ההיסטוריה המפוארת של להקת ''ענבל''

יום חמישי 09 ביולי 2009 03:00 מאת: רוני דורי

בתחילת דרכה נחשבה לסנסציה וקצרה שבחים ברחבי העולם. אלא שהתנגדות למקורות ההשראה הפולקלוריסטיים שלה ומשברים יצירתיים של המייסדת שרה לוי-תנאי הביאו אותה לדעיכה כמעט מוחלטת. בימים אלה מציינת להקת "ענבל" 60 שנה ומציבה מטרה ברורה: לחזור אל מרכז הבמה

בשנת 1951 ביקר הכוריאוגרף האמריקאי הנודע ג'רום רובינס בישראל מטעם קרן נורמן (שמה הראשון של קרן התרבות אמריקה ישראל). רובינס הצעיר נשלח מטעם הקרן לבדוק את מצב המחול בארץ ואם יש בנמצא להקת מחול המתאימה לסיור הופעות בארצות הברית.

במסגרת ביקורו הוזמן רובינס בין השאר לכנס המחולות בקיבוץ דליה, שבו השתתפה גם "ענבל", להקת תיאטרון המחול שייסדה שרה לוי-תנאי שנתיים קודם. "זכורני היטב המפגש הראשון בין ג'רום רובינס ובין שרה והלהקה", כתבה גילה טולידאנו, יד ימינה של לוי-תנאי במשך 26 שנה, על המפגש: "נמצאה פיסת קרקע, ישרה פחות או יותר וללא סלעים, ושם ערכה הלהקה חזרות בהדרכתה של שרה. אני ישבתי בצד וצפיתי בחזרה. על תל קטן לידנו ראיתי בחור צעיר המנסה לחקות את צעדי הריקוד.

"ברגע מסוים הוא ניגש אלי ושאל אם אני שייכת לקבוצה. עניתי בחיוב. הוא המשיך ושאל: ‘מי יצר את תנועות הריקוד?' הצבעתי על שרה ועניתי: ‘האשה הקטנה באמצע'. ‘ומי עשה את הכוריאוגרפיה?' עניתי: ‘היא'. ‘ושל מי המוסיקה?' עניתי: ‘שלה'. הוא הסתכל עליי בפקפוק ושאל: ‘את מבינה אנגלית?' עניתי: ‘הבינותי את כל שאלותיך, ועל כולן התשובה היא: זו היא'. הבחור תפס את ראשו וקרא: ‘היא גאון!'" (מתוך ספרה של טולידאנו, "סיפורה של להקה", שראה אור בהוצאת רסלינג).

בדו"ח שהגיש להנהלת הקרן על הביקור, רובינס המליץ בחום על ענבל ("הדבר החשוב ביותר שיש לנו בשדה המחול בארץ"). הוא נהפך למיסיונר נלהב של הלהקה בכלל ושל לוי-תנאי בפרט (בשנות ה-70 אמר עליה, בשיחה עם מבקר המחול המנוח גיורא מנור, כי היא אחת משלושת הכוריאוגרפים הגדולים בעולם, לצד ג'ורג' בלנשין ומרתה גרהם) ואף שיכנע את הכוריאוגרפית אנה סוקולוב להעביר לחבריה שיעורי טכניקה. סיורה הראשון של הלהקה לחו"ל, שאליו יצאה ב-1957, הרבה בזכות רובינס והמלצתו, היה להצלחה מסחררת, כולל ביקורות נלהבות ב"ניו יורק טיימס".

                  רועים, 1951 (מתוך הספר "דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי-תנאי")

אבל ההיסטוריה המפוארת של ענבל כמעט נשכחה; בשיחות רבות שהתקיימו בשבועות האחרונים, התברר שאפילו בקרב אנשי המקצוע בתחום במחול יש רבים שאינם מודעים לחשיבותה של הלהקה החלוצית, שבספטמבר הקרוב ימלאו 60 שנה להקמתה.

