקורתית מגיל צעיר, וזו הלכה והתחדדה עם השנים, באה לידי ביטוי בהזדמנויות רבות והביאה אותו להשתתף בפולמוסים ציבוריים ותקשורתיים. ב-1970, באחת היוזמות הראשונות שגרשוני היה מעורב בהן כפעיל פוליטי, הוא עתר לבג"ץ (יחד עם המוסיקאי זיגי שטדרמן, העיתונאי רן כסלו והאמנית לבנה גרשוני) בבקשה למחוק את הרישום בדבר הלאום היהודי מתעודות הזהות שלהם. העתירה הוגשה לאחר תיקון החוק למירשם האוכלוסין, שבו הוחלט על הוספת הלאום לתעודות הזהות, וגרשוני ושותפיו טענו כי צעד זה מציג "מבחן והגדרה דתיים וגזעניים". ואולם, העתירה נדחתה.


ללא כותרת, מתוך התערוכה "קיץ 2009" בגלריה גבעון בתל אביב

שנתיים לאחר מכן, במסגרת פרויקט "מבצע מצר-מסר"(1972), שיתף גרשוני פעולה עם אביטל גבע במה שנחשב אז לפעולה פוליטית מאוד והיום עשוי להיראות כפעולה נאיווית במקצת. במסגרת הפרויקט "גרשוני וגבע תקעו שני עמודים בקצותיו של תל ארכיאולוגי ומתחו ביניהם חוט, שייצג אנטנה האמורה לשדר את המתרחש בתוך התל", כפי שנכתב בספר "סיפורה של אמנות ישראל" (מאת בנימין תמוז, דורית לויטה וגדעון עפרת, הוצאת מסדה, 1980). על אותה פעולה אמר גרשוני בעת עשייתה: "ראינו בפעולת האנטנה עניין פולמוסי: תגובה לפטפטת".

ב-1977 נקלע גרשוני לסערה פוליטית נוספת, שבסופה הוא והאמן מיכה אולמן פוטרו מהוראה במחלקה לאמנות בבצלאל. השילוב בין המהפך הפוליטי במדינה ובין הפיכת בצלאל לאקדמיה עורר את זעמם של סטודנטים ומורים כאחד. "לפני שזרקו אותנו, היה סקנדל שלם", נזכר גרשוני. "היינו קבוצה של מורים - מיכה אולמן, אני ועוד כמה, ניהלנו את המחלקה בצורה מאוד מסוימת והם נבהלו מהפוליטיות של זה. מינו ועדה, היו משטרה וכנסת... עניינים". האירוע אמנם כונה "מרד הסטודנטים", בשל מעורבותם האינטנסיווית של תלמידים רבים, אך לדברי גרשוני, היה זה בראש וראשונה מרד של המורים-אמנים שיצאו נגד הממסד והמדינה, בעוד שהסטודנטים בבצלאל "תפסו גל" בתגובה למרד.

המודעות הפוליטית הגיעה לשיא חדש בתערוכת יחיד שהציג גרשוני ב-1978 בגלריה ג'ולי מ' בת"א, ובה עבודת קיר יחידה שתאורה חזקה ממוקדת בה. על קיר הגלריה טבע גרשוני כתובת אדמדמה, ששואלת: "מי ציוני ומי לא?"

ההתנגדות והביקורת שלו על האתוס הציוני, על מנגנוני המדינה ועל מלחמותיה של ישראל הובילו לבסוף לסירובו להשתתף בטקס הענקת פרס ישראל ב-2003, עם הכרזתו כזוכה בפרס בתחום האמנות. אלה היו ימי אינתיפאדת אל-אקצה, וכאשר שרת החינוך, לימור לבנת, התקשרה לגרשוני ובישרה לו על זכייתו, הוא ציין בפניה כי "זה אינו זמן לחגיגות" ואמר שאינו מוכן ללחוץ את ידי האנשים שיישבו על במת הטקס, ובעיקר - את ידיו של ראש הממשלה אז, אריאל שרון. גרשוני דרש לקבל את הפרס גם מבלי להיות נוכח בטקס, אך גם דרישתו לא התקבלה, למרות ההד הציבורי הרחב ולמרות עתירתו של האמן לבג"ץ.

איך אתה רואה היום את הסירוב לקבל את פרס ישראל?

גרשוני: "לא היתה לי ברירה. בזמנו עשיתי עבודות נגד אריק שרון; מה, אני אעשה צחוק מהאמנות ואלחץ לו את היד? לא היתה לי אפשרות אחרת".

האם היום היית מסכים לקבל את הפרס?

