האישה שטילטלה את עולם האמנות

יום רביעי 27 באוגוסט 2008 05:22 מאת: דנה גילרמן

תהילתה של שרה חינסקי, שהובאה למנוחות השבוע, יצאה כחוקרת תרבות שפירשה את שדה האמנות הישראלי בראייה מקורית ומטלטלת

דממה ליוותה את הלווייתה של מבקרת התרבות שרה חינסקי, שמתה ביום שישי ממחלת הסרטן, בת 57. חינסקי היתה אדם של מלים, של טקסטים ושל שיחות, אך איש מבין החברים שהקיפו אותה, ושבאו להיפרד ממנה, לא נשא דברים בהלוויה שהיתה ביום ראשון בבית העלמין ירקון. המספיד היחיד היה בנה של חינסקי, העיתונאי יותם פלדמן, שלחש דברי פרידה על שפת הקבר, ובסוף דבריו השמיע את שירו של בוב דילן, "Death is not the end". "שמענו אותו ביחד באחת הנסיעות לצפון ואמא ביקשה שאשמיע אותו בהלווייתה", סיפר. "לא הבנתי אם היא התבדחה, כי קשה היה לדעת מתי היא מתבדחת ומתי לא. ליתר ביטחון, אני משמיע אותו".

רבים באו לחלוק לחינסקי כבוד אחרון, בהם מי שנמנו עם עדת המעריצים שסבבה אותה, למדה ממנה והעריכה את מחשבתה המקורית והיוצאת דופן. זו השתקפה בשיחות אישיות, בשיעורים שלימדה ובטקסטים מבריקים שפירסמה, שהשפיעו עמוקות על השיח האמנותי בישראל "ובעצם הפכו אותו לשיח", כפי שאמרו רבים. אך היו גם לא מעט שנפגעו מלשונה המושחזת של חינסקי, מכתיבתה הישירה והלוחמנית ומכך שהיא לא פחדה לשחוט חיות קדושות. "היה לה אופי מתסיס", אומר האמן דוד עדיקא, אחד מחבריה הקרובים. "היא תמיד רצתה לבדוק את הדברים מהמקום הכי לא שגרתי שלהם. לחרוש את האדמה ולהפוך אותה בו-בזמן".

האופי המתסיס, התזזיתי, מקוריות המחשבה - כל אלה באו לידי ביטוי גם במראה הייחודי שלה וגם בשיחות אתה. "היא היתה מדהימה. החשיבה שלה היתה מאוד אסוציאטיווית והאסוציאציות הובילו את השיחה", אומר עדיקא. "באותה שיחה אפשר היה לדבר על אופני כושר, עיצוב שיער, קרמים, אוכל, אופנה וגם על אמנות ומזרחיות ואשכנזיות".

ובאמת, כל הנושאים האלו דרו אצלה בכפיפה אחת, למשל בספרייה שלה; מגזינים של אופנה שכנו בספרייה מאולתרת, ליד מיטתה, ב"אזור הספרים האסורים", כפי שהגדירה זאת בספר "חיים עם ספרים, 29 שיחות עם אוהבי ספר", שיצא באחוזת בית. "ריצת הבוקר, ההתעמלות, ההתלבשות, האכילה - כל אלו היו חלק מהעיסוק שלה בשאלות של זהות, תדמית, השתייכות ואי השתייכות", מציין עדיקא, "היא עברה כל הזמן שינויים בהופעה שלה. אני זוכר שאת החליפות והשיער הבלונדיני הקצר החליפו חצאיות ותלתלים".

שרה חינסקי. "היא פתחה את הדלת לחשוב דרך מנגנוני הכוח החברתי", אומר לארי אברמסון (תצלום: דני שניאור, מתוך הספר "חיים עם ספרים, 29 שיחות עם אוהבי ספר")

האמן יגאל נזרי, חבר קרוב של חינסקי, מוסיף: "שרה ניחנה בכוח מיוחד להבין יופי במלים ויופי היה מצוי בסביבתה בשפע. היא אהבה אמנות ועם זאת אמנות עוררה בה כעס. הכעס שלה על אמנות קשור לחלוטין בהעדר הממד התרפויטי, חברתי, שבטי או ביוגרפי מן האמנות, והפרטתה בתהליכי השחתה ושוק. היה לשרה גם חוש פנטסטי לאופנה, שגילמה בעבורה את היחס בין החולף לאקטואלי, בין הגוף לחפץ, בין החי והחולף לנעלם ולמושכח".

ביקורת על "דלות החומר"

חינסקי החלה את דרכה דווקא כאמנית. היא למדה במדרשה לאמנות ברמת השרון בסוף שנות ה-70, וב-1982 היתה ממייסדי גלריה אחד העם 90 בתל אביב, יחד עם שני בוגרים אחרים של המדרשה: אריה ברקוביץ ורונית דברת. קשה למצוא תיעוד של עבודות שהציגה ונדמה שגם חינסקי לא הקפידה לזכור אותה תקופה.

"היא הציגה פסלים מעיסת נייר בסגנון האקספרסיוניזם הגרמני הכי פסיכי של שנות ה-80", נזכר אחד האמנים. "היו לה סטייל ורעיונות, אבל היא תמיד טענה שאין לה ידיים טובות. מה שגמר את זה באופן סופי היתה ביקורת לא מחמיאה שפורסמה עליה בעיתון 'העיר'. היא נורא התביישה וסגרה את הבאסטה". אחד התוצרים היחידים שנותרו מתקופה זו מתועד באחד מאלבומי התמונות הרבים שסידרה בשנים האחרונות - מיצג שבו היא נראית עומדת בתחנת רכבת, מחייכת, לכתפיה מחוברות כנפיים של מלאך.