צעדים מהבית

ראשיתה של הלהקה בשנת 1949, כאשר שרה לוי-תנאי, גננת ילידת הארץ, בת למשפחה יוצאת תימן, ביקשה לממש את שאיפותיה האמנותיות. לוי-תנאי החליטה ללכת נגד מדיניות כור ההיתוך שנכפתה אז על יוצאי עדות המזרח ויצאה לחקור את שורשיה התרבותיים.

היא קיבצה חבורת בני נוער, מרביתם עולים חדשים מתימן, והחלה לעבוד אתם, כמה ערבים בשבוע, בבית הספר כרמל בתל אביב. הנערים, ללא הכשרה מקצועית במחול, הביאו אתם את הצעדים מהבית, ולוי-תנאי, שהיתה אחוזת תזזית יצירתית, נעשתה נלהבת ממפגש למפגש.

בשלב מסוים הבינה שכדי להגיע להישגים עליה להיפגש עם הקבוצה יום יום, ולמרות ההתנגדות הראשונית של משפחות הרקדנים, שהיו תלויות בהם לפרנסתן, הדבר יצא אל הפועל. שלושת החודשים הבאים, שבהם גם שינה ההרכב את שמו מ"הלהקה המזרחית של שרה לוי" ל"ענבל" - נהפכו ל-60 שנה. בני הנוער החובבנים, מרגלית עובד, רחלי עובדיה, רחל צעירי, חנה מינזלי, יהודה כהן, יעקב ברזילי ומאיר עובדיה, נהפכו לרקדנים מקצועיים.

אבל לא כולם קיבלו את ענבל בזרועות פתוחות. הסיבה המרכזית לכך היתה ה"מזרחיות" שלה. מעיון בארכיוני עיתונות עולה, שרבים אז לא ראו בעין יפה את היצמדותה של לוי-תנאי לשורשיה, על אחת כמה וכמה בהיותה צברית, והיו כאלה שהאשימו אותה ב"ערביזציה".

בראיון שהעניקה בשנת 1969 לעיתון "זו הדרך" אמרה לוי-תנאי: "ראיתי את ההכרח לשתף את בני עדות המזרח בפעולה ישראלית-כללית. פעולה תרבותית כזאת צריכה להיות מבוססת על הרקע התרבותי של עדות אלו. עדיין אינה קיימת תרבות ישראלית, קיים כאוס. עדות המזרח מרגישות עצמן מדולדלות, מרגישות כאילו אין להן ערכים תרבותיים משלהן, כאילו רק אלה שבאו מאירופה הביאו אתם תרבות.

נשים, 1957
(תצלום: מולה־הרמתי, מתוך הספר "דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי־תנאי")

"האמת היא שתרבות ישראלית יכולה לצמוח רק מתוך מיזוג הערכים התרבותיים שהביאו בני העדות השונות... אני חושבת שאנחנו הולכים לקראת יצירה ישראלית. זה אורך זמן רב, זה אינו הולך בקלות, ואין צריך לעשות את זה במהירות, בצורה מלאכותית... אין שום סיבה לא לקבל ערבים ללהקה. למעשה, לא מצאתי עדיין כאלה שכבר מוכנים מבחינה אמנותית. הייתי עוזרת למעוניינים להקים להקה משלהם".

סטיגמה אחרת, שדבקה בענבל כבר מתחילתה, היתה תפישתה כלהקת פולקלור, העוסקת בריקודים עממיים מסורתיים, בעוד שלמעשה היא להקת תיאטרון-מחול אמנותית, שסגנונה הייחודי מבוסס על הפולקלור של עדות המזרח השונות.

טיעון זה נמצא מתחת לפני השטח בדבריו של האמרגן משה וואלין, מקים תיאטרון "לי-לה-לו", שאמר לכתבת "לאשה" בראיון ב-1954, בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה לפני סיורה הראשון של ענבל בחו"ל: "מבקשת שרה להחתימה (את הלהקה) בגושפנקא של להקה מקצועית המייצגת כביכול את תרבות תימן וישראל... כבודה של שרה תנאי במקומו מונח. שרה תנאי גננת מוכשרת מאוד, משוררת ומלחנת בעלת רמה - אך לא מורה לריקוד ואף לא אימפרסריו ומגלה כשרונות.