"זו באמת שאלה. אל אריק שרון היה לי יחס מיוחד בתור יד מגואלת בדם. הוא היה מראשי האנשים שעשו בפועל את המדיניות, בגופו, בתור מפקד של יחידה 101. הרי טרטה (דוד טרטקובר) קיבל את הפרס שנה לאחר מכן והלך ללחוץ לשרון את היד. אני חשבתי שאני לא אעשה צחוק מהאמנות. האמנות חשובה יותר מהחיים שלי. זו היתה התנגדות סימבולית, סימבול של כל המדיניות והמדינה הזאת".

בית משוגעים בוונציה

מוטיווים מן השואה העסיקו רבות את גרשוני. הוא צייר צלבי קרס באופן אובססיווי וביקש לבטא רגשות של נרדפות, כעס, עלבון ובושה, לצד אלימות ורצון לנקמה. אלה החלו לבלוט בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, עם מעברו החד מפיסול לציור. בתערוכה שהציג ב-1979 כתב בגרמנית בצבע אדום: "האדום שלי הוא הדם שלו"; ב-1988 יצר סדרת צלחות חרסינה ישנות, שמקצתן היו מגואלות בצבע אדום-דם, או מלוות בטקסטים זועקים כמו "ואיפה כל היהודים?" לצדם היו גם טקסטים מאופקים יותר, אך טורדים לא פחות, כמו "הנני" ו"צדק לפניו יתהלך".


                     ללא כותרת, משה גרשוני, 2000

גרשוני מרגיש כי הביטוי הקיצוני ביותר לעיסוקו בזיכרון השואה היה בביאנלה בוונציה ב-1980, שם הציג לצד ידידו מיכה אולמן, באצירתו של אמנון ברזל. העבודה שהציג גרשוני נקראה "אטימה אדומה: תיאטרון" והיתה מעין מיצב על עולם רגשי ויצרי גועש, שהוצג בשני המפלסים העליונים בביתן הישראלי (בקומת הקרקע הציג אולמן את העבודה "אשמורת שלישית" - פיסול סביבתי שכלל יצירת בורות ברצפת הביתן). גרשוני אטם חריצים בקירות הביתן בכמויות אדירות של צבע אדום, ששיוו להם מראה של קירות פצועים ומדממים. עליהם הוא תלה תצלומים שגם אותם הוא צבע באדום, ובנוסף לכך, הוא הציב מגוון של אלמנטים פיסוליים שיצר במיוחד בעזרת פחח מקומי מוונציה, זכוכיות אדומות מ"מורנו" וגם רישומים. "התחלתי אז כל מיני סוגים של רישומים שבהמשך הופיעו גם על נייר", הוא אומר.

מבחינתך, התערוכה בביאנלה היתה שיא הקריירה?

"בטח", הוא ממהר להשיב. "זו היתה פעם ראשונה שזכיתי להציג בבמה אירופית מרכזית. אבל מפני שזו היתה הפעם הראשונה שאני מציג בבמה כזאת, לא יכולתי שלא לסגור חשבון עם אירופה, וכך היה. חשבתי על התערוכה בתור ציר של תל אביב-ונציה-ברלין. אפילו עשיתי שם משהו שהתחרטתי עליו לאחר מכן - כתבתי בגדול, באותיות לועזיות, 'הר הבית', כשבאחורי ראשי מהדהדת הכתובת מעל שער הכניסה למחנה אושוויץ, 'העבודה משחררת'. התחרטתי על הישירות הזאת. כמו כן, כתבתי עוד מלים בגרמנית כמו 'עדיין' ו'עוד נמשך'. הכל באדום".

גרשוני מכנה ברצינות מהולה בהומור את המיצב שהציג בוונציה "בית משוגעים". הוא זוכר שהעבודה עם אולמן הולידה הקשרים משותפים רבים, מפני ש"מיכה ואני היינו חברים כל הזמן הזה, לימדנו יחד בבצלאל. היו לנו אותן האידיאות לגבי דברים והיתה בינינו קרבה מנטלית".

בזמן ששני האמנים שהו יחד בחלל התערוכה בביתן הישראלי, בא למקום צוות צילום מתחנת טלוויזיה אוסטרית, נזכר גרשוני. בתחילה הם ערכו ראיון עם אולמן בקומת הקרקע ואחר כך עלו לעבודתו של גרשוני ושאלו אותו על מה היצירה שלו. כשאנשי הצוות ביקשו לצלם את אולמן על רקע הבורות שיצר, הם פנו אליו בגרמנית: "תרד אל הבור בבקשה". גרשוני שמע זאת וגער בצוות הצילום: "בדיוק על זה העבודה שלי, על איך הרסתם לנו את הגרמנית". כך, הוא מסביר היום, מלים פשוטות בגרמנית משפיעות על הלך רוחו: "אני נטרף ונמצא כבר בעולם אחר".

