גלריה

עדכנו אותנו




אל תירו בנתן דטנר

יום רביעי 28 במאי 2008 05:26 מאת: מיכאל הנדלזלץ

כמו הרבה עבודות תיאטרון מוזיקלי של משה קפטן, "כנר על הגג" מועמדת כהלכה. אבל מבחינה דרמטית היא לא באמת זכתה לבימוי



“כנר על הגג”

פרסומת

אם יש תרומה אמריקאית מובהקת לעולם התיאטרון, הרי זו סוגת המחזמר, שהיא כבר קלאסיקה בת זמננו. לפיכך, אין שום מניעה שרפרטואר של תיאטרון ציבורי נתמך יכלול מחזמר, בין שמדובר במחזמר הקלאסי, פרי עטם של הטובים בכותבים, או במחזמר מקורי המשתמש במרכיבי הסוגה (עלילה-שירים-ריקודים) תוך שילוב חומרים ישראליים מקוריים. בסופו של דבר, העלאת מחזמר היא עניין של כישרון ומיומנויות. ובישראל יש אנשי מקצוע שמסוגלים לבצע מחזמר: שחקנים-מזמרים (להבדיל מזמרים-משחקים), רקדנים, תפאורנים, כוריאוגרפים ועוד.

זאת ועוד: העלאת מחזמר מן הקלאסיקה האמריקאית, כמו "כנר על הגג", איננה סיכון גדול של התמודדות עם הלא נודע (כמו במחזמר מקורי, נניח "מייק"). אפילו יותר מן המחזה האמריקאי הממוצע מברודוויי, המחזמר האמריקאי הוא מכונה משומנת. הרפליקות שלו מדודות, השירים הנכונים נמצאים במקום הנכון, והקהל - בכל מקום בעולם - יצחק ויבכה במקומות הנכונים.

לכן האתגר בהעלאת מחזמר בישראל הוא בעיקרו ארגוני וכלכלי - איך לחשב כהלכה את עלות ההפקה, לתמחר נכון את הכרטיסים. מבחינה ארגונית, "כנר על הגג" בתיאטרון הקאמרי עמד במשימה, ואני מניח שיעמוד בה גם מבחינה כלכלית.

הכוריאוגרף האמריקאי דניס קורטני מרקיד את החוליגנים הרוסים עם צעדי הקוזצ'וק ואת האברכים היהודים עם הבקבוקים על הראש (בהשראת הכוריאוגרפיה המקורית של ג'רום רובינס) באופן מלהיב. בעיקר הוא מצליח לחרות בזיכרון הקהל תנועת יסוד של המחזמר: הידיים מורמות לגובה הכתפיים, המרפק כפוף, והאמות נעות מצד לצד במקביל. יוסי בן נון עושה כמיטב יכולתו במגבלות מספר הנגנים שעמדו לרשותו (לא היה מזיק לתזמורת צליל עשיר יותר, בעיקר במיתרים - זה הרי כנר על הגג; גם לא היה מזיק קצת יותר גיוון בין המצו-פורטה לפורטה; גם פיאנו זאת אופציה). הבמאי משה קפטן מריץ את המכונה מתחילתה ועד סופה ברהיטות.

המגע המקורי הייחודי של הפקה זו הוא בעיצוב: רוני תורן הקיף את הבמה בדיוקנאות של חיים יהודיים, הזוכים - כל אחד לחוד - להארה בתחילת המערכה השנייה (זהו חלק מכתב ידו המובהק כתפאורן), ומעמידים את העלילה בהקשר של ה"מסורת היהודית". התפאורה ארעית במכוון, ומורכבת ממסכים וחלקי תפאורה נעים. זה מאפשר חילופי תמונות מהירים ופשוטים, גם אם תמונת הפוגרום בסוף המערכה הראשונה היא מין אנטי-קליימקס: מסך נתלש מרשים פחות מקיר נהרס, וכרית אחת שנוצותיה מתעופפות היא סימן חיוור למציאות קשה.

"כנר על הגג". רוב התפקידים לוהקו כהלכה ומבוצעים בחן

רוב התפקידים לוהקו כהלכה והם מבוצעים בחן: שרית וינו-אלעד היא גולדה הארצית, שצרחת קולה ב"אני מה?", כשטוביה שואל אם היא אוהבת אותו, היא בדיוק במידה הנכונה שבין השירה בצליל הנכון לבין צרחת ההפתעה; רמה מסינגר לא יכולה להחמיץ את תפקיד השדכנית (וגם לא את תפקיד הרוח; בכלל, כל תמונת הרוחות היא הישג עיצובי), ויפתח אופיר (פרצ'יק), עידו מוסרי (מוטל) וחני פירסטנברג (הודל) הם בעלי חן כנדרש.