את אנרגיית היצירה שלה היא תיעלה לעולם האקדמי, שהתאים לה הרבה יותר: היא למדה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב וב-1993 פירסמה בכתב העת "תיאוריה וביקורת" את המאמר החשוב הראשון שלה: "שתיקת הדגים: מקומי ואוניוורסלי בשיח האמנות בישראל". חינסקי מתחה בו ביקורת על האופן שבו הלכה האמנות בתלם האידיאולוגי של השלטון ואגב כך גם ביקרה את תיאוריית "דלות החומר" המכוננת, שגיבשה שרה בריטברג סמל כמה שנים לפני כן. הזעזוע שעורר המאמר בתחילה ותפישת העולם השונה שהוא הציג לא מנעו משתי הדמויות המרכזיות האלה לפתח עם השנים הערכה הדדית ואף ידידות. "לא היינו באותו תחום, אבל שדה האמנות יכול היה להכיל את שתינו", אמרה בריטברג סמל השבוע.

שני מאמרים ביקורתיים נוספים שחינסקי פירסמה אחר כך ב"תיאוריה וביקורת" עוררו גם הם הדים רבים, והציבו אותה כאחת התיאורטיקאיות המעניינות והמחדשות ביותר בתחום חקר האמנות. במאמר "רוקמות התחרה מבצלאל", שהתפרסם ב-1997, היא חשפה את החלוקה האתנית המגדרית שהשתרשה בבצלאל בתקופתו של בוריס שץ. חלוקה זו ייעדה את היוצרים ממוצא מזרחי אל בתי המלאכה שיצרו אמנות פולקלוריסטית עממית, ואת יוצאי מזרח אירופה - אל המשבצת היוקרתית של יוצרי האמנות הגבוהה.

במאמרה האחרון מ-2002, "עיניים עצומות לרווחה", טענה חינסקי שההגמוניה האשכנזית, שפעלה ליצירת "ישראלי חדש", מחקה לשם כך לא רק את העבר של העולים ממדינות ערב, אלא גם את העבר והתרבות האשכנזית. כל המאמרים האלה התפתחו לכדי עבודת דוקטור שכתבה חינסקי באוניברסיטת תל אביב ואותה סיימה בהצטיינות יתרה ב-2004; ספר המבוסס על עבודת הדוקטור אמור לראות אור בקרוב בהוצאת בבל.

פתח למחשבה חדשה

מה היה כל כך חלוצי ומשפיע במאמרים שלה ומה עורר כל כך הרבה יצרים? בריטברג סמל מציינת בראש וראשונה את הכוח הרב שהיה בכתיבתה של חינסקי. "כל מה שנגעה בו בכתיבה נהפך למסעיר", היא אומרת. "שרה העמידה נושאים בכוח הכתיבה שלה וגם בכוח השנאה שלה. היתה לה יכולת לארוטיזציה של התיאוריה. הצחיחות המדופלמת נהפכה ללהבה לאחר שעברה דרך המקלדת שלה. בפגישות האחרונות שלנו אמרה שהיא רוצה לעזוב הכל ולכתוב ספרות. כמה חבל שלא הספיקה".

אך נדמה שחלק מכוחה - שהוא גם זה שעורר התנגדות מרובה - נבע מבחירתה להיות באופוזיציה; לפעול בשוליו של שדה האמנות ולהגיח מפעם לפעם למרכז, כפי שהיא עצמה הגדירה זאת. "היא מעולם לא ניסתה להאיר את עינינו בהבנה של אמן, זרם אמנות או יצירת אמנות, ובמובן זה היא שייכת לזן חדש של כותבים, שהפגישה שלהם עם התחום פותחת מרחק וזרות ממנו", מציינת בריטברג סמל. המרחק הזה איפשר לחינסקי לקרוא את שדה האמנות כחלק ממערך של הקשרים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים ולהצביע על כך ש"שדה האמנות לא מיוחס ולא מעודן ואינו נפרד מהאידיאולוגיה השלטת ומחוליי החברה", כדברי בריטברג סמל.

"המבט הביקורתי שלה פתח פתח למחשבה חדשה באמנות ועירער כמה יסודות מוצקים", מוסיף האמן לארי אברמסון, ששימש בסוף שנות ה-90 ראש התוכנית לימודי המשך בבצלאל והזמין את חינסקי ללמד שם. "הרבה אנשים מהממסד האמנותי המתקדם נפגעו ממנה. היא באה והפכה את הקערה על פיה. פתאום אנשים שנחשבו נורא שמאלניים, מתקדמים ואוונגרדים נהפכו בקריאה שלה למאשרי האידיאולוגיה הציונית, הכובשת".

לדברי אברמסון, "זו היתה מהפכה להציג את יצחק דנציגר ואביטל גבע כמי שמחזקים את המיתוס הציוני, המתכחש לעם אחר. היא קראה אחרת את הדברים: במונחים חברתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים. אני חושב שהיא פתחה את הדלת - בטח לתלמידים שלה - לחשוב דרך מנגנוני ההגמוניה והכוח החברתי ולא דרך המושגים הכאילו נייטרליים של סגנון, שפה וצורה".

"היו לה יכולת ורצון לחסל", מוסיפה בריטברג סמל. "מאמר אחד שכתבה חיסל את שיח האמנות, חשף אותו כציוני, כלומר משתף פעולה עם מציאות ממארת. מאמר אחר גמר את סיפור הולדתו האגדית של בצלאל ותיאר אותו כמוסד גזעני, והמאמר האחרון סתם את הגולל על האמנות הישראלית כולה כעיוורת. הספק לא רע לשלושה מאמרים. לא חסרו לה נקודות עיוורון משלה; כדי ליצור תמונה כה חד ממדית וסוחפת, היא נזקקה להן".