העדנה המחודשת של האקורדיון

יום שישי 22 באוקטובר 2010 03:00 מאת: בן שלו, גלריה

הצד האחר של האומצה-אומצה: לרגל "חג האקורדיון" שייערך בשבוע הבא בלבונטין 7 בתל אביב, מדברים הנגנים תובל פטר, אסף תלמודי ובוריס מרצ'ינובסקי על נפילתו ופריחתו של הכלי המושמץ והנערץ הזה


מרצ'ינובסקי

תצלומים: דניאל צ'צ'יק

פרסומת

לפני כמה שנים, מספר האקורדיוניסט תובל פטר, נערך ניסוי מוסיקלי קטן בבית ספר יסודי בבית שמש. המטרה היתה לבדוק באילו כלים ילדי כיתות א' ו-ב' מעוניינים לנגן. לשם כך הזמינו כמה מוסיקאים, נציג של כל כלי, וביקשו מהם להציג לילדים את הכלים שלהם. פטר, שהיה האקורדיוניסט של התרנגולים ולהקת הנח"ל וממשיך לדבוק בכלי כמעט 50 שנה לאחר מכן, ניגן לפני הילדים במשך רבע שעה, וכמוהו עשו נגנים מובילים בכלים אחרים. לאחר מכן נשאלו הילדים איזה כלי ירצו ללמוד.

"כשהאנשים שעשו את הניסוי חזרו עם התוצאות, הם היו חיוורים", מספר פטר בהנאה לא מוסתרת. "90% מהילדים רצו ללמוד אקורדיון. 90%! ואני חושב שאני יודע למה. אקורדיון זה הכלי הכי חושני בעולם".

אסף תלמודי ובוריס מרצ'ינובסקי, שני אקורדיוניסטים צעירים שיושבים ליד פטר, מהנהנים בהסכמה ועושים עם הידיים תנועה של חיבוק. "בשביל לנגן באקורדיון אתה צריך לחבק אותו", אומר מרצ'ינובסקי, ופטר מוסיף: "אין עוד כלי בעולם שהאנשים שמנגנים בו חשים כלפיו כזאת אהבה אירוטית".

אז כמעט כל הילדים רוצים לנגן באקורדיון, ואין בעולם כלי חושני ממנו, ובכל זאת מדובר כידוע באחד הכלים היותר מושמצים ומוגחכים, ולא רק בישראל. "אתה יודע מה ההגדרה של ג'ורג' ברנרד שו לג'נטלמן?", שואל מרצ'ינובסקי. "ג'נטלמן הוא אדם שיודע לנגן באקורדיון אבל נמנע מלעשות את זה". תלמודי מספר על אתר באינטרנט שמוקדש לבדיחות אקורדיון, ובו אפשר למצוא בין השאר את ההברקות הבאות: "מה ההבדל בין אקורדיון לעוזי? העוזי מפסיק אחרי 20 צרורות"; "מה ההבדל בין אקורדיון למסור? את המסור אפשר לכוון".

"בדיחת האקורדיון שאני הכי אוהב דווקא לא מופיעה באתר הזה", אומר תלמודי. "זה הולך ככה: "אקורדיוניסט שנוסע להופעה עוצר בתחנת דלק לקנות סיגריות, וכמו שהוא משלם הוא נזכר שהוא שכח את האוטו פתוח עם האקורדיון במושב האחורי. הוא רץ כמו משוגע, פותח את הדלת - ומגלה שמישהו שם לו באוטו עוד אקורדיון".

היחס האמביוולנטי כלפי האקורדיון, המטען הרגשי והאידיאולוגי המורכב שהכלי נושא אתו, ובעיקר המוסיקה הנהדרת שהוא מפיק כשהוא מוחזק בידיים הנכונות, ירחפו בחלל של המועדון התל אביבי לבונטין 7, ב-26 וב-27 בחודש. ביומיים האלה יתקיים במועדון, כחלק מפסטיבל תל אביב למוסיקה, "חג האקורדיון": מרתון של יומיים בהשתתפות שמונה הרכבים שהאקורדיון מככב בהם.

יהיו שם מוסיקאים ותיקים וצעירים, צברים ועולים, נגני מוסיקת עם ומוסיקאים שמשלבים את האקורדיון בתוך סינתזה יותר מודרנית. אלה וגם אלה מייצגים את מה שתלמודי, פטר ומרצ'ינובסקי מכנים בזהירות המתבקשת "העדנה המחודשת של האקורדיון".


מימין: תלמודי ופטר. בלי בדיחות

ביום הראשון של חג האקורדיון יופיעו שלישיית "ויטליקה" של האקורדיוניסט ויטלי פודולסקי (שמוכר בין השאר מלהקת "השמחות"), שלישיית אמיל אייבינדר (מייסד המחלקה לאקורדיון באקדמיה למוסיקה בירושלים ומנהיג "האנסמבל למוסיקה עממית"), להקת "אוי דיוויז'ן" (שבה חבר תלמודי) והלהקה היפואית "סיסטם עאלי" שמשלבת את האקורדיון בתוך הקשר של היפ-הופ רב-לשוני (הראפרים של ההרכב מראפרפים בערבית, עברית, אנגלית ורוסית).

