הכותב הכי מופשט בתולדות ביקורת המוסיקה הישראלית

יום רביעי 29 בספטמבר 2010 03:00 מאת: בן שלו, גלריה | תצלום: אלון רון

להקות מתפרקות, זמרים באים והולכים, סגנונות משתנים, אבל קובי אור מתעקש כבר 30 שנה לכתוב על רוק באותם תשוקה ולהט. שיחה עם חיה נדירה בעולם המוסיקה הישראלית: פילוסוף, משורר, עיתונאי שלא אכפת לו שלא מבינים אותו


פרסומת

"אני מוכרח לקרוא לך את השורה הכי יפה שקראתי בחיים", אומר קובי אור. מאחר שזה קורה אחרי כשעתיים של ראיון, שבהן הוא ציטט מהזיכרון עשרות משפטים משירים, ספרים וביקורות, אין ספק שאור זוכר בעל פה את השורה הכי יפה שהוא קרא בחיים. ובכל זאת הוא קם מהכיסא, ניגש לאחד ממגדלי הספרים והעיתונים שמרהטים באופן כמעט בלעדי את סלון ביתו ברמת גן (בראש כל מגדל מונחת בובה) ושולף עיתון ישן ובו ראיון עם גלי עטרי.

השורה הכי יפה שקראת בחיים לקוחה מראיון עם גלי עטרי?

אור צוחק. "לא. פשוט רשמתי אותה כאן. ודרך אגב, גלי עטרי היא בסדר גמור. השורה שאני רוצה לקרוא היא מתוך שיר של המשורר יצחק שלו. 'הקשב אל הציפורים המתחננות בי אליך/ בגרוני מתה חוחית'. אני אקרא את זה שוב: 'הקשב אל הציפורים המתחננות בי אליך/ בגרוני מתה חוחית'. אני מעופף כשאני שומע את זה. או השורה הנפלאה שכתב אי-אי קאמינגס, משורר אמריקאי נהדר: 'אפילו לגשם אין ידיים כל כך קטנות כמו שיש לך'. אני יודע שיהיו אנשים שיאמרו 'מה הוא מבלבל את המוח', אבל אותי זה מכשף. אז אני, כשאני מצרף משפטים (אור לא קורא למה שהוא עושה 'כתיבה'. לשיטתו, המלה הזאת שמורה לאנשים כמו סמואל בקט או דליה רביקוביץ', ב"ש), אני פונה לקהל ששורות כאלה מניעות אותו. זה הסגנון שלי, זה אני".

אור כל כך קשור לספרים, לעיתונים ולדיסקים שלו, שבתחילת הפגישה אתו הוא מציע להחליף את הראיון הסטנדרטי בשוטטות בין מגדלי הספרים שבביתו. "קח חצי שעה, תסתובב, תראה מה יש כאן, זאת הדרך הכי טובה להכיר אותי", הוא מסביר. כשהצעתו לא מתקבלת בעין יפה הוא אומר: "טוב, אז אם עושים ראיון, אני רוצה להיות המראיין. יש כמה שאלות על רוק שמציקות לי הרבה מאוד שנים, וכשאני פוגש אנשים שמתעסקים בזה אני שואל לדעתם".

הוא לוקח ליד קובץ של כתבות מעיתון הרוק האמריקאי "Creem", מדפדף בו ואומר: "הנה. כותב כאן עורך הקובץ את המשפט הבא: 'אנחנו ב'Creem' מאוד רציניים בנוגע לעמדה שלנו שלא צריך לקחת את הרוק ברצינות'. מה אתה חושב על המשפט הזה? או על מה שהמבקר ניק קוהן כתב - 'מה למוסיקה טובה ולרוקנרול'. או המשפט המפורסם של ג'ון לנון - 'הרוק מתחיל להיהרס כשהאינטליגנטים נכנסים לתמונה'. אני לא ישנתי לילות בגלל משפטים כאלה. היו לילות שרציתי לקחת את כל התקליטים שלי ולזרוק אותם. עברתי חינוך פולני. חינכו אותי שאסור לבזבז את הזמן על הבל הבלים".

