פסטיבל ישראל: מחול המכחול של שן ויי

יום שני 24 במאי 2010 03:00 מאת: רוני דורי

הכוריאוגרף הסיני-אמריקאי שן ויי עיצב את טקס הפתיחה של האולימפיאדה בבייג'ין, אבל יצירתו שתפתח מחרתיים את פסטיבל ישראל נוצרה בהשראת מסעותיו בטיבט, בין השאר. זו אינה המורכבות היחידה בעבודתו של היוצר הרב-תחומי

תוכניית המחול של פסטיבל ישראל השנה מלאה בשמות נוצצים - מאקרם קאן (במופע הסולו "גנוסיס") ועד ביל טי ג'ונס - אבל פתיחת הפסטיבל שמורה דווקא לשם מוכר מעט פחות. זהו הכוריאוגרף שן ויי, שיעלה את המופע "Re" של להקתו הניו-יורקית, "Shen Wei Dance Arts", המציינת בימים אלה עשור להיווסדה.

שן ויי הוא יוצר אמריקאי-סיני בעל שיעור קומה, שחובבי המחול המושבעים כאן זוכרים מן הסתם מביקורו הראשון בישראל בשנת 2004; אז הוא פתח את פסטיבל ישראל בפרשנותו ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי, שהקנתה לו מוניטין בינלאומיים. לתודעת ההמונים פרץ כאשר יצר כוריאוגרפיה בלתי נשכחת לטקס הפתיחה של האולימפיאדה בבייג'ין ב-2008. יצירותיו מופקות, בין היתר, על ידי פסטיבל המחול האמריקאי (ADF) בצפון קרוליינה ועל ידי מרכז לינקולן בניו יורק, עיר מגוריו כיום. בקיץ שעבר העביר סדנת כוריאוגרפיה ליוצרים מקומיים במסגרת פרויקט "גשר" של מרכז סוזן דלל, ומחרתיים יפתח בשנית את פסטיבל ישראל.

המופע "Re" מ-2009 הוא טרילוגיה של יצירות, שעתיים ורבע אורכה, בהשראת מסעותיו של שן לטיבט, לקמבודיה ולמולדתו סין. היא מלווה הן במזמורים מסורתיים והן בפסקול מאת דייוויד לאנג וטוד ריינולדס. בראיון עמו שהתקיים בשנה שעברה בתל אביב ובשיחת טלפון בשבוע החולף ממונטה קרלו, שם הוא שוהה עד טיסתו לארץ, נמנע שן מהצהרות פוליטיות ומתחמק מליישב את הסתירה המסתמנת בין העבודה למען הממשל הסיני באולימפיאדה לבין היחס לטיבט; ביקוריו הממושכים שם ב-2004 וב-2006 הניבו, מלבד יצירה כוריאוגרפית, גם ספר תצלומים, "טיבט", שכל הכנסותיו הוקדשו ליתומים באזור.

לדבריו, "כשיצרתי את הכוריאוגרפיה לטקס הפתיחה של האולימפיאדה בבייג'ין היתה לי הזדמנות לטייל ולהתרשם עד כמה סין חיבקה את התרבות המערבית, וגם ההיפך באיזשהו אופן. בעבר, לרוב, העבודה שלי היתה פשוטה ונשענה על מוסיקה או תנועה טהורה. לפעמים ההשראה נבעה מאלמנט ויזואלי. בעבודה הזאת יש ביטוי לרגשות שלי. היא עוסקת בתרבות".

מתוך היצירה "Re" (תצלום: לואיס גרינפילד)

גם כשהוא נשאל בדבר רגשותיו כלפי הצגת יצירה כזו בישראל, הוא אינו מביע עמדה: "יש לכם אקלים שונה, דתות שונות, אוכל שונה, אמונות שונות, כמובן, אבל המהות נשארת דומה - זהו מבט אנושי על תרבות. עדיין לא טיילתי בגדה המערבית. לפני שלוש שנים ביקרתי בירושלים, זו היתה תקופה מפחידה, אבל ממש אהבתי את המקום".