"קשה לי להאמין, כי אימפרסריו גדול ורציני כסול יורוק חושב ברצינות על הבאתה של להקה כלהקת ענבל לאמריקה, וקשה לי להאמין שלהקה של חובבים, שטרם הוכיחה את עצמה על במות הארץ, זכאית לצאת ולהופיע על במות גדולות בחו"ל, במטרה ‘לכבוש אותן בסערה'... משרד החינוך חייב להטיל פיקוח חמור על יצוא מסוג זה, ולמנוע יציאת אמנים חסרי רמה לחו"ל".

המנהלת לא זזה

ענבל סבלה כמעט מראשיתה מקשייים כלכליים ועמדה פעמים רבות לפני סגירה. מסיבה זו נאלצה לוי-תנאי להיכנע לשגרת עבודה של סיורים רבים בחו"ל, שאמנם הכניסו כסף לקופה אך באותו זמן גם הקשו עליה ליצור כוריאוגרפיות חדשות ולבסס קהל צופים ישראלי.

"מגילת רות", 1979

בנוסף, כפי שמציינת טולידאנו בספרה, מעיין היצירה של לוי-תנאי לא שפע כבר בשנות ה-60, והיא התקשתה להתעלות על יצירות הגדולות שלה, "חתונה בתימן" (1956), "שירת דבורה" (1953), "מלכת שבא" (1952) ו"נשים" (1959). ועדות רבות מונו לדון בשאלה איך להציל את ענבל, והכותרות בכתבות מאותה תקופה הידהדו כולן אותה השאלה - "ענבל לאן?". מרבית הסיקור התקשורתי של הלהקה בישראל, גם כשחזרה מסיורים מוצלחים בחו"ל, היה בהקשרים שליליים.

מצבה של ענבל החמיר עוד יותר ב-1964, עם הקמתן של להקת המחול בת שבע ולהקת הבלט הישראלי. הרפרטואר המגוון שהציעו לקהל שתי הלהקות החדשות הדגיש עוד יותר את מזרחיותה של ענבל וצמצומה לחזונה האמנותי הבלעדי של לוי-תנאי.

בסוף שנות ה-60 סבלה ענבל גם מחילופי מנכ"לים תכופים - בין גילה טולידאנו ועד חיים שירן (שכיהן בתפקיד 12 שנה, עד לפני כשנתיים) התחלפו 14 מנכ"לים ב-18 שנים. הסיבה העיקרית היתה חיכוכים עם לוי-תנאי, שסירבה לפנות את כס המנהלת האמנותית וגם לא איפשרה לגדל דור המשך של כוריאוגרפים ללהקה.

טולידאנו מספרת על ימיה האחרונים כמנכ"ל הלהקה: "אני ראיתי לאן זה הולך ולא הייתי מוכנה לתת לזה יד, לכן התפטרתי ונוצר נתק ביני לבין שרה. אני מאוד מציאותית, וראיתי שהיא שמה את המחסומים במקומות הלא נכונים... במקום שתשקיע את המרץ שלה בניהול אמנותי, שיבואו אנשים מבחוץ שיעשו עבודות, ושהן לא יהיו טובות, אבל שתהיה לפחות התחלה. ראיתי את כל מה שבניתי נהרס לנגד עיני.

                                 שרה לוי-תנאי

"אני זוכרת שאמרתי לה: ‘שרה'לה, תגידי לי מה את רוצה לעשות, אני אביא את הצייר, את המוסיקה, שבי ותיצרי. היא המשיכה להגיע יום יום, הייתי שואלת בשביל מה באת? תכיני את היצירה, תגידי מה את רוצה? אבל הכל כבר נכנס לשבירה אצלה, והיא לא רצתה להכיר בזה. זו הבעיה של אמן, הוא לא יודע מתי לרדת".