אבל אתה כותב על רוק כבר 30 שנה, ברצינות ובתשוקה בוערת. אתה לא באמת חושב שזה הבל הבלים.

"אני גם אוהב מאוד היאבקות מקצועית. WWE. פעם קראו לזה WWF. גם הם מתייחסים למה שהם עושים בשיא הרצינות. אבל זה בלוף, זאת הונאה. גם כדורגל לוקחים ברצינות, אבל זה בסך הכל כדורגל. ובמשך שנים חייתי בתחושה שאנחנו, האנשים שכותבים על רוק, לקחנו דבר שאפשר להשוות אותו לכדורגל והפכנו את זה לחנוך לוין. התייחסנו לזה כדבר כל כך רציני, כל כך מעמיק. ואו. אבל אולי זה לא נכון? אולי אין בזה שום עומק? מה אתה אומר?"

כשהתשובה לשאלה שלו מתמהמהת, הוא ממהר להשיב בעצמו: "אני אגיד לך מה התשובה שלי. עברתי חוויה לפני חצי שנה. שמעתי שני אלבומים, אחד אחרי השני. הראשון היה המיטב של טריפונס, השני היה דיסק של גיה קנצ'לי, מלחין גרוזיני נהדר של מה שנקרא מוסיקה קלאסית עכשווית. מוסיקה אטית מאוד, זחלנית, נפלאה. בכל אופן, החוויה שלי היתה כזאת שלא היה שום הבדל בין קנצ'לי לבין טריפונס. שניהם הגיעו לאותה פסגה של הדברים שמעבר לדברים, של נגיעה מעבר למסך. חוויה של 'הנה נפתחים השמים ואני רואה... לא בדיוק את אלוהים אלא את החץ לכיוון'. זה קרה גם אצל טריפונס וגם קנצ'לי, וזה פתר לי את הבעיה. כי באמת, תמיד היו לי נקיפות מצפון שאני מבזבז את ימי ואת כספי על משהו שאין בו שום עומק".

אל תתאבדו

איך להגדיר את קובי אור? כתבו עליו שהוא משורר רוק ופילוסוף רוק, אבל הוא טוען שאם התארים האלה נכונים, הרי מצב השירה והפילוסופיה בכי רע. טענו גם שהפנזין שהוא הוציא במשך 30 שנה, "חמור", והרשימות הלא סדירות שלו בעיתונים השפיעו על כל עיתונאי המוסיקה הישראלים שצמחו מאז שנות ה-80. אלא שסגנון הכתיבה וראיית העולם של אור הם כל כך ייחודיים, שספק אם מישהו מעיתונאים האלה באמת הושפע ממנו ישירות.

הוא עצמו קורא כאמור למה שהוא עושה "צירוף מלים", אבל זאת הקטנה עצמית מכעיסה, שלא לגמרי ברור אם היא כנה או מאנייריסטית. אור גם תיאר את עצמו פעם כ"עכביש שקורא בקול רם את שירי רחל". זה כבר נשמע יותר נכון. אור המציא עולם לשוני פרטי, פרוע מאוד אבל ענוג להפליא, ששבר את המסגרת הרופפת ממילא של הניו-ג'ורנליזם והטיס את ביקורת הרוק הישראלית למחוזות לא מתוירים של דמיון, פיוט ומופשטות.


תצלומים: אי-פי, מוטי קמחי, אימג' בנק / Getty Images, דניאל צ'צ'יק

לא קל לקרוא את אור. לעתים מהבהבת בטקסטים שלו איזו אמת גדולה ושורפת; פעמים אחרות אתה לא מצליח להבין מה לכל הרוחות הוא רוצה מחייך. עיתונאי הרוק הישראלי הכי טוב? או אולי הכי גרוע? תלוי בטעם שלכם. דבר אחד בטוח: הוא עיתונאי הרוק הישראלי היחיד.