הבעיה הגדולה של ההפקה הזאת היא באי-ההבנה שבתוך המכונה התיאטרלית-מוסיקלית יש נשמה דרמטית. כמו הרבה עבודות תיאטרון מוסיקלי של משה קפטן, ההצגה מועמדת כהלכה. אבל מבחינה דרמטית היא לא באמת זכתה לבימוי. נעדרת ההתייחסות להצגה כאל סיפור שחלק ממרכיביו הם שירים וריקודים, ולא שירים וריקודים שביניהם מחברת איזושהי עלילה.

הדבר בא לביטוי במיוחד במשחקו של נתן דטנר בתפקיד הראשי. יש כאן מלכודת: "כנר על הגג" יעבוד כי הוא כלי תיאטרלי שפועל כמעט מעצמו. עם זאת, דמותו של טוביה החולב יכולה לעשות את כל ההבדל מהצגה סבירה לחוויה. אנחנו בארץ פונקנו בדרך כלל עם כנרים על הגג כמו בומבה צור, שמואל רודנסקי, חיים טופול, יוסי ידין.

דטנר הצהיר בראיונות שזהו תפקיד ששאף אליו, ולמענו היה נכון לוותר, אילו היה נדרש, על ניהול תיאטרון באר שבע. אינני מטיל ספק בכנותו, וגם לא במסירותו לתפקיד. יש לדטנר חן וכריזמה בשפע, הוא יודע לשיר, גם אם אין לו קול גדול כמו לטופול, למשל. אך הוא חסר כמה תכונות בסיסיות לתפקיד: כובד אנושי, תמימות, חום. יש בו ממזריות, אבל זו מין ממזריות יבשה, קצת ישראלית, עם קריצה (בסוף תמונת החלום עם גולדה, באותה שאלה "אותי את אוהבת?").

והעיקר: דטנר זקוק מאוד לבמאי שיסייע לו להפיק מעצמו את היתרונות ולעקוף את החסרונות בתפקיד המסוים שהוא מגלם. בעיני, הוא מהיר מדי בתמונות השיחות העצמיות, הוא ענייני בדיאלוגים שלו עם אלוהים; ובעיקר, הוא מנופף בידיים; וזה בסדר, יהודים מדברים עם הידיים, אך פרק כף היד שלו משוחרר לגמרי, וכך כל תנועת יד שלו מסתיימת במין סלסול של כף היד. מכיוון שהכוריאוגרפיה מבוססת על תנועת האמה, נענוע כף היד של דטנר נהפך למטרד.

בברים במערב הפרוע, כך מספרים, היה תלוי שלט: "הקהל מתבקש לא לירות בפסנתרן; הוא עושה כמיטב יכולתו". זה הטוביה הטוב ביותר שנתן דטנר יכול היה לעשות בבימוי הזה.

המחזמר מתחיל בשיר בשבחי ה"מסורת"; בעלילה של המחזמר הזה מדובר במסורת יהודית שכל חיינו בארץ הם התחבטות אתה. למרות הצהרות התוכנייה, ההפקה אינה מוסיפה מבט חדש. נעשה ניסיון לעשות משהו בסוף: כשבני אנטבקה מגורשים, לרגע קופאות הדמויות על הבמה בידיים מורמות, כרמז לתמונות בתקופת השמדת יהודי אירופה, רק כדי שתנועה זו תיהפך לרגע לכוריאוגרפיה המוכרת, ואז הידיים נופלות לצדי הגוף, בחוסר אונים.

טוביה-דטנר לוקח בידיו את יצולי העגלה שלו, וכמו אמא קוראז' הולך לעומק הבמה, נעצר רגע ומחייך. החיוך הזה נתון כולו לפרשנותו של הצופה. חסר הכאב, והיה בו משום "היי, תירגעו, הכל בסדר, בסך הכל". ממילא, הרקדן-כנר בלבן (יניב הדר), זה שבתחילה היה על הגג, מסיים את המחזמר בקול דממה דקה, כמו שידעו לכתוב המקצוענים מברודוויי, ולקהל נחנק הגרון והכפיים מוחאות מעצמן. אז מי אני שאתווכח עם צלילו של הכינור הראשון באנסמבל המאומן הזה?



כנר על הגג - דף המופע הכנר מטפס על הגג נתן דטנר - כינור ראשון




(6 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • יוחאי 08/06/2012 01:19:47

  • שרונה 14/08/2008 01:49:43

  • יגאל מאיר 01/06/2008 01:28:39

  • יוכבד 28/05/2008 20:57:33

  • סתם,עוד מנויה של הקאמרי שלא מבינה.... 28/05/2008 12:55:11