כן, לא, תודה

שן ויי נולד בסין לפני 42 שנה. כשהיה בן שמונה הלך בדרכם של הוריו, זוג אמני אופרה - זמרים, רקדנים ושחקנים - ועד מהרה זכה לתפקידים מרכזיים. בנעוריו החל לעסוק באמנות חזותית, ובן 20 התמסר למחול מודרני ("כשיש לך הגמישות, אפשר ללמוד כל טכניקה חדשה לעומק").

בשנות ה-20 לחייו היה ממייסדי "גואנג-דונג", אחת מלהקות המחול המודרני הראשונות בסין. ב-1995, אף שהאנגלית בפיו התמצתה במלים "כן", "לא" ו"תודה", עקר לניו יורק, "כדי להמשיך ללמוד ולפקוח את עיני לכל מה שנמצא בחוץ". כיום הוא אינו מצוי בנבכיה של תעשיית המחול בסין: "עזבתי לפני 15 שנה. עכשיו כבר יש כמה להקות מחול מודרני בבייג'ין ובשנחאי. זה צעד ענקי, אבל אין להם עדיין הרקע העשיר, היסודות. גם אי אפשר לצפות שיהיו, כי דרוש זמן לשם כך. אבל יש המון אנשים עם תשוקה אמיתית למחול מודרני בסין".

בה בעת, הוא אינו ממהר להלל את ניו יורק ככר פורה ליצירת מחול ומדווח שהתמיכה הממסדית מזערית ואינה מספקת. כדוגמה הוא מציין את להקתו של הכוריאוגרף המנוח מרס קנינגהאם, אבי המחול הפוסט-מודרני, הסובלת מקשיים כלכליים.

מתוך היצירה "Selects"

כעבור חמש שנים בניו יורק, בשנת 2000, ייסד שן את להקתו, שמעסיקה כיום 14 רקדנים במשרה מלאה ועוד שבעה במשרה חלקית, לצורך פרויקטים. בשנה האחרונה בלבד הופיעה הלהקה בארצות הברית, בסינגפור, בהונג קונג, במונקו, בספרד ובאיטליה. הוא זכה באין-ספור פרסים ומענקים, בהם פרס ניז'ינסקי לכוריאוגרף מבטיח (2004), פרס הלפמן האוסטרלי (2005), פרס "Les Etoils de Ballet" בקאן (2006) ומענק בן סומרס של פסטיבל המחול האמריקאי (2007), שגם מזמין ממנו עבודות באופן תדיר. שן גם מצייר ומצלם ומציג את יצירתו בתערוכות. ברבות מעבודות המחול שלו הוא אף מעצב את התפאורה ואת התלבושות.

מה אתה יותר - צייר, צלם או כוריאוגרף?

"אני עדיין מצייר ומצלם אבל אין לי הרבה זמן לעשות זאת. היום הבסיס שלי הוא הכוריאוגרפיה. זו התשוקה שלי. כשעוסקים באמנות ויזואלית כמו ציור וצילום, עושים אותה לבד, בשביל עצמך, וכשעובדים עם עוד אנשים יש לזה עוד רובד. הרובד הזה הוא תמצית העניין שלי בכוריאוגרפיה".

השראת היום-יום

סגנון הכוריאוגרפיה של שן ויי נחשב למופשט ושואב מתרבות המזרח. גם שפת התנועה שלו, הקרויה טכניקת ההתפתחות הטבעית של הגוף, עוסקת במונחים כמו "אנרגיה פנימית", הלקוחים מהטאי-צ'י. "זו טכניקה שמתחשבת באלמנטים קבועים של שרירים, אנרגיה חיצונית ואנרגיה פנימית", הוא מסביר. "הרקדנים שלי כולם הוכשרו בטכניקה זו והם זזים בצורה אחרת לגמרי. זה עוזר להם לבצע כל יצירה שאני יוצר בשבילם".