לפני כמה חודשים כתב אור הודעת טקסט קבוצתית שאמרה כך: "אל תתאבדו. בקרוב: הבלוג של קובי". ועכשיו הוא פותח סוף סוף את הבלוג, שנקרא "קרמטוריום" ("עם שני m בסוף", מדגיש אור). למה הוא עושה את זה? ומדוע השם המזעזע?

אור מביא דף נייר וקורא בקול את הטקסט שמופיע בסעיף "אודות" בבלוג החדש. זאת מעין הצהרת כוונות, שקשה מאוד לחלץ ממנה כוונות, בוודאי לא בקריאה ראשונה. הכותרת היא "מי רצח את ענבל פרלמוטר?"

"אולי הראייה שלכם היא שש-שש. שלי היא שישה מיליון", קורא אור. "הרגישות, הכישרון שלי לקלוט מה שמעבר לדברים, פי מיליון משלכם. אתם רואים/שומעים את טום פטי, אני רואה/שומע את התולעים שמקיאות את שרידי גופתה של ענבל פרלמוטר. כבר כעת אני רואה את מה שמתחת לסדין שמכסה את גופתו של אהד פישוף.

"זכרו את התאריך: 14.8.2023. על זה אני כותב. זאת מוסיקת הריקודים שלי...

"השנאה שלי ללהקת 'הנשרים': מי שנהנה מלהקה זו מעולם לא ישן על רצפה, אלא רק על כר מלא נוצות מציפורים שנרצחו...

"'אש יהודים, אני רואה אש', צעק משוגע העיירה כשהוא ויתר תושביה הוסעו בקרונות בקר לקרמטוריום. הם הכו אותו עד שנאלם. הוא והם. אני ואתם. אל תסתירו את השיגעון'".

המשרפות, כך אור חושב, ממשיכות לעבוד גם היום. "ההשקפה שלי על הגזע האנושי היא קטלנית", הוא אומר. "הכל הולך ונשרף. דאגלס פירס מלהקת 'Death in june', אחד המוסיקאים שאני הכי אוהב, אמר: 'אני מתעד את תיאטרון הזוועות שמסביב'. ליאונרד כהן, למשל, נעצר באהבה או בשיברון הלב. דאגלס פירס יודע שמאחורי האהבה ישנם התולעים. אני נורא נמשך לזה, כי זה מה שאני רואה, זה מה שאני מרגיש, זה מה שקיים. מישהו אמר על המשורר האיטלקי צ'זארה פבזה שהוא לא אהב את החיים. זה נורא מתאים לי. גם אני לא אוהב את החיים, אבל אני פוחד למות אז אני נמצא רגל אחת פה ורגל אחת שם.

"לא סתם קראתי לבלוג קרמטוריום. אחד החלומות שלי הוא לגור באיסלנד, ואני אעשה את זה יום אחד. אני בן מזל גדי, אצלנו דברים קורים לאט. אחרי כמה שנים באיסלנד, כשאני אחזור לביקור, יתברר שבארץ יש שלטון משולש של ממשיכי הרב עובדיה, שיהיו יותר חשוכים ממנו, יורשיו של ליברמן, שיהיו יותר 'דמוקרטים' ממנו, ויורשי האוליגרכים של היום. ואז אני ארד מהמטוס, ויגלו במזוודה שלי קובץ שירים של דליה רביקוביץ', וייקחו את הספר ויזרקו אותו למין קרמטוריום קטן וישרפו אותו. צחק, צחק, אבל זה לא מצחיק. פיליפ ק' דיק תיאר את העתיד הלא רחוק בצורה הזאת: יהיו וילות ענקיות ומגודרות של האוליגרכים, ואחריהן יהיה מעגל חיצוני יותר של אנשים שמספקים לאוליגרכים שירותים: מסנדלרים ועד זונות צמרת. אחר כך יהיה מעגל של אלה שמספקים שירותים למספקי השירותים וכך הלאה. ואם מישהו ירצה לפרוץ את המעגל שלו, הוא יקבל טיפול כזה שאמו לא תכיר את הפרצוף שלו. זה קורה כבר היום. יש שכונות בתל אביב שבהן ילדות בנות 14 יכולות לישון בלילה בחוץ ולא יאונה להן כל רע, כי אם מישהו יחדור למקום תיעצר מכונית של חברת שמירה פרטית ויעיפו לו מכות. ויש שכונות שבהן אם נערה בת 14 תצא החוצה בלילה הסיכוי שלה לחזור הביתה הוא פיפטי-פיפטי".

