צלול כבדולח: שמורת אלמוגים בתחנה המרכזית

יום חמישי 16 ביולי 2009 03:00 מאת: בני מר

תערוכה חדשה ביפו היא חלק ממסע תרבותי מרתק שמתקיים במרכזי "יונג יידיש" וכולל גם קברטים בסגנון שנות ה-30, שירי אדית פיאף ביידיש וסדנאות חזנים. אבל המפעל הזה אינו זוכה להכרה ממסדית ולתקציב

אדם זקן אוכל לאט מרק חם. עם ההבל עולות אותיות, יורדות בחזרה ונעלמות. עבודת הווידיאו של מלאני רוזנצווייג וחוה צ'יקלי נקראת "אותיות פורחות", והיא אינה נושאת את השם הזה לשווא: העבודה מזכירה את המדרש על אחד מעשרת הרוגי מלכות שעלה באש יחד עם ספר התורה וראה "גווילין נשרפין ואותיות פורחות". בעבודת הווידיאו נראה רק איש מבוגר אוכל מרק בדממה, אבל האותיות האטיות בוראות עולם שלם שעלה בהבל, אותיות-סמלים של שפה נכחדת - והעבודה הזאת מזכירה בעדינותה את הקולאז'ים בווידיאו של מיכל רובנר, את "צלחות הפטרי" שהציגה במוזיאון תל אביב ואת הקולאז' בכניסה ליד ושם.

"אותיות פורחות" מוקרנת בתערוכה "צלול כבדולח", המוצגת עכשיו בגלריה קיימא ביפו. יש בתערוכה רישומים יפים בחום-לבן, מרגשים גם הם, של נעמי בריקמן, דיוקנאות האנשים הקטנים של שלום עליכם וגם ציורים ומיצגים אחרים. כולם נוצרו בעקבות הזמנתו של מנדי כהנא לצאת אתו למסע תרבותי בין 40 אלף ספרים ביידיש שאסף במשך 20 השנים האחרונות ושמורים במרכז "יונג יידיש" שבתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. פיליפ ברנדס, אוצר התערוכה ובעל הגלריה, קיבץ 16 אמנים, שהתיישבו בין הספרים, "במקום הסוריאליסטי הזה בתחנה המרכזית. האמנים עיינו בהם, מיששו אותם והתרשמו מהתוכן ומהגרפיקה. ראינו איך המפגש עם הספרים הישנים יוצר עבודות חדשות. בעיני זה נראה אוטופי, אבל גלעד אופיר (אוצר התערוכה האחר) התלהב והאמין שתצא מזה תערוכה".

חסיד יודע להתחזן

עבודת הווידיאו של רוזנצווייג וצ'יקלי יוצאת דופן בתערוכה, אבל היא יכולה לייצג את היוזמה שמאחוריה. מנדי כהנא אוצר זה שנים את האותיות הפורחות של היידיש במרכז התרבותי שיסד ב-1993. "יונג יידיש", הפועל במקביל בירושלים ובתל אביב, הוא מעין מוזיאון חי שמוצגים בו ספרים, כתבי יד ורישומים, אבל יש בו גם הופעות, הרצאות ומפגשים - שבועיים בדרך כלל; ביניהם, קברטים בסגנון שנות ה-30 ("החתול הכחול" של רות לוין ואבישי פיש, למשל), שירי אדית פיאף ביידיש והופעות של כהנא עצמו, עם הרכב הגז'-רוק "יידיש אקספרס". בירושלים גם מתקיימות סדנאות חזנים וכליזמרים, שלומדים ומופיעים בהן חסידים וחילונים, יהודים וערלות. אפשר לומר ש"יונג יידיש" הוא תיאטרון עממי שמחדש באותנטיות את מסורת להקות החובבים של ה"יידיש שפיל", למשל, וגם את מוסד "עונג שבת" של ביאליק באוהל שם בתל אביב.

"הקמנו את ‘יונג יידיש' מפני שאמרו שבישראל אין מרחב מחיה ליידיש", מספר כהנא. "רצינו ליצור מרכז שכל אוהב ואהוב ביידיש ירגיש בו בנוח. לא רצינו לומר ‘כן' ו'ניין' (לא), לומר מה נכון ומה לא נכון, כמו שהאקדמיה עושה. ראיתי שאני אוהב לשיר, וזקנה אחת אוהבת לדבר, וחסיד יודע להתחזן, וצריך למצוא לנו בימה. רצינו לתת פתחון פה לצעירים ולזקנים, לחדש ולישן. בשנים הראשונות של המדינה שנאו פה את הישן ואת הגלות ואהבו את החדש, אבל החדש הוא דבר ישן מאוד בהיסטוריה היהודית, שהתחדשה תמיד: במאה ה-18 היה החידוש של מנדלסון ושל החסידות, וגם הפוגרומים של תתנ"ו היו דבר חדש".

