תקרא לי שחור

יום חמישי 02 באוקטובר 2008 04:37 מאת: דנה גילרמן

האמנים בתערוכה "עריצותו של השקוף" בגלריה מנשר בתל אביב מאמצים לעצמם זהות של אדם שחור. היצירות מעוררות דיון שאינו מתמקד רק בסוגיה הפוליטית המיידית

הדבר הראשון שבולט בתערוכה "עריצותו של השקוף", שתיפתח הערב בגלריה מנשר בתל אביב (דוד חכמי 18), הוא הניגוד בין הצבע השחור - שמאפיין את מרבית העבודות - ובין הקיר הלבן שעליו הן מוצגות. מעין אמיר, אוצרת התערוכה, קיבצה בחלל אחד ציורים, תצלומים ועבודות וידיאו שבהם מאמצים לעצמם האמנים זהות של אנשים שחורים. זה בא לידי ביטוי בסדרת הציורים של רועי רוזן, שבה הוא מופיע כגבר שחור שלראשו ספק כתר, ספק קצפת, וזה ניכר גם בעבודת הווידיאו של רותי סלע, שבה היא מחופשת לאשה קשישה ורוקדת באמצע החדר. הבד והטקסטורה של השמלה שהיא לובשת, מסבירה אמיר, מזוהים עם בגד של אשה שחורה. "די לנו בסממנים קטנים כדי לעודד חשיבה קטגוריאלית, שמונחת בבסיס הגזענות", היא אומרת.

בתערוכה מוצגות עבודות מוצלחות, שכל אחת מהן מטפלת בזהות השחורה מנקודת מבט אחרת ואף לא אחת מהן הוכנה במיוחד לתערוכה. בין העבודות: תצלומים של גיא בן נר מהסרט "מובי דיק", תצלום של מיכל היימן שבו מופיע דיוקנה הכהה - הנראה קצת כמו רוח - על רקע מזרן, תצלום מבוים של בן הגרי שבו הוא יושב במרכז של חדר, פניו מרוחים בשחור ושערו לבן. בסרט של ליאור ווטרמן מופיעות ידיים שחורות, קוצצות במרץ ירקות ומה שנראה כחלקי בשר. מאוחר יותר מתגלה שאותו קוצץ אינטנסיווי הוא אדם לבן שעטה על ידיו כפפות שחורות.

רועי רוזן בגלריה מנשר

אנג'לה קליין מציגה שלושה תצלומים שבהם מתמזגים פניה השחורות ברקע שחור, ורק עיניה הכחולות בולטות. גם בתצלום של רמי מימון ודנה דרוויש מופיע דיוקן של אשה שחורה, אלגנטית, שמבטה מזכיר ציורי פורטרט הדורים של האצולה בתקופת הרנסנס. אלי פטל מציג את דיוקנו המפורסם שעוסק בזהותו המזרחית, וברק רביץ מגלם בסרט "ויקטור הכושי" רקדן רחוב שרירי שמתנועע מול המצלמה, כשהצל שברקע מגלה דמות שונה לגמרי.

אף שכל העבודות בתערוכה קובצו תחת גג אחד, כל אחת מהן מתייחסת לנושאים שונים. קל לראות באימוץ הזהות השחורה אמירה פוליטית על דיכוי, ניסיון לעסוק בתחושה משותפת של נרדפות ליהודים ולשחורים. "הצביעה של עצמך בשחור היא אקט פוליטי", מוסיפה אמיר. "הוורוד מתקשר להומואים, הכתום למתנחלים. צבע זו קטגוריה שמאוד נוח לדבר דרכה על דברים פוליטיים". עם זאת, כל אחת מהעבודות מאפשרות לפתח דיון נוסף בתחומים אחרים, וזה מה שהופך את התערוכה למוצלחת ומאתגרת.

כך, למשל, בתצלומיה של קליין אפשר לראות חיפוש אחר דרך להפוך את הדיוקן למופשט. עבודת הווידיאו של דורון סולומונס, "ריצ'רד מנקה את הבית שלי ואני מנקה את ביתו", עוסקת בהייררכיה שבין בעל הבית הישראלי, הלבן, ובין מהגרי העבודה. על ידי מניפולציה טכנית פשוטה - הפיכת השחור ללבן והלבן לשחור - הופך סולומונס את היוצרות. ריצ'רד הוא בעל הבית הלבן וסולומונס הוא המנקה השחור. אפשר לחשוב שהעבודה של ליאור ווטרמן, למשל, עוסקת באחד המיתוסים לגבי אבר מינו של הגבר השחור, אך דרך אחרת להתבונן בה היא בהקשר של עבודות גוף, ובמיוחד אלו של האמן פול מקארתי, שמרבה לערבב בעבודותיו בין אוכל, מין ונוזלי גוף.