אלטרנטיווה אמיתית בירושלים

יום ראשון 28 בספטמבר 2008 03:15 מאת: סמדר שפי

תערוכה -"מנופים"

שבוע לפני הפתיחה של ארט-TLV וארטפוקוס - שני אירועי אמנות גדולים, מושקעים, ממוסדים ומעוררי ציפיות - נפתח בירושלים פרויקט "מנופים", יוזמה מקומית צנועה ומעניינת המציינת את פתיחתה של עונת התערוכות בעיר. גילויים אמנותיים מרעישים אין כאן; חשיבותו של הפרויקט בכך שהוא מזכיר עד כמה הסצינה האלטרנטיווית רוחשת בירושלים ועד כמה היא אכן אלטרנטיווית: אינה נסמכת על מימון ציבורי או מימון של גופים מסחריים גדולים שמתנאים בתמיכה באמנות (תמיכה הזולה בהרבה מפעולה הוגנת כלפי כלל הצרכנים).

סיור במרכז העיר, בין בית הקפה "דילה" ברחוב שלומציון, המקלטים של רחוב כורש 14 והחנות "אוגנדה" ברחוב אריסטובולוס, יוצר תחושה של מקום השרוי בתסיסה, עמוד שדרה של סצינת אמנות. אף על פי שלא התגלה כאן שום יהלום לא מלוטש, אפשר להניח כי בכר פעילות כזה תצמח יצירה מעניינת.

בפרויקט משתתפים גם החללים הממוסדים יותר, כמו בית האמנים המעודד כבר שנים את צמיחת הסצינה הצעירה בעיר, בית טיכו השייך למוזיאון ישראל והסדנאות העירוניות באיצטדיון טדי.

חנה בן-חיים יולזרי, מתוך הווידיאו "אמא ראינו אותו" שמוקרן ב"דילה", בר-בית קפה

רמזים למציאות הישראלית

ב"דילה", בר-בית קפה, אצר ראובן זהבי תערוכה שבה משתתפים מלבדו ציקי אייזנברג, חנה בן-חיים יולזרי, גיל יפמן, רועי סופרין ועינת רווה גולן. בטקסט התערוכה, שכותרתה "שורה תחתונה", זהבי מאפיין אותם כ"יוצרים מעורבים במובן חברתי-פוליטי", אף כי קשה לומר שהדבר עולה ממרבית העבודות.

בולטות לטובה שתי עבודות וידיאו של בן-חיים יולזרי, "אמא ראינו אותו" ו"הר העצה הרעה". הראשונה מוקרנת בקומה התחתונה של בית הקפה במכשיר טלוויזיה ישן, עם מסך לא שטוח, שכבר נראה היום כהצהרה סגנונית. מבעד לשמשת בית הקפה משתקף הרחוב ובטלוויזיה נראים זרי זיכרון צפים על מי אגם. זרי זיכרון הם חלק מאסתטיקת האבל גם בארץ, אך הפיזור שלהם על המים רחוק מלהיות שפה סימבולית מקומית. בן-חיים יולזרי הקליטה שיחה, כנראה אותנטית, בין אם לילדים הרואים את הזרים תוך כדי טיול. השיחה כוללת רמזים למציאות הישראלית, בוודאי הירושלמית, של שכול, אמירות אמוניות וניסיון להסביר קץ וכיליון באופן שילדים יכולים לתפוש. הכל בעבודת הווידיאו נשאר תלוש - הצופים אינם יודעים היכן המקום (אפשר רק לנחש שמדובר בגן הבוטני בירושלים), מי הדוברים או מדוע הגיעו הזרים למקום. חוסר הידיעה מניח לנו לתמוה, קצת כמו הילדים שאנו שומעים את קולותיהם וללא אם מרגיעה.

עבודת הווידיאו השנייה, "הר העצה הרעה", נוגעת בחומת ההפרדה, פצע שאינו מגליד בלב העיר. היא ניבטת לצופים בתוך נוף יפה, ורק שם העבודה - המתייחס למקום שבו הוחלט לפי המסורת הנוצרית על מסירת ישו לידי הרומאים - מרמז לפורענות גדולה המתרגשת ובאה.