בשנת 1991 פורסם ב"דבר" כי "ענבל נמצאים בחיפושים אחר מנהלת אמנותית חדשה במקומה של שרה לוי-תנאי, אשר סיימה את תפקידה אתמול ומונתה לנשיאת התיאטרון. בניגוד לרצונה, אגב. הדרישות לתפקיד: רקע במחול אתני". כך למדה לוי-תנאי על פיטוריה. הכוריאוגרפית הוותיקה, שהתייתמה בילדותה וחשה רדופה ודחויה כל חייה, כך לדברי מקורביה, ספגה פגיעה נוספת. הנתק בינה לבין הלהקה שייסדה בשתי ידיה הלך וגדל עד מותה בשנת 2005. היא הותירה אחריה בן ובת, מיכל דגני ויעקב תנאי.

בלי מופע באופק

בשנת 1995 מונתה מרגלית עובד, הכוכבת הגדולה של ענבל בשנותיה הראשונות, למנהלת אמנותית. ואולם המינוי החזיק מעמד שנה אחת בלבד והלהקה המשיכה להחליף ידיים עד מינויו של ד"ר רזי אמיתי, לשעבר מנהל תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, מנהל תיאטרון באר שבע וממקימי המדיטק בחולון, לתפקיד המנכ"ל והמנהל האמנותי.

אמיתי החל עם כניסתו לתפקיד בתהליך של שחזור, שימור ובדיקה. בשנה האחרונה העלה ערב מחול אחד, בהשתתפות הכוריאוגרפים ברק מרשל (בנה של מרגלית עובד) וסהר עזימי. מרשל שיחזר את יצירתו משנת 1995 "דודה לאה", עם רקדני הלהקה, ואילו עזימי יצר כוריאוגרפיה חדשה, "טורוס", בהשתתפות רקדנים חיצוניים. בנוסף העלה אמיתי שני מופעי תיאטרון מחול לילדים בבימויו, "ריקוד משפחתי" ו"ארץ האושר", שאת הכוריאוגרפיה שלהם יצרה רוני ברנדשטטר (רוני בי). כרגע, שני מופעי הילדים הם היחידים שמעלה ענבל.

בימים אלה אמיתי שוקד על התוכניות לשנה הבאה, אבל מופע מחול נוסף לא נראה באופק. רפרטואר ענבל כולל שש יצירות של שרה לוי-תנאי - "כד", "וואטבינה", "נשים", "מגילת רות", "עדות", "הצורף" - אך הן אינן מבוצעות כלל, בגלל העדר קהל. עם זאת ענבל השתתפה השנה בפרויקט "חשיפה בינלאומית", ולדברי אמיתי, נעשים מהלכים לחזור לשוק הבינלאומי.

באיזה כיוון צריכה ללכת ענבל כיום? לדברי טולידאנו, אין טעם לחדש את יצירותיה של לוי-תנאי. "זה קצת אנכרוניסטי", היא מסבירה, "ולכן אפשר לעשות את זה אבל בצורה מוגבלת מאוד, וגם לא יוכלו לעשות את זה אותו הדבר. את ‘חתונה בתימן', למשל, אין כבר מי שיבצע. ענבל נמצאת כרגע במצב שאין הרבה מה לעשות. צריך לעבוד בשיתוף פעולה מלא עם סמינר הקיבוצים, לשחזר קטעים קצרים וכך לצמוח שוב מההתחלה. אחרת אין להם מה להגיד".