כשאור נשאל על הסיבות שגרמו לו לפתוח את הבלוג, שמתאפיין בעיצוב נקי (של אבי יגיל) ואינו כולל בינתיים אפשרות לתגובות ("אני נפגע מאוד בקלות", אומר אור), הוא לא מספק הסבר שיטתי. הוא אומר, למשל: "רציתי להסביר לאנשים צעירים שרוצים להיות אמנים, שאתה יכול לחבק דיסק, גיטרה, פסנתר, עיתון וספר, אבל כל הדברים האלה לא יכולים לחבק אותך. ויתרתי על לא מעט בנות זוג, על לא מעט אהבות, כי עיתונות רוק היתה יותר חשובה בשבילי".

אי אפשר ששני הדברים יתקיימו ביחד - גם בת זוג וגם עיתונות רוק?

"אני לא איש של סטריאו, אני איש של מונו. היה לי הרבה יותר חשוב ללכת לחנות מסוימת בתל אביב, כשהגיע משלוח של המגזין 'סאונדס', מאשר להיפגש עם חברה שלי. והייתי אומר לה את זה בפנים: 'הסאונדס' יותר חשוב לי ממך. זה דבר נורא. אמר לי פעם מישהו שהחיים משעממים ואפורים ולעומת זאת האמנות זה הדבר המעניין. שטויות. אני חושב שאדם שחייו אפורים, שישנה אותם.


קובי אור בביתו. " חינכו אותי שאסור לבזבז את הזמן על הבל הבלים" | תצלום: אלון רון

"פעם הלכתי ברחוב וראיתי משורר מוכר, ואחריו ממהרת וצועקת אחת המשוגעות האלה, כנראה עברה את השואה, בשמלת קטיפה שחורה. הוא התחיל לרוץ ולברוח ממנה, ופתאום ראיתי את זה מול העיניים: אמן שבורח, בורח מהחיים האמיתיים. החיים האמיתיים הם ברחוב. אתה חותך עוגה, אתה מלטף את הילד שלך. החיים הם לא בספרות או בכתיבה".

אבל אתה נשארת בתוך הספרות, מחוץ לחיים. העדפת את מגזין הרוק על פני בת זוג.

"נו, כן, אני יודע שאני סכיזופרן. אין לי תשובות, יש לי רק שאלות. פסססדר".

ה"פסססדר" הזה מסיים הרבה מהתשובות של אור, מעין אקורד סיום חלוש של השלמה, שמכבה בעדינות את הלהבה המילולית שבערה לפניו.

שלושה פצעים

הוא בן 62, יליד 1948, מה שאומר שהוא היה בן 14 כשהביטלס התחילו. לא צריך אפילו לשאול את השאלה. "לא סבלתי אותם אף פעם", הוא אומר מיד. "בנעורי הייתי איש של הרולינג סטונס. לא היו להם בגדים אחידים ואמרו לי שהם משתינים ברחוב. יש! ואני גדלתי בבית פולני".

אבל בעצם הביטלס והרולינג סטונס זה אותו דבר, נקרא לזה "הרוק הקלאסי מהסיקסטיז", ולך אין שום עניין במוסיקה הזאת. מתי הבנת את זה?