רגישויות משותפות

הביאנלה היתה נקודת מפנה בחייו של גרשוני, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית, על אף ששני ההיבטים קשורים זה בזה: דרכו האמנותית החלה כשהיה בן 19, לאחר מות אביו. כשגרשוני היה בן 16 עברה המשפחה מתל אביב להרצליה, כדי לגור סמוך למטעים. האב מת אחרי שלוש שנים בתאונת דרכים ומשום כך שוחרר גרשוני משירות בצה"ל ובהיותו הבן הבכור, קיבל על עצמו את האחריות לפרנסת המשפחה והחל לעבוד כחקלאי.

אביו של גרשוני סבר כי "אמנות היא לא עסק רציני", ומותו הוא שאיפשר לבן להכיר כמה מורי דרך אמנותיים בהרצליה - הצייר ליאון פוטוריאן והפסל אורי שושני. לאחר מכן הוא נרשם ללימודי פיסול במכון אבני בתל אביב אצל דב פייגין ומשה שטרנשוס. כך הוא החל להתבסס כפסל, ויצר גם מיצבים ומיצגים. הידועים שבהם היו מיצב של אבובי גומי שהוצג ב-1969 בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב והמיצג המפורסם "יד ענוגה", שהוצג בשנות ה-70 בבית האמנים בתל אביב, ובו התהלך גרשוני הלוך ושוב על מסלול שבנה, כאשר הוא שר בסגנון של מואזין את מלות השיר העברי באותו שם. "העבודה היא עדות לאופציה האנושית שהחברה והתרבות הישראלית החמיצו: יהודי שמשלב את הרומנטיקה היהודית ואת קולו של הזמר יוסף שפינדל בקולו של המואזין", הוא אומר.


"צדק לפניו יהלך", משה גרשוני, 1988

לעבודה זו היו גרסאות נוספות, בהן אחת שהוצגה כמיצב סאונד במוזיאון תל אביב, לצד הגדלה של דיווח עיתונאי ב"הארץ", המסקר התעללות של חיילי צה"ל בפלסטיני מחברון, ששמו יוסף זיאד. עבודת הסאונד לבדה מוצגת בארבע השנים האחרונות בגלריית המדרשה בתל אביב ומופעלת שם בכל ימי הפתיחה.

חשבת פעם איך אביך היה מגיב לבחירה שלך באמנות, אילו היה בחיים?

"אני לא יודע. חשבתי על זה הרבה. לא היינו קרובים בכלל, ובשנים האחרונות לחייו היה לי די כאסח אתו. היתה לי הרגשה שהוא לא מבין אותי ואני לא מקבל ממנו מה שצריך. רק כמה שנים לאחר שהתחלתי עם הציורים, הגעתי למצב שכתבתי על ציור 'לאבא שלי'. אחר כך, כשנהפכתי לאבא, ראיתי שזה לא קל להיות אבא".

בלימודיו במכון אבני הכיר גרשוני אמנים שהיו לימים לחבריו הטובים, בהם בוקי שוורץ, אביבה אורי, מנשה קדישמן, דני קרוון, בני אפרת, אלימה ופנחס כהן גן. שם גם הכיר את אשתו לעתיד, ביאנקה אשל, המבוגרת ממנו בארבע שנים ושכבר היתה אז, בתחילת שנות ה-60, ציירת ופסלת מוכרת. "היה לנו משהו מאוד משותף שאפילו התבטא בעבודה - כל הצורות האורגניות האלה", הוא אומר.

ב-1964 התחתנו השניים וגרו יחד עם בתה של אשל מנישואיה הקודמים, עתר. ב-1967 נולד בנם הבכור של בני הזוג, ארם - כיום צייר מוערך ואחד ממקימי בית הספר ללימודי ציור "התחנה" בתל אביב - ושלוש שנים אחריו נולד אורי, צלם ואחד מבוגרי המחזור האחרון של לימודי התואר השני באמנות בבצלאל. "ביאנקה ואני מאוד השפענו אחד על השני. זה היה בית של אמנות, שמבוקר ועד לילה דיסקסנו אמנות. הילדים אורי וארם זוכרים שבכל ארוחה וכל מפגש, החברים היו מעולם האמנות. אני הייתי מעורב בעבודה שלה והיא בשלי".

החיבור בין שני יוצרים לא היה לכם קשה?