ביום השני של חג האקורדיון יערכו ארבעה מופעים נוספים: מאסטר האקורדיון אמיל קרויטר יראה מדוע הוא משמש מקור השראה לאנשי "אוי דיוויז'ן"; ההרכב "קרימינל פרוג'קט" של מרצ'ינובסקי והזמרת נדיה קוצ'ר יבצעו שירי רחוב ושירי כלא רוסיים, תובל פטר ינגן את עיבודי האקורדיון הנהדרים שלו לשירים של סשה ארגוב ונינו רוטה ויארח את הזמרת יעל קראוס, ותלמודי ינגן דואט עם רונה קינן.

מרגש ומגוחך

"האקורדיון זוכה ליחס של אהבה-שנאה-בושה מצד הקהל. יש לו מעמד בעייתי, חצי קומי-חצי לירי", אומר תלמודי, שמנהל אמנותית את חג האקורדיון (ביחד עם דניאל שריד מלבונטין 7). "מה שמייחד את משתתפי הפסטיבל זה שהם אוהבים את הנקודה הבעייתית הזאת. נכון, זה כלי קצת מגוחך, אבל אולי דווקא בגלל הגיחוך יש לו יכולת לחדור רגשית למקומות עמוקים.

"זה גם כלי מסורבל מאוד, כלי כימרי, קומבינה של המהפכה התעשייתית. זאת בעצם מפוחית עם ממשק של פסנתר", הוא אומר. ומרצ'ינובסקי שנכנס לדבריו, מוסיף "מכונת כתיבה עם רדיאטור". "ועם זאת המוסיקה שהוא מייצר, בכל התרבויות", ממשיך תלמודי, "יש לה נטייה להיות רגשית מאוד, בסתירה למסורבלות. אנחנו אוהבים את המטען הרגשי שהכלי הזה מייצר".

"אני לא רואה באקורדיון כלי מגוחך", אומר פטר. "אני רואה בו כלי קשה. הכלי הכי קשה. לנגן באקורדיון זה כמו לנגן בתוך מערבולת בים. אולי אסף רואה את האלמנט המגוחך בגלל גילו. אני זוכר את הימים שהיה רק אקורדיון. הרי הצרפתים קוראים לאקורדיון 'הפסנתר של העניים'. בשנות ה-50 וה-60 לא היו פסנתרים וכל הילדים ניגנו באקורדיון, וכל הזמרים שרו בליווי אקורדיון. היתה תקופה שניגנתי לכל המדינה. אני לא צוחק. הייתי אומר: 'תריבו עם מי אני אנגן'. עד שהרוקנרול חדר לארץ, למזלנו. ואז הכל השתנה.

"פתאום - אנטי טוטאלי. אתם לא זוכרים את זה", הוא פונה אל תלמודי ומרצ'ינובסקי, "אתם בתקופה טובה. היו שנים שהאקורדיון היה מוקצה. אפילו שירים צרפתיים היו מנגנים עם חליל. למה? בגלל הרוקנרול. כשהגיטרה החשמלית נכנסה, האקורדיון נעשה התגלמות האנכרוניזם. האקורדיון סימל את האומצה-אומצה".

הרוקנרול חיסל מסורת של נגינת אקורדיון ישראלית ברמה גבוהה מאוד, אומר פטר. "יוסל'ה אורג עשה דברים נפלאים ב'בצל ירוק', אליקום שפירא, האקורדיוניסט של הצ'יזבטרון, היה המוסיקאי הכי טוב בארץ. אבל הם לא המשיכו. אליקום הלך לכיוון של פסנתר וניצוח, יוסל'ה אורג הלך להיות פיסיקאי".

גם פטר עזב את האקורדיון לזמן מה. הוא נסע לאמריקה, למד היסטוריה, ואז חזר לארץ וגם לזרועות האקורדיון. הוא המשיך ללוות זמרים ולנגן בתיאטרון, אבל עברו הרבה שנים עד שהחליט להציב את האקורדיון, ואת עצמו, במרכז הבמה. הוא הקליט את האלבום "נינו וחצי", ואחר כך יצא בהופעות שבהן התיך את העולמות המוסיקליים של נינו רוטה, סשה ארגוב, באך, פרוקופייב ותלוניוס מונק.

"האקורדיון התחיל לחזור למקום הטבעי שלו כשמוסיקת העולם התחילה לעלות", אומר פטר, ובשנים האחרונות הוא מחלחל גם לתוך המוסיקה הפופולרית והאלטרנטיבית. אפשר לשמוע אקורדיון אצל להקה כמו "ארקייד פייר", או באלבום האחרון של בוב דילן, ובישראל יש יותר ויותר מוסיקאים, חלקם מרכזיים ביותר, שמשלבים את האקורדיון כחלק אינטגרלי מהלהקה שלהם.