"בערך כשהתגייסתי לצבא. גיליתי אז את האוונגרד: פייר בולז, שטוקהאוזן. ואז לקחתי את כל האוסף של תקליטי הרוק שלי וחילקתי אותו. נתתי הכל. והתחלתי לקנות רק מוסיקה של ג'ון קייג'ים".

מה משך אותך במוסיקה הזאת?

"שמעתי ברדיו שיחה עם נתן מישורי, שהיה אז מבקר המוסיקה של 'הארץ'. הוא דיבר על שטוקהאוזן, שלא שמעתי עד אז צליל אחד שלו, והוא אמר - אני חושב שאני מצטט בדיוק - 'אצל המלחין הזה יש צלילים הרבה יותר קצרים מהמקובל והרבה יותר ארוכים מהמקובל'. שמעתי את זה ואמרתי: או! הלכתי לספרייה של השגרירות הגרמנית, היו להם שם מערכות שמע, והתחלתי לשמוע את המוסיקה הזאת. הייתי מכור לאוונגרד, עד שהגיע הפאנק".

איך נדלקת על הפאנק?

"היה אז מגזין שנקרא 'עולם הקולנוע'. זה היה ב-75' או 76'. היה שם מאמר שנכתב בו 'באנגליה הולך דבר כזה שנקרא פאנק, שאנשים עושים מה שהם רוצים'. יותר מזה לא הייתי צריך לקרוא. אחרי שבועיים היה מרתון פאנק בגלי צה"ל. תאר לך. אני זוכר שהשדרן אמר 'אנחנו משדרים מאולפאנק 5'. ונדלקתי על המוסיקה הזאת. וממנה הלכתי אחורה אל האבות המייסדים של הפאנק. איגי פופ, 'ניו יורק דולס', לו ריד. אני זוכר שקניתי אז את 'קוני איילנד בייבי' של לו ריד, התקליט שאני הכי אוהב בעולם. אני גם זוכר שנכנסתי לחנות תקליטים ושאלתי - אל תצחק! - אם ג'יי-ג'יי קייל וג'ון קייל זה אותו בן אדם. לא ידעתי כלום".

אתה מבין מה משך אותך לאוונגרד ואחר כך לפאנק? מה היה בעולמות האלה שהילך עליך קסם?

"בדיוק מה שלסטר בנגס כתב ב-72' על לו ריד (בנגס, מהכותבים האהובים על אור, היה אחד ממבקרי הרוק הבולטים בארצות הברית ומת ב-1982, ב"ש). הוא הלך לראות את ריד, שהופיע אז עם נגנים צעירים מאוד, ילדים, והוא כתב: עוד כמה שנים האיש הזה, לו ריד, יהיה גורו של דור שלם, כי בארצות הברית הולך ונוצר חוג של צעירים וצעירות שמיואשים מהמצב, מיואשים מעצמם. הם היו רוצים להתאבד אבל אין להם אומץ, אז הם מעריצים את מי שמתאבד על הבמה. ובאמת אחרי ארבע שנים התחיל הפאנק.

"דרך האנשים האלה, כמו לו ריד, אני מגשים את האיש שהייתי רוצה להיות", ממשיך אור. "כמי שגדל בבית שהכל היה מסודר ונקי ואפשר היה לאכול מהרצפה, אני מחפש את הלכלוך ואת הזוויות העקומות. במקום שממנו באתי היו לך שלוש אפשרויות: או להיות עורך דין, או להיות רופא, או להיות רופא שהוא גם עורך דין. אז אני בחרתי באפשרות שלא היתה קיימת: ברחתי מבית ספר בגיל מוקדם. לא פלא שהרגשתי קרוב לאנשים המלוכלכים שלא ידעו לנגן ולא לסטיב האו, אשף הגיטרות מלהקת 'יס'.

