בין פורנוגרפיה לפולחן

יום שישי 23 בינואר 2009 05:11 מאת: סמדר שפי

"המקרה של מייקל רוהאן" ביפו

"המקרה של מייקל רוהאן" היא תערוכה קבוצתית נושאית, שאף על פי שאינה מהודקת וגם לא נשמרת בה איכות אחידה של עבודות, יש בה רגישויות שמפצות על כך. היא מנסה לבדוק מה קורה במפגש בין עבודה לעבודה בתוך חלל אחד, לא גדול, ובאופן זהיר גם מנסה להסיט את מבטם של המתבוננים על מה שאינו מובן מאליו; לגרום למודעות לכך שהקבץ העבודות הזמני בונה ונמצא במעין ממברנה, הנעה ומשתנה מסביב לחלקיה.

השינוי והתנועה, וכך גם התחושה של קליפה דקה המגינה על מערך עדין, מתקשרים לשם התערוכה, "המקרה של מייקל רוהאן". על ההזמנה לתערוכה מודפס הטקסט היחיד הנלווה לה - טקסט המצוטט מוויקיפדיה, האנציקלופדיה הפופולרית באינטרנט. הוא עוסק ברוהאן, נוצרי אוסטרלי מעורער בנפשו שניסה להצית את מסגד אל-אקצה ב-21 באוגוסט 1969. המקרה עורר בזמנו עניין בינלאומי נרחב. רוהאן, שלקה בתסמונת ירושלים, טען שעשה את המעשה בעקבות צו אלוהי וקיווה להביא כך להקמת המקדש השלישי ולחזרתו של ישו. לפי ויקיפדיה, "ארגונים פלסטיניים, כמו החמאס, מציינים את התאריך עד היום. יאסר ערפאת טען שניסיון ההצתה היה המניע האישי שלו להתחיל בפעולות טרור נגד ישראל". כלומר, המקרה הנשכח במידה רבה בתודעה הישראלית עדיין חשוב בעבור חלק מהפלסטינים. הטקסט מובא בעברית, ערבית ואנגלית, כאשר אפשר למצוא הבדלים בין הניסוחים. למשל, בעברית נכתב שכלי תקשורת ערביים חדלו לטעון שרוהאן יהודי בעוד שבגרסה האנגלית נכתב במפורש שטענות אלו עדיין מושמעות (מכיוון שאיני שולטת בערבית, לא יכולתי לבדוק את הגרסה הערבית).

הקשר בין העבודות המוצגות ובין השאלות העיקריות העולות מה"מקרה" של רוהאן - שאלות על המקום שבו אמונה נהפכת לרוח של פונדמנטליזם, על שבירות מערך הקיום ועל זיכרון ונוכחות - אמנם אינו ישיר, אך הוא ארוג בתערוכה באופן אינטליגנטי. חמשת האמנים המשתתפים אינם קבוצה הומוגנית על בסיס של קריטריון חיצוני לאמנות, כמו גיל או מקום לימודים. מוצגות עבודה של פנחס כהן גן, חתן פרס ישראל, לצד עבודות של סיגלית לנדאו ואלי פטל, אמנים באמצע הקריירה הזוכים להכרה נרחבת, ולצדם איתן בן משה ומתי הראל, שמצויים בשלב מוקדם יותר מבחינת נוכחותם בסצינת האמנות.

(מימין): עבודות של איתן בן משה, סיגלית לנדאו (תלויה מהתקרה), פסל של בן משה; על הקיר הפנימי (מאחור): עבודה של פנחס כהן גן, שתי עבודות של אלי פטל ושתי עבודות של מתי הראל; משמאל: עמודי אלומיניום של הראל

העבודה המוקדמת ביותר בתערוכה היא "Resident Alien" (תושב זר), מכולה שיצרה לנדאו ב-1997 והוצגה במוזיאון הרצליה ואחר כך בביאנלה לאמנות בוונציה. במבט בדיעבד, אחרי המיצבים הגדולים והמורכבים של לנדאו שנעשו בשנים האחרונות כמו "The Country" ב-2003 ו"הפתרון האינסופי" ב-2005, בולט עד כמה העבודה התמציתית כבר טמנה בחובה את הכיוונים שלנדאו פיתחה וממשיכה לפתח. הצופים מביטים לתוך מעין תבנית נוף יצוקה במתכת ומהלכים על מעין הר לכיוון שממנו נשמעת מוסיקה. שם מכניסים הצופים את הראש לתוך מה שמתברר שהוא משתנה הפוכה בוהקת באור לבן, שיכולה להיקרא גם כמעין מבט מבפנים, מבט בלתי אפשרי על עמוד שדרה. האמירה של לנדאו על עולמם של מי שנעים במכולות - מהגרי עבודה מסתתרים או מחוסרי בית - רק נהפכה לרלוונטית יותר מאז נוצרה העבודה.

