ישנן בנות: שלושה אלבומים נשיים

יום חמישי 03 ביוני 2010 03:00 מאת: בן שלו

אונילי היא עב"מ מקסים במוסיקה הישראלית, גליה ירון יוצרת שירים קטנים ויפים עם נפח פופי ודרמטי, והתקליט של רונית רולנד מזמין את המאזין לצלול לתוכו

בשבוע שעבר נודע על בואה המשמח של מיסי אליוט להופעה בתל אביב בחודש יולי. את כרישת ההיפ-הופ הממזרית תחמם "הדג נחש". להקה מצוינת, "הדג נחש", אבל האם לא היה יותר הגיוני לבחור בזמרת ישראלית כמופע החימום של אמנית שקראה תיגר כמעט על כל ייצוגי הנשיות המקובלים בפופ ובאר-אנ'-בי?

העובדה שלהקה גברית נבחרה לחמם את אליוט משקפת את דלות החומר באגף הנשי הקליל והקצבי בפופ הישראלי. אנחנו אוהבים שכוכבות פופ ואר-אנ'-בי מהעולם באות להופיע באיצטדיונים שלנו, אבל אנחנו מתקשים לייצר כאלה בעצמנו. אם זמרת ישראלית עושה פופ טהור, זה בדרך כלל זבל. ואם זאת זמרת רצינית, היא בדרך כלל לא עושה פופ טהור.

ובכל זאת, למרות המחסור בזמרות ישראליות שעושות פופ אינטליגנטי, יש בשטח כמה כאלה, ושתיים מהן הוציאו בשבועות האחרונים אלבומים חדשים ומצוינים, שהזכות לחמם את מיסי אליוט היתה פרס ראוי בעבורן. למען אחת מהן, גליה ירון, נדמה ש"הדג נחש" אפילו היתה שמחה לפנות את הבמה (ירון היא אשתו של דודוש קלמס, הקלידן של "הדג נחש").

אבל הזמרת שהכי מתאימה לחמם את אליוט היא ללא ספק אונילי, לא כי האלבום החדש שלה, "Be Somebunny", יותר טוב מהחדש של ירון (שני האלבומים טובים מאוד), אלא בגלל שהקצב של אונילי, האישיות שלה, הצליל שלה, הגישה שלה - בכל אלה יש משהו מיידי, חותך ומלא הומור, שתופס את האוזן מהשנייה הראשונה (וגם הולם יותר את המהות של אליוט, שהיא כוכבת היפ-הופ באותה מידה שהיא דמות מקומיקס).

אונילי. יכולה לחמם את מיסי אליוט (תצלום: עמרי בראל)

אונילי נמצאת בסביבה כבר כמה שנים עם האלקטרו-פופ הקופצני שלה, שנשמע כמו עב"מ מקסים בנוף הרציני של המוסיקה הישראלית. גם אסטרטגיית הפעולה של אונילי היתה קצת חריגה: במקום לצאת עם אלבום, היא שיחררה בסבלנות שורה של סינגלים מוקפדים, שכל אחד מהם כלל ארבעה-חמישה רמיקסים. בעולם, שבו הרמיקס הוא מכשיר יצירתי מבחינה אמנותית ויעיל מבחינה מסחרית, זאת דרך מקובלת; בישראל, שבה הרמיקס הוא עדיין קונצפט חשוד, זה כמעט לא קורה.

עכשיו, אחרי שהוציאה את הסינגל הבלתי ניתן לעצירה "בא לי", אונילי מוציאה אלבום, והשאלה היא לא אם יש בו שירים טובים - את זה אנחנו כבר יודעים - אלא אם הוא עובד כיצירה שלמה. זה אתגר לא פשוט מפני שפופ בעל אפקט מיידי, ועוד עם המקצב המהיר והמונוטוני של האלקטרו, נוטה לכלות את עצמו די מהר. הבחירה של אונילי לשבץ בפתיחת האלבום את שלושת ממתקי הרחבות שלה - "Games", "You want it" (הגרסה האנגלית ל"בא לי") ו"Sentimental" - מעצימה עוד יותר את האתגר: האם יהיה לאונילי ולשני השותפים שלה (המפיק יונתן לוי והמתופף ברק קרם) מה למכור אחרי ששלוש הרצועות המצוינות האלה ייגמרו?

למרבה השמחה, מתברר שיש להם. שני הקטעים הבאים קצת מדשדשים, אבל לקראת אמצע האלבום המוסיקה מורידה הילוך, מוותרת במידת מה על הגן הקופצני (אבל בלי לפגוע בגרוב), ונכנסת לאזור קצת יותר מוצל ומלודי עם שני שירים חושניים על בחורות מסתוריות (שאחת מהן היא אולי יפאנית ולשנייה קוראים H.A.D.A.S), פופ פסיכדלי עצל ונהדר - "(to destroy me better) Love me more", דואט חביב עם רן שם טוב מ"איזבו" ("Got to get"), צלילה מוצלחת למחוזות של "פורטיסהד" ("Tube boy") ורצועה אינסטרומנטלית לא רעה, שבו מסומפל ונחתך קולה של לי טריפון מ"אטליז". אחר כך עוברים בסך עשרות קטעים אילמים של כמה שניות, רק כדי שהאלבום ייגמר ברצועה מספר 69. ממזרה כבר אמרנו?