על יצירתו "פולחן האביב" מ-2003, שבכורתה בפסטיבל מרכז לינקולן לוותה בתערוכה מציוריו, נכתב ב"ניו יורק טיימס": "ריקודיו של שן ויי פואטיים, עזי מצח, יפהפיים ומוזרים... הם מכריזים על התגלותו של אמן מקורי באופן מהמם, שלא ניתן לקטלג בשום קטגוריה מוכרת".

גם הכוריאוגרפיה שיצר לטקס הפתיחה של האולימפיאדה בבייג'ין - שבסופה נגלה לקהל ציור שציירו הרקדנים על קנווס באמצעות מברשות שחוברו לגפיהם - זכתה לשבחי הביקורת. "מה שמיליוני צופים ראו בשבע הדקות הראשונות של המפגן האולימפי באוגוסט", נכתב ב"ואשינגטון פוסט" באוגוסט 2008, "זהה למה שהקהל במרכז קנדי ראה אמש בהופעה של הלהקה שלו... היתה שם אותה רכות נמסה של הגוף, ורקדנים זורמים בחלל באופן נזיל, כמו צבע על מברשת. שן לא התמסחר למען האולימפיאדה".

ההשראה שלו כיום, לדבריו, היא חיי היום-יום. "זה תלוי עד כמה החושים שלי פתוחים", הוא אומר. "כשהרגישות שלך פוחתת אז גם חסרה השראה, אבל כשהיא ישנה, אתה מרגיש משהו כל כך חזק שאתה יכול לעשות משהו שונה. רק אז אתה חש שאתה רוצה לשתף עוד אנשים בכך. זה מה שהופך זאת לאמנות".

כשהוא נשאל על הכוריאוגרפים האהובים עליו, הוא מציין את שמותיהם של פינה באוש ומרס קאנינגהם המנוחים. "הם הקדישו את חייהם ליצירות שלהם, האמינו באמנות ויצרו משהו למען אנשים אחרים", הוא אומר. "אני מעריך אותם עמוקות, גם אם לא תמיד אהבתי כל מה שהם עשו. מרס ואני הופענו יחד בפסטיבל מונפלייה ודיברנו, הוא היה בכיסא גלגלים. יש לי רקדנים שרקדו בעבר אצלו, ויש כל כך הרבה קשרים אף על פי שהסגנונות שלנו לא דומים".

האם אתה קורא ביקורות?

"פעם נהגתי לקרוא ביקורות, עכשיו כבר לא. כשמתחילים זה מסקרן מאוד לגלות מה אנשים חושבים. אחרי כמה שנים אתה ממש יודע מה אתה עושה ומכיר את המשחק ואת העסק. אתה יודע מה הטעם של האנשים, מה הפוליטיקה הפנימית, אז למה לטרוח? חשוב יותר ליצור בתוך התהליך. התגובה של הקהל חשובה לי יותר, בין שהוא מבין ובין שלאו. אני מקווה שאנשים שהולכים לתיאטרון לא מתייחסים לחוויה כמשהו מובן מאליו. שלא ינסו להכניס משהו לקופסה. לפעמים הייתי רוצה שהם פשוט ירגישו. לפעמים, בעיקר אנשים מלומדים יותר, משתמשים במוח יותר מאשר בחושים. הרבה שנים הייתי צייר ולא הבנתי עבודות אבסטרקטיות - היום אני מאוד אוהב אותן. גם אני השתניתי. לרוב רצוי לא להתייחס למה שהמבקרים אומרים. מה שחשוב הוא לשוחח עם הקהל ולשמוע מהם מה הם מרגישים כדי לטפס לרמה הבאה. זו המטרה, להתחייב להיות השראה לאנשים אחרים".

תגיות: פסטיבל ישראל 2010, פסטיבל ישראל 2010 - מופעי מחול, רוני דורי, שן וויי