זהות שאי אפשר לברוח ממנה

יום שישי 12 בספטמבר 2008 03:20 מאת: דנה גילרמן

כדורגל שעשוי מכיפות ומנורת שבעת קנים כתומה ומתנפחת, המוצגים בתערוכה חדשה של ערן שקין, כבר הספיקו לעורר מחאה וטענות לאמנות אנטישמית, לא פחות. שקין מצדו אומר שהתערוכה לא פוליטית ולא אנטי-דתית

כדורגל עשוי מכיפות שחורות ולבנות שמחוברות זו לזו, מתלה מפלדה ובו כיפות שחורות שתלויות זו מעל זו במרחקים שווים, אבן מחסום דמוית בטון שבבסיסה תאורת ניאונים, מנורת שבעת קנים מתנפחת שעשויה מבד מצנחים בצבע כתום ומיצב צבעוני ששמו "נוער הגבעות" פרוש על הרצפה ומורכב מכ-1,500 כיפות תוצרת סין שתפורות זו לזו. כל אלו מוצגים בתערוכה "משחק השבת" של ערן שקין, שנפתחה אתמול ב"גלריה 39" בתל אביב.

יש משהו משעשע במראה האובייקטים הצבעוניים הנחמדים שעומדים להם במרחבי הגלריה ומשווים לה כמעט מראה של גן משחקים. אין ספק שהמראה הלא מזיק שלהם, הילדותי מעט, אמור לנטרל את האנטגוניזם שעלול להתעורר בתגובה לשימוש בסמלים רגישים מעולם הדת והיודאיקה. מבקרת אמנות אחת הגדירה את זה כ"גבריות רכה כזאת, גבריות שלא עומד לה. ירידה על סוג של שוביניזם ואחווה גברית שלעתים לובשת אופי לאומי ולעתים אף דתי ארוטי".

אבן מחסום מוארת. (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

אבל יש גם אחרים שעוד לפני פתיחתה של התערוכה כבר הספיקו לראות בה פרובוקציה לשמה, שמטרתה להכות הדים, אולי אפילו להגיע לעמודי החדשות - הרי יש דרכים נוספות לדבר על זהות ישראלית, חילונית, עכשווית, ולא רק דרך כיפות שמונחות על הרצפה. לא מעט טוקבקיסטים כבר הגיבו בזעם למראה המיצב "נוער הגבעות" שתצלומו פורסם באינטרנט (מחירו 18 אלף דולר והוא כבר זכה להתעניינות של אספן מקומי נחשב). "אנטישמיות", "כפירה", "אמנות מזויפת הנובעת מקנאה ושעמום", "מנוולים!! לא זורקים כיפות על הרצפה, כיפה זה קדוש!!!" ו"שקין השרץ" היו רק חלק מהתגובות הנזעמות.

הדימוי לפני המחשבה

שקין מציין שלא היתה שום כוונה לעורר גלים. להיפך. "אני לא מבין כלום ביהדות ולכן ברגע שעלה לי הדימוי של הכיפות הלכתי להתייעץ עם חבר שיש לו רקע דתי", הוא אומר. "הוא אמר לי ש'כיפות זה דווקא בסדר אבל אל תיגע בתפילין'. ובאמת התחלתי להסתכל ופתאום ראיתי כיפות עם כיתוב 'מכבי תל אביב' או כאלה שכתוב עליהן צה"ל, והבנתי שאין פרובוקציה במה שאני עושה".

הוא גם מסרב לקבל את ההגדרה שבעצם זוהי תערוכה פוליטית, "אף על פי שאנשים נותנים פרשנות פוליטית לכל דבר שמוצג בה", הוא אומר. "אמא שלי, לדוגמה, ראתה את המנורה הכתומה ואמרה לי: 'אה, זה הכתום של גוש קטיף'. עד אותו רגע בכלל לא חשבתי על זה וודאי שלא התייחסתי לזה. זה היה במקרה. אני פשוט נורא אוהב את הבד הזה".

האופן שבו שקין מתאר את תהליך היצירה, כמעט נטול מודעות, נשמע כמעט כסתירה לתהליכי היצירה שמאפיינים את דור האמנים העכשווי. אלה ניגשים לסטודיו כפי שמדען נכנס למעבדה. הם מרבים לעסוק במחקר ובתיאוריה, ללבן את השאלות שעולות עוד הרבה לפני שלב הביצוע. במקרים קיצוניים נדמה שההליך המחשבתי תפס את מקומו של הדימוי.

הכדורגל "משחק השבת". (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

שקין, לעומת זאת, אומר: "אני מתחיל מהדימוי, לא מהמחשבה. אני לא ישן טוב, מתעורר בשלוש-ארבע לפנות בוקר ורואה דימויים ויזואליים, למשל כמו אבני מחסום: בהתחלה היה לי דימוי של קובייה כזאת שתלויה באוויר, שני סנטימטרים מהרצפה - כאילו לקחת את הדבר הכי כבד ולהרים אותו קצת. בעקבות זאת יצרתי אובייקט עם אור שמאיר מלמטה ויוצר אשליה של ריחוף. בסופו של דבר אני מחליט לבצע את הדימויים שמלווים אותי לאורך זמן, שמטרידים אותי".