"לנארד ברנשטיין עשה פעם ביצוע מדהים ל'שירים על מות ילדים' של מאהלר. שאלו אותו: איך עשית דבר כל כך עמוק, והוא אמר: 'מה זאת אומרת איך, אני מאהלר'. אז אני הייתי ה'סקס פיסטולס' ואני הייתי ה'דאמנד' ואני הייתי 'ניו יורק דולס' ואני הייתי לו ריד. כל האנשים האלה, זה הייתי אני. תראי, אמא, אני לא מתרחץ, אני לא תלמיד טוב, אני ישן ברחוב, אני אוכל עם הידיים. כן, זה קובי".

הפאנק עורר אותו לכתוב על מוסיקה. הוא היה כבר בן 30 כשזה קרה. האוונגרד, שלו הקשיב בשנים שלפני כן, לא המריץ אותו לכתוב. "המוסיקה של השטוקהאוזנים היתה 'לישון ברחוב', אבל הם בעצמם היו יותר נקיים מבריאן פרי", הוא מסביר.

אז מה הוא עשה עד גיל 30? "אני לא זוכר. באמת. אני לא מתחכם. ממש לא זוכר. אה, כן, קראתי המון. שרצתי בספריות, קראתי ספרי שירה ופילוסופיה".

באת מבית שקראו בו?

"שום כלום. הייתי צריך להחביא את הספרים שלי. ההורים שלי חשבו שאני מבזבז את הזמן. הם אמרו: למה אתה לא משלים בגרויות".

הם היו מאוכזבים ממך?

"כן. הרסתי להם את החיים. הייתי בן יחיד שהגיע לעולם אחרי הרבה זמן שהם רצו ילד, ולא גדלתי להיות רופא או עורך דין. במקום העבודה של אבא שלי עבד גם אבא של נסים אלוני. יום אחד, אחרי שכבר התחלתי לכתוב, הם דיברו וכל אחד שאל מה הבן של השני עושה. אבא של נסים אלוני אמר: הבן שלי כותב, ואבא שלי אמר: גם הבן שלי. מצחיק. יום אחד הייתי בחנות ספרים ובא דודו גבע ואמר: אני נורא אוהב את החמור שלך. באתי הביתה ואמרתי בגאווה: אבא, דודו גבע נורא אוהב את מה שאני עושה. אז אבא שלי אמר: חבל שלא דודו פישר.

"אם כבר מדברים על ההורים שלי, יש שלושה פצעים בחיי שלא הצלחתי להתגבר עליהם. אני מדבר בגילוי לב מפני שאני דורש מהזמרים שאני אוהב שיכתבו את האמת, שיחשפו את עצמם. ואם אני דורש את זה מהם, גם אני צריך לחשוף את עצמי, ואני מדבר על דברים יותר עמוקים מזה שהשיער שלי מידלדל ושאני כישלון כגיטריסט.

"הפצע הראשון הוא שלא הגנתי על אמא שלי מפני אבא שלי, שממש הרס לה את החיים. אתה חופשי לכתוב הכל. אני לא מסתיר כלום. הפצע השני - מבחינה חיצונית אני נראה איום ונורא. אני יודע את זה. בשנות ה-60, כשהתחילה להתעצב החברה הסלונית, מי שנראה טוב הלך למסיבות, מי שנראה בסדר הלך לצופים, ומי שנראה כמוני נשאר בבית. הפצע השלישי - לא למדתי. אני לא אידיוט, יכולתי להגיע ליותר מאשר לעבוד בעבודות מזדמנות ולתקתק מה אני חושב על 'סייקיק טי-וי'".

אל תגיד שהיית רוצה להיות עורך דין.

עורך דין לא, אבל רופא, כן. נורא רציתי. אלה שלושה פצעים שלא הצלחתי להתגבר עליהם. כן. צוחק צחוק מר. פסססדר".