קישוט וזהות

תלמודי, שהחל לנגן לפני פחות מחמש שנים בהשפעת קורס באתנומוסיקולוגיה שלמד באוניברסיטה, מנגן כיום לא רק עם "אוי דיוויז'ן" ורונה קינן, אלא גם עם ברי סחרוף ועמיר לב. מרצ'ינובסקי מנגן עםאביב גדג', יהוא ירון ו"קרוזנשטרן ופרוחוד". האקורדיוניסטית סלעית להב מנגנת עם קרן פלס. שלא לדבר על זמרי הפופ המזרחי, שרבים מהם מכלילים אקורדיוניסט בלהקת הליווי שלהם. "זה כבר לא קישוט לשיר או שניים כמו שהיה עד לפני כמה שנים", אומר מרצ'ינובסקי.

"בשנים האחרונות יש גל מבורך של חזרה לייחודיות, שלמרבה השמחה נראה שהוא לא זמני", אומר תלמודי. "יש שובע ממוסיקת פופ מערבית סטנדרטית, יש רצון לבטא זהות מקומית, והכלים של המוסיקה העממית מאוד נהנים מזה. אתה רואה יותר ויותר מוסיקאים שפחות קל להם לוותר על התרבות המקומית שלהם בשביל התרבות המערבית. זה נהדר. יש הרבה צדדים לא טובים להתפוררות של תעשיית המוסיקה, אבל זה צד מוצלח".

"כשאני התחלתי ללמוד אקורדיון, בקישינב, כל העניין התדמיתי לא היה במודעות שלי", אומר מרצ'ינובסקי, שעלה לישראל בגיל 12. "לא חשבתי שזה כלי מיושן או מגוחך, זה פשוט נראה כמו כלי מגניב עם הרבה אפשרויות. כשהתחלתי לנגן עם אנשים בארץ, היחס שלהם לאקורדיון הפתיע אותי. היתה גישה של הפוך על הפוך. זה היה כביכול מאגניב בגלל מטען האסוציאציות הגדול. בהתחלה זה הפריע לי, אבל בסופו של דבר אני מברך על זה. מטען אסוציאציות זה משהו שאפשר לשחק אתו, משהו שמעורר תגובה רגשית".

מרצ'ינובסקי אומר ששלב ההפוך על הפוך ביחס לאקורדיון כבר חלף. "אני חושב שאחת הסיבות לעדנה המחודשת היא שההתייחסות לאקורדיון נעשית יותר מוסיקלית. זה כלי כמו כל כלי, ויש לו אפשרויות ומגבלות משלו. אפשר לחבר לו דיסטורשן ואפקטים, אפשר לעשות כל דבר. יש פתיחות למה שהכלי מייצר בתור כלי ולא רק למטענים התרבותיים שהוא נושא אתו".

"ויש אולי עוד דבר", אומר תלמודי. "לתרבות הישראלית יש נטייה להשמיד דברים, ואז רגע לפני שהמסורות נעלמות להיזכר פתאום שבעצם זה טוב וחשוב ולנסות להציל את זה. התנהגות היסטרית ומאוד לא בוגרת. כמו הנמר האחרון במדבר, או ים המלח. זה קורה גם עם פיוטים, ועם מוסיקה של אתיופים, ועם נגן הסאז הטג'יקי האחרון, ואולי יש להתפכחות הזאת חלק גם בעדנה של האקורדיון".

תלמודי, מרצ'ינובסקי ופטר מדגישים שיש אגף אחד בתרבות הישראלית שבו לאקורדיון יש עדנה נצחית - עולם ריקודי העם והשירה בציבור. "משם זה אף פעם לא נעלם, ולכן זה גם לא צריך לחזור", אומר תלמודי, שמהלל את הידע והאיכות והמקצוענות של נגני האקורדיון הבולטים בזירה הזאת. פטר שותף להתפעלות מהאקורדיוניסטים, ומציין ש"הטובים שבהם עושים בחודש מה ששלושתנו לא עושים בשנה", אבל סולד מהז'אנר. "אפילו לערבי שירה בציבור של התרנגולים לא מזמינים אותי", הוא צוחק.

לאקורדיוניסטים של ערבי השירה בציבור לא יהיה ייצוג בחג האקורדיון הנוכחי. אולי בחג הבא. "אנחנו לא מתיימרים לייצג את כל הסגנונות הישראליים של האקורדיון, ובטח שלא את כל הסגנונות העולמיים. המטרה היא להוכיח שיש קהילה שמוכנה לצאת מהארון עם אהבת האקורדיון. אחר כך נדרוש שוויון זכויות מלא ובסוף נהיה יותר גדולים מ'פסטיבל הפסנתר'". "יש כלי כזה בכלל?" שואל פטר, ותלמודי משיב: "הבורים עדיין מנגנים בו".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(3 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5