"זה היה מסובך. אני לא ממליץ. אמן הוא יצור עלוקתי. הוא מוצץ את הדם של המשפחה: כל המשאבים, כל התמיכה מתנקזת אליו. ואם יש שני אמנים, אז בכלל. הכל היה בלי סימני שאלה. לא שאלתי יותר מדי שאלות. התחתנתי, עשינו ילדים".


משה גרשוני: "אני רוצה להגיד כן ולא במלה אחת, אך אין אפשרות כזאת בשפה"

לדעתו של גרשוני, אמנות תמיד גוברת על המשפחה, אך לדון בכך יהיה כמו "לעשות חשבון על חלב שנשפך. חשבתי לא פעם מאז שהייתי בן 19 שלא הייתי צריך לקחת על עצמי את המשק של המשפחה, ושכשסיימתי את לימודי במכון אבני, הייתי צריך לטוס ללמוד באמריקה או לונדון ולא להתחתן".

האם היית אז מרוכז מאוד בעצמך או ביצירה שלך?

"אני חושב שלא מספיק", הוא משיב.

מה אתה חש לנוכח העובדה שבנייך עוסקים ואף מצליחים בעולם האמנות?

"היו שנים שאמרתי שזה על מצפונם ואחריותם, כי הם גדלו בבית של אמנים והם ראו את הקושי. אם הם בחרו, הם ראו בעצמם שזה לא פשוט. אבל מצד שני, אני גם מאוד שמח לראות שיש לנו רקע משותף ורגישויות משותפות. בהרבה מקומות אני מוצא הזדהות עם העבודה של שניהם, דרך זה שאני כל כך מעריך את העשייה שלהם.

"האמנות מן העבר שאני הכי קרוב אליה היא פורטרטים. כשאני הולך למוזיאונים בחו"ל, 99% מהזמן אני עומד ליד פורטרטים. אז כשארם ואורי התחילו לעסוק בפורטרטים, אמרתי לעצמי: 'לפחות גרשוני אחר עושה פורטרטים, הם לקחו ממני את ייסורי המצפון על שאני לא עושה פורטרטים'".

פחדתי שהציורים ייהפכו לפלקטיים

מעבר למצב המורכב, שנבע מהיותם של שני ההורים אמנים, חוותה המשפחה טלטלה קשה מאז סוף שנות ה-70. "הייתי במשבר קשה ובדיכאון, שהתבטא גם בעבודה שלי", אומר גרשוני. "הביאנלה היתה השיא של השנים הקונצפטואליות ושל העבודות הסביבתיות שלי. אני, שחשבתי את עצמי לפסל, התחלתי לצייר בעקבות המשבר הנפשי והמשפחתי שהתחיל במקביל".

מתי התחיל המשבר המשפחתי?

"קשה להגדיר את זה. הייתי כבר כמה שנים בדיכאון שעוד לא ידעתי לאפיין אותו. איכשהו אני תמיד אמרתי שנסעתי לביאנלה וחשבתי שעד שאחזור הדברים ייפתרו מאליהם. חזרתי וחטפתי אותם כפליים בפנים. התחלתי אז את סוג העבודות האלה, עם החיילים למשל, שלא ממש ידעתי מה אני עושה שם. מבחינה אמנותית, אמרתי שאלה לא ציורים אלא דברים שבאים בתור פונקציה מהחיים. אפשר לומר שהעבודות בשנים האלה היו מאוד אוטוביוגרפיות. כל מה שהיה לי בחיים התבטא בעבודות. אמרו שעברתי מעבודה יותר קונצפטואלית לעבודה יותר אקספרסיווית חושנית".

ציורי החיילים, ששיקפו את יחסו של גרשוני לציונות, לישראל ולמנגנוניה, ייצגו גם צד אחר, פנימי יותר בזהותו, של חוויה הומוסקסואלית ייצרית. "עיקר החשש שלי מבחינה אמנותית היה שפחדתי שהציורים ייהפכו לפלקטיים", הוא מסביר. "אנשים אמרו שאלה ציורים אנטי-מלחמתיים והיה נראה לי שאם ההבנה תישאר ברמה החד-משמעית, הם יהפכו לפלקטים, לשטוחים. מה עוד שאני ציירתי בנוסח פלקטי, על ניירות מבריקים שזורקים את הציור החוצה. מבחינתי, אלה לא היו ציורים אלא הודעות, מודעות ופתקאות. פחדתי שהם יכולים לקבל תודעה שמשטיחה אותם.