עבודה של ניר הראל המוצגות ב"אוגנדה"

העבודות של זהבי מתייחסות לנושא דומה באופן שונה. זהבי מציג את "חממות", שתי עבודות דיגיטליות הנדמות כמצגות של "דירה לדוגמה" (ז'אנר חזותי מתפתח ומעניין ביותר). חדרי מגורים ובהם רהיטים ממיטב העיצוב המודרני הקלאסי נבנו עם קירות מסך ענקיים שדרכם נשקף נוף הררי של כפרים ערביים רחוקים. בשלוות העבודות, שאין בהן דמויות אנוש, מקופל המתח של המבט הקולוניאליסטי המערבי, אך גם זיכרון איזו תמימות של מי שבאו מאירופה ואכן האמינו שאפשר יהיה להישאר בבועה אירופית מודרניסטית כשהמזרח, מקסים ומאיים כאחד, נשאר רחוק ובחוץ, תפאורה בלבד.

פנים אחידות

הבית ברחוב כורש מציע תבנית פעולה מעניינת. חלל התצוגה מורכב משורה של 11 מקלטים הנפתחים זה מתוך זה מתחת לבית דירות ענקי, בלוק שיכול בקלות לעמוד בעיר מזרח-אירופית כלשהי. המקלטים הם בעלי תקרה נמוכה במיוחד והכניסה אליהם היא מחצר מוזנחת. החלל הלא-סימפטי שימש עד לאחרונה אתר לצריכת סמים וזנות. ורד חדד, אמנית, מספרת שפנתה בהצעה לוועד הבית של הבניין וקיבלה את המקום כחלל לאמנות. כרגע היא מנסה להפעיל אותו כחלל הניתן לאמנים לשלושה חודשים ובו הם יוכלו להתייחס למקום ולהציב עבודות, אף שהיא מתעקשת שלא מדובר בסטודיות. כוונתה להקים ועדה שתבחר אמנים. 15 האמנים המציגים כעת הוזמנו על ידה.

קשה לדבר על ההקבץ הנוכחי במונחי תערוכה קבוצתית, כי התחושה היא כשל כניסה למיצב אחד גדול שמנשבת בו רוח המזכירה את ראשית שנות ה-90. מה שמטריד הוא שאף כי מדובר ביוזמה אלטרנטיווית שמעצם מהותה עוסקת באינדיווידואליזם - היא מקבלת פנים אחידות: הציור, המיצב, הווידיאו והאובייקטים נראים כאילו נעשו בידי אמן אחד. בכל זאת, מדובר בחלל שיהיה מעניין לעקוב אחרי התפתחותו.

"חממות", עבודה של ראובן זהבי, שמוצגת ב"דילה"

ב"אוגנדה", בר וחנות מוסיקה וקומיקס שמתקיימים בו מופעים, יש חלל קטן נפרד ובו מוצגים ציורים של ניר הראל, הנראים כמתחבטים בין נוף לאבסטרקט. העבודות יפות, בעיקר עבודה העשויה רצועות רצועות של נייר, כמעין מסך, ואף שכרגע התחושה היא של תרגיל, הן מעוררות סקרנות לראות עוד מעבודתו.

בסדנאות האמנים של קרן ירושלים באזור התעשייה בתלפיות (סמוך לאתר ארטפוקוס שנפתח ביום רביעי) - מסגרת ממסדית לעומת המקומות האלטרנטיוויים במרכז העיר - העמידו האמנים תערוכה במסדרונות הרחבים שבין הסטודיות. האיכות כאן טובה באופן בולט מזו של העבודות בחללים במרכז העיר, כפי שאפשר לצפות מתערוכה ששותפים בה אמנים שכבר זכו להכרה. כתערוכה מדובר בעוד מקרה שבו לא נאמר דבר, תחת איצטלה של "ניסוי אוצרותי". ה"ניסוי" הזה, שבו כל אמן מגיב על העבודה של אמן אחר, כבר היה לקלישאה מזיקה של אוצרות.

העבודות הבולטות הן ציור קיר וציור על נייר של יוליה רבסקי. רבסקי יוצרת עבודות שמתאפיינות בקול שקט, בקוויות מאופקת ובכתמיות שקופה. עוד ראויים לציון ציור נוף פנטסטי יפה של לי היא שולוב, שגם מפיקה את האירוע, וכן ציור מפתיע של דן אורמיאן, דיוקן ושמו "סבא אוארבך", שבהתייחסות שלו למסורת אקספרסיוניסטית נהפך לקול יוצא דופן.

אם "מנופים" ייהפך למסורת, בדומה ל"אוהבים אמנות", אירוע פתיחת העונה בתל אביב, כדאי יהיה להאריך את תקופת הצגתן של התערוכות המיוחדות מעבר לשבועיים וכן להרחיב את שעות הפתיחה, שכרגע רובן בערב בלבד.

"מנופים". פרטים מלאים על שלל האירועים ב-www.shumma.com. עד 28.9