מה לך ולדימוי כמו אבני מחסום?

"זה לא דימוי שפגשתי בו בזמן שירות במילואים, אם לזה את מתכוונת, אבל ברור שאני יודע מה זה. אנחנו סופגים כל כך הרבה מידע ויזואלי, בעיתונות, בטלוויזיה, מעצם זה שאנחנו חיים פה, וכך הוא יוצא אצלי. מנין מגיע הדימוי של הכיפות? שרית שפירא, שכתבה את המאמר בקטלוג, ציינה את העבודה הזאת בהקשר של העבודות של הפסל ברנקוזי. אני בטוח שיש לי ברנקוזי בראש, אבל אצלי זה קשור יותר ליום יום, למציאות הישראלית.

"למשל, זה מתקשר לי לילדות. גרנו בצפון הישן של תל אביב ובכל יום שישי בערב היינו יוצאים לטיול רגלי עד דיזנגוף. אני זוכר שהיתה שם חנות אחת של תשמישי קדושה, קיטשית כזאת, והיו בה כיפות תלויות זו מעל זו כסוג של דקורציה. מצד שני, הייתי עכשיו בפאריס ופורסם ראיון עם אבא שהכו את הבן שלו כמעט למוות מפני שחבש כיפה. האבא חזר ואמר בדמעות שאמו של הנער לא רצתה שהוא ילך עם כיפה, היא חששה, ו'אני אמרתי לו לחבוש את הכיפה, שיהיה גאה'.

"ברור שביני לבין עצמי עולות שאלות בזמן העבודה: 'למה אתה עושה את זה, זה פוליטי, זה לא פוליטי, זה דתי, מה אתה דתי, אתה לא דתי, אז למה אתה עושה כיפות'. אבל אני לא מרשה לעצמי להתעסק עם זה. רק אחרי שגמרתי לבצע ארבעה-חמישה אובייקטים, אני מתחיל לתת תשובות. הרבה פעמים הן לא כל כך בומבסטיות כמו העבודה עצמה".

למשל?

"שזו לא עבודה פוליטית או נגד הדת. התערוכה עוסקת בחיים פה. הסמלים האלה מאפשרים לי לעסוק בזהות שלי כיהודי שחי בישראל, כאמן ישראלי. זהות שאולי בארץ אני פחות מרגיש אותה, אבל כשאני יוצא החוצה אני מיד מזוהה אתה. היו תקופות שרציתי להתכחש לה. חייתי שלוש שנים באירופה ושבע שנים בניו יורק, רציתי להיות אמן בינלאומי, אבל זה היה בלתי אפשרי. גם מבחינת הסביבה וגם מבחינתי. אני זוכר שהייתי יושב בסטודיו בניו יורק וממשיך לצייר ציורי בריכות - מה שהיה בזמנו מאוד מזוהה עם ציור ישראלי. זה חודר לך פנימה. אי אפשר לברוח מהזהות הזאת".

זה כבר לא שלי

הזהות הזאת היא לא רק בהקשר האוניוורסלי אלא גם בזה המקומי. למשל, הכדורגל עשוי הכיפות שזכה לשם "משחק השבת". אפשר לדמות את הכדור כ"ראש שנתפש כמה שיש להגן עליו, אם בשל פגיעותו ואם בשל היותו יקר ערך", כפי שכותבת שפירא בקטלוג, ומוסיפה: "זהו 'כדור-רגל' שמייצר את משחק המלים 'כדור-ראש' ובתוך כך מחזיר את האמנות החפצית אל המחשבה על ראש אחד החושב על רשויות עליונות".

עם זאת, קל להישאר בממד הפשטני, שנראה כמתגרה - הרי ברור שהדתיים, חובשי הכיפה, אינם יכולים לשחק כדורגל בשבת. שקין אינו מודאג. "אנשים שואלים אותי מה זה, ואני, כמו כל יהודי טוב, מחזיר להם: 'מה אתם חושבים, מה אתם מרגישים'. בעיני, זה איזשהו טריגר ואין לי מושג לאן זה לוקח את הצופה. מבחינתי, ברגע שאני מסיים פסל הוא כבר לא שלי. פסלים שלי מוצבים בעיר. לפעמים מתקשרים אלי אנשים ואומרים לי, 'ריססו גרפיטי על הפסל שלך, תטפל בזה, תפנה לעירייה'. ואני אומר להם, 'אבל הפסל הוא כבר לא שלי. הוא של העיר, של המקום שבו הוא נמצא. אם עשו גרפיטי, כנראה זה צריך להיות שם. אותו דבר בנוגע לפסל בגלריה. מהרגע שהוא מוצג שם הוא כבר לא שלי. אולי יגידו שזה מדהים, אולי ישרפו את הגלריה".