יש להריע לה

גליה ירון עשויה מחומר אחר, יותר רך ופחות אנרג'ייזרי מאונילי. צריך להקשיב כמה פעמים לאלבום החדש שלה, "אף מלה", כדי לגלות את יופיו. בהאזנות ראשונות הוא קצת מבלבל. מצד אחד, בירון יש משהו מהסינגר-סונגרייטרית: קול עדין ולא מתבלט ושירי יחסים מופנמים למדי. מצד שני, ההפקה שעוטפת את השירים לקוחה מהמגרש של הפופ והאר-אנ'-בי: קלידים מסיביים, ביט מכונתי ומסונתז, ואפילו שימוש באפקט האוטו-טיון מעוות הקול שחביב כל כך על ראפרים אמריקאים בשנים האחרונות.

אבל אם ההאזנות הראשונות יוצרות את הרושם שירון נופלת בין הכיסאות, בין המגרש הפופיסטי לבין המגרש של הסינגר-סונגרייטר, ההאזנות הבאות מבהירות בצורה חד-משמעית שהיא הצליחה לבטל את המחיצה הלא הכרחית שמפרידה בין שתי הממלכות האלה, ועל כך יש להריע לה. לה ולמפיק שלה, יונתן גולדשטיין (לשעבר ג'וני הקטן), נער הפלא של המוסיקה הישראלית מבוססת הגרוב, רק בן 19 וכבר עם אלבום סולו וכמה אלבומים כמפיק, בין השאר של הראפר סגול 59, הזמרת הדרה לוין-ארדי ועכשיו ירון.

גליה ירון. יכולה לחמם את ה"פט שופ בויז" (תצלום: איתן טל)

אנשים שנרתעים מפופ מצעדים אולי יחשבו שהצלילים הסינתטיים שגולדשטיין הביא לאלבום זולים ומיותרים, אבל זאת תהיה טעות: דווקא הצלילים האלה הם אלה שמקנים נפח לשירים הקטנים והיפים של ירון, ואפילו טוענים אותם בממד של דרמה, שהוא אחד הסודות של פופ טוב. זאת אף פעם לא דרמה צעקנית, אלא דרמה אינטימית, רכה ומעודנת. במחשבה שנייה, כחימום לאליוט זה לא יעבוד, אבל אם ה"פט שופ בויז" יבואו לכאן פעם נוספת, ירון יכולה להיות החימום המושלם בשבילם (תקשיבו לשיר "לי לא אכפת" ותבינו). עכשיו רק צריך שיותר צרכנים של פופ ישראלי אינטליגנטי יתוודעו אליה. כדאי להם, ומגיע לה.

מספיק עם התלונות

גם לרונית רולנד מגיע. הדיסק החדש שלה, "הערות שוליים", הוא אלבום יפה מאוד, ובניגוד לאלבום של ירון, שמצריך כמה האזנות עד שנופל האסימון, אצל רולנד היופי בוהק מהרגע הראשון. העובדה שהשיר הנהדר שפותח את האלבום, "וידוי אהבה", לא נהפך ללהיט רדיו, ולו מינורי, היא תעודת עניות לעורכים המוסיקליים. טקסט (של אשכול נבו) שמצייר תמונה אנושית ורגשית מסקרנת, לחן פשוט וכובש, שירה טובה ויציבה, משפט מפתח שחוזר שוב ושוב ואפילו כולל את המלה "אהבה" ("וידוי אהבה הוא תמיד מעשה נואש") - מה עוד צריך כדי לזכות בזמן שידור?

אבל מספיק עם התלונות. האישיות של רולנד, כפי שהיא בוקעת מהשירים של "הערות שוליים" (וגם מההחלטה שלה להקים לייבל משלה, "Hometown music"), היא של יוצרת זקופה ובטוחה בעצמה. מי שלא מוכן להקשיב, מפסיד. מי שיקשיב יגלה אלבום שמזמין את המאזין לצלול לתוכו. אין בו שום דבר מהפכני: פשוט שירים עשויים היטב, שמצליחים להיות מאופקים ועם זאת חדורי להט, שקטים ועם זאת מלאי תנופה. גם מבחינה טקסטואלית וגם מבחינה מוסיקלית ברור שנעשה כאן חריש עמוק. הטקסטים מדויקים (בחלק מהשירים יש אפילו קרדיט נפרד לעריכת הטקסט), וטוב שכך מפני שהם מציגים מונולוגים פנימיים רוויי כאב שהיו עלולים להידרדר להשתפכות.

אבל עיקר היופי מוסיקלי: על פניו זה עוד אלבום אקוסטי, שכמוהו יש רבים, אבל הפרטים הקטנים והחשובים - עומק הצליל, היצירתיות השקטה בנגינה - הופכים את "הערות שוליים" למפגן לא שכיח של נגינת אנסמבל, שיוצר מעין רוק קאמרי מופנם. תפקידי הגיטרה של ביקובסקי נהדרים, וכך גם התיפוף של קרן טפרברג, שמיישמת (בפרשנות אישית לגמרי) את הצוואה של ז'אן ז'אק גולדברג: כמה שיותר מונוטוני, ככה יותר טוב. אם הייתי איש יחסי הציבור של האלבום הזה הייתי כותב: "אוהבים את רונה קינן? הרוסות על תמר אייזנמן? כדאי לכם לשמוע את החדש של רונית רולנד".

אונילי - "Be Somebunny". הוצאה עצמית

גליה ירון - "אף מלה". עננה

רונית רולנד - "הערות שוליים". Hometown music

תגיות: אונילי, בן שלו, גליה ירון, מיסי אליוט, רונית רולנד