"ראשית כל, אמרתי על העניין של ההסבר האנטי-מלחמתי: 'איפה כתוב בציור שהוא אנטי-מלחמתי?' כתוב שם 'הי חייל' - מי אומר שזה נגד מלחמה? אולי זה בעדה? נכון שיש שם צבע אדום-דם, אך זה גם יכול להיות עניין של יופי, זה אדם. דם קודם כל מתקשר לחיים, לסקס, ללידה, לסנסואליות, ללב שלנו שדופק בהתרגשות. למה מיד מוות?

"לא שניסיתי להיתמם. כל ציורי החיילים והצבעוניות שלהם - בעצם הם אומרים שזה חגיגה להיות בארץ, ולא אנטי. ניסיתי להקצין גם את הצד ההומוסקסואלי, כי זה היה נראה לי אהבה, סקס וסנסואליות, בתור משקל נגד לצד של המוות שעולה כאשר אני כותב חיילים ומצייר באדום".

לאחר כמה התנסויות עם מאהבים גברים הבין גרשוני כי זהותו המינית שונה משחשב עד כה. הוא עזב את בית המשפחה ועבר מרעננה לתל אביב, שם חילק את זמנו בין דירה קטנה ברחוב שינקין וסטודיו קטן ברחוב ג'ורג' אליוט. אז גם נרקם הקשר עם בן זוגו הראשון, הצלם זהר קניאל. שם נולדה "תנועת החיה או תינוק זוחל", כפי שצורת העבודה הייחודית לגרשוני כונתה בפיו של איתמר לוי, פסיכואנליטיקאי ומבקר אמנות לשעבר, שאצר כמה מתערוכותיו של האמן.

"זה היה מאוד קשה", אומר גרשוני על אותה תקופה. "ביאנקה ואני היינו חברים בחיים, באמנות, ברגישות ובתפישת החיים. ידענו על מה לוותר ועל מה להילחם. אני מניח שפגעתי בה אבל לא התכוונתי. ובילדים? אני חושב שכן. אני חושב שהם מרגישים שבאיזשהו מקום הם קופחו. זה התחיל מזה שהם הרגישו שביאנקה ואני היינו אגוצנטרים וזה בא על חשבונם. אני לא יכול לזכור אם היינו כל כך אגוצנטריים. אבל אני כן חושב שהילדים מאוד סבלו כשנפרדנו. אורי אפילו יותר, כי הוא היה יותר צעיר. הם נשארו עם ביאנקה ואני המשכתי לבוא הביתה: הסידור היה שאני בא לבקר פעמיים בשבוע אחרי צהריים וכל יום שישי קבוע. אבל זה אחרת".

האם הם עימתו אותך עם הרגשות האלה אי פעם?

"בשנים היותר מאוחרות יצאו התבטאויות שהיינו הורים אגוצנטרים, עסוקים בשלנו. אבל אולי אפשר לומר משהו לטובתנו - שהם יצאו ילדים לא בעייתיים. אולי בפנים קשה להם, אבל זה גם מטבע הדברים שהם אמנים ואנשים רגישים באופן כללי. טפו-טפו, לא יצאו ילדים מסוממים או בעייתיים. אולי זה לא היה כל כך נורא. אבל מה אנחנו יודעים? ככל שהזמן עובר, אני פחות חותם על דברים שאמרתי ועשיתי".

מה זאת אומרת?

"תמיד המלים נשמעות לי כל כך חד-משמעיות וחד-צדדיות. אני רוצה להגיד כן ולא במלה אחת, אך אין אפשרות כזאת בשפה".

גרשוני מתעייף מעט, דיבורו נעשה כבד יותר ובכל זאת, כשהבחין לרגע בציור שהציץ מאחת הערימות בדירתו, הוא ניסה להתעשת ולהראות אותו. "פה, למשל, עשיתי על בדים בזמן המתקפה האחרונה בעזה. אז גם כן כבר לא היו לי מלים להגיב אבל יצא לי אולי להוציא את השיר הזה, שמנגינתו התחילה להתנגן לי בראש ואותו כתבתי על הבד. כשאנחנו היינו ילדים, היינו שרים את השיר הזה בשביל לצחוק על ערבים, ונראה לי שהוא די מסכם את המצב היום".

גרשוני מפתיע ומתחיל לשיר את המלים הללו: "ערבי זקן צולע ומסכן התחתן עם ערבייה צולעת ומסכנה, נולדו להם ילדים צולעים ומסכנים התחתנו עם ערביות ומסכנות". הוא מסיים לשיר ומוסיף: "50 שנה עברו וזה עדיין תקף, וגם אנחנו צולעים ומסכנים".





תגיות: אורי גרשוני, אלי ערמון אזולאי, ארם גרשוני, ביאנקה אשל, ביאנקה אשל גרשוני, מיכה אולמן, משה גרשוני

(53 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5