 
                              עבודה של נעמי בריקמן

הפתיחות והרב-גוניות המאפיינות את הקבוצה הן תכונותיה של תרבות היידיש, שבעיני כהנא היא ענייה בעושרה. הוא מזכיר את דברי הבעל שם טוב, שהחוכמה באיש הפשוט גדולה מזו של הצדיק לפעמים, ולא בכדי: כהנא מזכיר בדבריו ובמעשיו אדמו"ר חסידי חילוני-תרבותי. המרכז שהקים הוא דמוקרטיה עממית במובן הטוב של המושג, מפני שהוא מאפשר למבקרים לעיין במוצגים ובספרים, לעלות על הבימה ולהשתתף בפעילות. "זו תרבות שהתהוותה במשך אלף שנה, בכל שכבות הציבור. לפני 100 שנה היידיש היתה תרבות יהודית מובילה, אבל הרסו את מרחב המחיה. והנה אנחנו שוב מתיישבים, מנסים לשרוד". כהנא מנסה לקבל את כל מה שנשאר בלי סלקציה.

להציל את האוצר

אבל המכנה המשותף הרחב שלהם הוא לפעמים בעוכריהם, מפני שהביורוקרטיה הישראלית אינה יודעת איך לסווג את המרכזים של כהנא בירושלים ותל אביב. תיאטרון ה"יידישפיל" והאקדמיה העוסקת ביידיש נהנים מתמיכה ציבורית, אך לא המוזיאון החי של "יונג יידיש". מ-2006 כהנא פועל בקומה החמישית של התחנה המרכזית, בשטח שהעירייה ייעדה לשמש "מתחם אמנים". אך מאז זנחה העירייה את כוונתה להחיות את התחנה המרכזית, ועכשיו היא מונעת הקלות בארנונה ומסרבת לתמוך בפעילותו התרבותית. "אנחנו מבקשים הגדרה כ'בית נכות', אבל עיריית תל אביב מסרבת להכיר בנו", אומר כהנא. "היא רוצה שמשרד הפנים יכריז עלינו כעל מוזיאון, אבל בעצם היא מונעת צמיחה טבעית של תרבות. כולם מבינים את החשיבות האקולוגית של אלמוגים, אבל שמירה על 40 אלף ספרים היא דבר שצריך להצדיק בכל פעם מחדש".

ההכרה הזאת חשובה שבעתיים ליידיש, שבמשך שנים ארוכות נשלל עצם קיומה. "שפה צריכה קצת הכרה ותמיכה, קצת מרחב ציבורי", אומר כהנא. "בכל שנה אנחנו נחשפים לעיני 12 אלף תלמידים ומופיעים אצלנו כ-200 אמנים. זה לא המקסימום, והיינו רוצים לפתוח את המרכז גם לתלמידים ולקהלים חדשים. יש גם שחקנים ישראלים שפונים אלינו בהצעה לפרויקטים".

עיריית תל אביב מסרה בתגובה כי "תנועת ‘יונג יידיש' אינה זכאית לקבלת תמיכה כגוף אמנותי ועליה לפנות למשרד התרבות. לגבי תעריפי הארנונה, אין בסמכותה של העירייה להעניק הנחות בארנונה לפי שיקול דעתה. אם התנועה תוכר על ידי משרד הפנים כ'מוסד מתנדב', יוענקו לה ההנחות הרלוונטיות".

הקשיים הביורוקרטיים והתוצאה הישירה שלהם - העדר תקציב - גרמו לעצירת הפעילות של "יונג יידיש" לעת עתה. הכנסות המכירות בתערוכה "צלול כבדולח" אמורות להתחלק בין האמנים ל"יונג יידיש", וכך "אפשר יהיה לעזור להציל את האוצר הזה", מסביר ברנדס, "אבל גם ללמוד משהו חשוב על הקשר שבין אמנות לספרות, על ההפריה ההדדית ביניהן". מחר, יום שישי, בשעה 12:00, יתקיים בגלריה קיימא רב-שיח בהשתתפות גדעון עפרת, רועי גרינוולד, מיכל גוברין ומנדי כהנא. התערוכה תוצג עוד כשבועיים ותינעל בשבת, 1 באוגוסט.

תגיות: בני מר, מיכל רובנר