מעניין לראות את העבודה גם בהקשר של תולדות האמנות. הכוונה אינה להקשר המתבקש כל כך של מרסל דושאן והמשתנה המפורסמת שלו, "מזרקה" מ-1917, אלא לבניית עבודת אמנות כקפסולת קיום; כאן בולט הקשר לאמנים כמו אנדריאה זיטל האמריקאית ואפילו אבשלום הישראלי (שמת ב-1992), ששניהם התייחסו למצב של יצירת מרחב חיים סגור שיש בו תחושה אשלייתית של אוטונומיה מהמציאות. לנדאו יצרה תבנית נוף קשה במכולה שבה אין מפלט ואין רחמים.

מתי הראל מציג ארבעה עמודי אלומיניום שנעשו ביציקות אלומיניום על חרס ודומים לעמודי מתכת, המשמשים להסדרת מעבר בתורים במקומות ציבוריים הומים במיוחד או על מדרכות למניעת חניה. ההבדל הוא שכאן הם בצבע אלומיניום אחיד, אף שצורתם הלא מושלמת מזכירה את המראה החבוט-שרוט של עמודים כאלו המשמשים מטרה לוונדליזם. הפסל מוצלח בזכות מקומו שבין האמיתי למדומה ובשל הדרך שבה הוא מחלק את החלל ומציע למשטר את ההליכה, למרות נוכחותו השקטה. סדרת הציורים והקולאז'ים של הראל, שבהם חוזר דימוי של עמוד שדרה, מעבירה היטב קדחתנות, אך קשה לראות כאן היגד שלם.

"ההוכחה לקיום האל", עבודה בחמישה פאנלים של כהן גן, היא עבודה חדשה, שממשיכה מבחינה סגנונית את קו העבודות שלו מאז תחילת שנות ה-90 ובמידה רבה גם קודם לכן. ה"כל-אדם" המזוהה אתו כל כך - אותו פרופיל אנושי חסר מין או גיל - חוזר כאן, וכמוהו גם הצירוף של הדיקט והקולאז' של פיסות נייר, מספרים ועיתונים. לצד דימויי פורנוגרפיה רכה שעליהם הוא מצייר, הוא מדביק דימויים של אתרים דתיים היסטוריים, לאו דווקא של דתות מונותאיסטיות. העבודות הן עיסוק בעדויות על חיפוש האל, מפגש בין התייחסות לניסיונות שונים למלא ריק, בין פורנוגרפיה לפולחן.

גם העבודות של פטל ובמידה מסוימת גם של בן משה מתייחסות לאמונה במידה רבה של ציניות. פטל מציג שתי עבודות עשויות נייר שהן הד חיוור ליצירתו במיטבה, ויוצר מה שנראה כקטע מקבר צדיק זה או אחר. על משטח נייר עבה, המקופל באופן שנוצר אובייקט התלוי על הקיר, יש גדמי נרות ונזילות שעווה כמו שאריות עלובות של אדיקות עממית. האירוניה כאן מובנת מאליה, אינה מורכבת וקל יהיה לראות בעבודה אפילו לגלוג.

"שרה", פסל של בן משה שנוצר אשתקד מצבע וחומר פלסטי, יכול היה להיקרא כיצירה אבסטרקטית, אלמלא שמו, הגורם לצופים לנסות ולמצוא בו דימוי של דמות אשה שראשה מכוסה צעיף והיא לובשת שמלה רחבה. הפסל הנמוך של מעין דמות מרוקנת חלול מבפנים. ההתייחסות שלו לדמות הלא אהודה של שרה - אמנם מאמהות העם היהודי אך גם מי שנתפשה כאחראית לגירוש הגר וישמעאל - היא מעין סגירה מעגלית לעיסוקה של לנדאו במהגרי עבודה של לנדאו ולניסיונו חסר התוחלת של הראל להשתמש בעמודי אלומיניום כדי להסדיר את העולם לפי תפישה נתונה מראש.

"המקרה של מייקל רוהאן" - תערוכה קבוצתית ב"הראל מדפיסים ומוציאים לאור" ביפו (אליזבת ברגנר 8). שעות פתיחה: ימים ראשון-חמישי, 10:00-18:00; ימים שישי ושבת, בתיאום מראש בטל' 6816834-03. עד 29 בחודש