הנשמה של היוצר

בסוף שנות ה-70, בהשפעת הפנזינים של הפאנק באנגליה, הוא התחיל לכתוב, לשכפל ולהפיץ את הפנזין שלו, "חמור". "סוף סוף עשיתי משהו בחיים", הוא אומר. הוא קרא לפנזין כך "מפני שחמור היא חיה דפוקה כזאת שכולם מרביצים לה וצוחקים עליה". חמור, הוא מוסיף, "זאת גם זברה שירדה מהפסים".

את החמורים הוא הדפיס בכמה עשרות עותקים, חילק בחנויות תקליטים ושלח לעיתונאים ואנשי רדיו. "יואב קוטנר סיפר לי שאת הגיליונות הראשונים הוא זרק בלי לקרוא", אומר אור, "אבל כשהוא קרא סוף סוף הוא התלהב והראה ליעקב גלעד ויהודית רביץ, שהיו באותו יום באולפן של גלי צה"ל. קוטנר סיפר שהם לא האמינו כשהם ראו את זה, וזה מאוד עודד אותי".

בשנות ה-80, כשהמקומונים ו"חדשות" שיחררו את שפת העיתונות, פתאום אפשר היה לפרסם בתפוצה רחבה את הטקסטים של אור. זה קרה לעתים נדירות למדי. אחת לכמה חודשים הוא היה מגיח, מניח פצצה לשונית בין דפי מקומון זה או אחר וחוזר אל הספרים, התקליטים והמגזינים שלו.

הוא לא שינה את השפה שלו כדי שתתאים לעיתונות הממוסדת. היא נותרה מופשטת, מפותלת וששה אלי תהום. "לציור מופשט יש זכות קיום רק אם הוא מביע משהו שציור פיגורטיבי לא יכול להביע, וכך גם לכתיבה מופשטת", אומר אור. "בהלוויה של מאהלר, ארנולד שנברג, שהיה תלמידו, אמר דבר נורא מרגש. הוא אמר: למאהלר, בגאונות שלו, היתה יכולת להרים את הצעיף ולהראות לנו את מה שנמצא מעבר לדברים. זאת השאיפה שלי. שיהיה מופשט, אבל לא סתם מופשט שלא אומר כלום, אלא מופשט שהוא הדרך הטובה ביותר להעמיק חדור לתוך הנשמה של היוצר. ואני חושב, במלוא הצניעות, שפה ושם הצלחתי. חשפתי את הנשמה של היוצר, גיליתי עליו דברים שהוא לא רוצה או לא יכול לומר. לא מעניין אותי אם באלבומה החדש של יהודית רביץ יש ארבעה שירים או 14, ואם היא אומרת דברים שלא אמרה באלבומים קודמים, ואם מבחינה מוסיקלית היא עושה משהו שלא עשתה עד כה, ואם זה טוב או רע ולמה. רוב האנשים קוראים כדי למצוא את זה. אותי זה פשוט לא מעניין, ויש לי קהל של 100 אנשים שגם אותם זה לא מעניין. זהו, זה כל הסיפור".

אף על פי שאור הוא הכותב הכי מופשט בתולדות ביקורת המוסיקה הישראלית, המשפט הכי מפורסם שלו הוא אחד המשפטים הכי קונקרטיים בתולדות העיתונות הישראלית. בשנות ה-80 הוא חתם ביקורת על אלבום של יעל לוי במשפט "ואני רוצה לשכב אתה". הוויכוח אם זה משפט גאוני או מטופש לא יסתיים לעולם, ובסיור הקטן שאור עורך בין מגדלי הספרים והתקליטים שבביתו הוא שולף אלבום של לוי, שיצא כמה שנים אחרי הביקורת ההיא. על האלבום יש הקדשה בכתב ידה של הזמרת, שבה היא מודה לאור על שנים של הקשבה רגישה ומעמיקה.

לפני שנה וחצי, עוד לפני שהחליט לפתוח בלוג, אור החליט להפסיק להוציא את "חמור". "הייתי בתיאטרון תמונע, שמתי את החמורים שלי וראיתי שאף אחד לא לוקח. אולי כי זה בכתב יד. פסססדר".