ברק מרשל, שהגיש מועמדות לתפקיד המנהל האמנותי של ענבל לפני כשנתיים והפסיד את המינוי לאמיתי, סבור שעתידה של הלהקה טמון בהפיכתה ללהקה רפרטוארית עם כוריאוגרפים מבחוץ. "אני מכיר את הטבע הפרובלמטי של ענבל", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו בלוס אנג'לס, "אבל זו אחת הלהקות הישראליות היחידות שפתוחות לעבוד עם כוריאוגרפים צעירים. יש מאסטרפיסים בהיסטוריה של ענבל, גם בזו הקרובה יחסית, ואני חייב להגיד שהיא לא מוזנת מספיק. הנפילה של הלהקה קרתה הרבה בגלל סטיגמה, משום שהיא אינה קשורה בתרבות מערבית בישראל, אבל אני מאמין שהיא בהחלט יכולה להתרומם.

"כשאלווין איילי מגיע לארץ הוא סולד אאוט, כך גם לגבי אקרם קאן. אלה שנים על גבי שנים של מדיניות תרבות שמוחקים את העניין העדתי. עבדתי עם הרבה רקדנים, בהם של בת שבע, ואני אומר באופן חד משמעי - הרקדנים של ענבל הם הרעבים ביותר שיצא לי לעבוד אתם".

אמו של ברק מרשל, מרגלית עובד, עדיין אופטימית וחושבת שיש לענבל עתיד: "איזה 20 פעמים כמעט סגרו אותנו. בסופו של דבר כשיש דברים קשים אז את מתעלה ועושה דברים עוד יותר טובים. כמו שיעקב חיכה שבע שנים, כך אנחנו, הלכנו לגיהנום וחזרה, אבל בסוף עשינו עבודה שמתקיימת עד היום. 60 שנה אנחנו קיימים ואני מתפללת ל-60 שנה נוספות".

---

החייאה, תיעוד, שחזור

ב-15 בספטמבר מתוכנן ערב התרמה במלון דן פנורמה בתל אביב במעמד שרת התרבות, שבמסגרתו תופיע להקת ענבל ויכריזו על הקמת קרן על שם שרה לוי-תנאי - קרן שתתמוך ביוצרי מחול שיקדישו את עצמם לשימור ופיתוח השפה הענבלית. "זה חלק מהעניין של לפרוח מחדש", מסביר אמיתי. "עצם זה שיזכירו את שמה של שרה, שהוא יהיה קשור ליצירה חדשה, וגם בעצם הפומביות של העניין הזה יש חשיבות מאוד גדולה".

בנוסף, מכללת סמינר הקיבוצים עובדת בשנה האחרונה על פרוייקט תיעודי ואמנותי רחב סביב ענבל, ביוזמתה של גילה טולידאנו. הפרויקט, מסבירה ד"ר הניה רוטנברג, חוקרת ומרצה במכללת סמינר וחברת ועדת ההיגוי של "פרויקט ענבל", לצד שרון רשף וטולידאנו, "מסתכל על השפה האמנותית של שרה לוי-תנאי כמשהו מאוד ייחודי, גם במובן אמנותי וגם במובן התרבותי. הפרויקט מנוהל על ידי מורים שונים בסמינר, משלב עבודה של סטודנטים, ומתוודעים ליצירותיה של שרה לוי-תנאי לא מתוך נוסטלגיה אלא מתוך הכרה בערכן.

"אחר כך נעשה פרויקט של איסוף, שחזור ושימור בעזרת רקדנים מדור המייסדים, שתועדו, צולמו והוקלטו. זה משהו גדול כי זה לא נעשה. זה יועבר אחר כך לספרייה למחול שאני מנהלת.

"אני גם עשיתי מחקר התחלתי על השפה התנועתית של שרה לוי-תנאי במימון הסמינר. הסטודנטית עשו סדנאות עם אילנה כהן וביצעו יצירות מתוך הרפרטואר של לוי-תנאי. ישנה התחלה של ניתוח קטעים מהרפרטואר של לוי-תנאי לכתב תנועה אשכול וכמן. ויש תוכנית ליצור חוברת תווים של הריקודים בכתב תנועה וגם על המוסיקה שהיא הלחינה".

תגיות: להקת ענבל, ענבל, רוני דורי