שקלת להעלות לבלוג רשימות נבחרות מ"חמור"?

"חס ושלום", הוא נבהל. "למה שאני אעשה את זה?"

אולי כי אנשים היו שמחים לקרוא.

אור: "יש כמה דברים שמשוטטים באינטרנט, ואם מישהו רוצה שיפנה אלי. אני אשכפל לו ואתן לו מתנה. להעלות לבלוג? מה פתאום. אני לא רוצה להיות נאד נפוח. אפשר להגיד עלי הכל: גבוה, נמוך, מכוער, יפה. רק לא נאד נפוח". הוא עוטה באירוניה ארשת של חשיבות עצמית נלעגת ואומר "אני... כתיבתי... המדור..."

האם חש מפח נפש כשראה שאין דרישה ל"חמור"? "לא. צריך לקחת דברים בפרופורציה. אם התרבות הישראלית היא בניין, ובפנטהאוז גרים אבידן, רביקוביץ', חנוך לוין ודנציגר הפסל, אז לי מקסימום יציעו דירה קטנה בקומה התחתונה ליד פחי הזבל, אבל מכיוון שאני לא אוהב בני אדם אני אלך לגור בספינה מנייר. אני ממש מודע לזה. אני לא צנוע, אני פשוט אובייקטיבי.

"שמעת על אהרל'ה בכר? אמנון דנקנר כתב שהוא היה הכוכב הכי גדול בכל תולדות העיתונות העברית. זה נכון, הוא היה כישרון כתיבה אדיר. לפני כמה שנים הייתי במערכת של 'עכבר העיר' ושאלתי את החבר'ה הצעירים אם הם שמעו עליו. אף אחד לא ידע. מישהי שאלה אותי אם היתה לו תוכנית טלוויזיה. אז אם הוא לא נשאר, אני אשאר? הו"ז - השתמש וזרוק".

האם יש עיתונאי רוק אחד שאור מוקיר יותר מכולם? "כן, אחד שכתב בדיוק הפוך ממני", הוא אומר. "קוראים לו לינדן ברבר, הוא כתב ב'מלודי מייקר' בשנות ה-80 ואחר כך עבר לאוסטרליה. איך אני אתאר את הכתיבה שלו? הדרך הכי נכונה היא לצטט את 'ציפור שנייה' של נתן זך: ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי, ציפור שכזאת רבת יופי לא אראה עד יום מותי, עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מלים של שלום, מלים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום. זה לינדן ברבר. אין דימויים, אין מופשטות, קצר, פשוט, נורא שקוף. כמו סידור פרחים יפאני: מעט פרחים והחלל שבין פרח לפרח גם אומר המון".

אור קם מהכיסא ושוב הוא ניגש לאחד ממגדלי הספרים בסלון. על המגדל, במקום בובה, מונח תצלום ממוסגר של לינדן ברבר. "אני מת עליו", אומר אור, "סליחה על האבק".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(11 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 16/10/2010 12:22:59

  • 05/10/2010 12:27:27

  • 04/10/2010 12:40:52

  • 17.לפני שנה(שמעון וייס)

    02/10/2010 15:27:47

  • 02/10/2010 10:36:51

  • 15.תודה על הכתבה (ל"ת) (שמואל, רמת ...)

    01/10/2010 13:17:43

  • 30/09/2010 14:41:04

  • 13.מקסים(מיה)

    30/09/2010 12:48:20

  • 30/09/2010 08:36:11

  • 30/09/2010 08:05:06

  • 30/09/2010 00:35:35

  • 30/09/2010 00:31:44

  • 29/09/2010 21:18:27

  • 7.קובי יופי(אוריין)

    29/09/2010 17:52:37

  • 29/09/2010 17:31:16

  • 29/09/2010 16:26:57

  • 29/09/2010 11:27:50

  • 29/09/2010 11:17:26

  • 29/09/2010 11:13:06

  • 29/09/2010 09:50:14