האלבום החדש של דייוויד ברוזה: סיפור מצוין

יום חמישי 15 באפריל 2010 03:00 מאת: בן שלו

באלבום החדש והיפה שלו, דייוויד ברוזה מבצע את שיריו של זמר הקאנטרי הנערץ טאונס ואן זאנט

"Southern Cross", השיר השני באלבום החדש של דייוויד ברוזה, שבו הוא מבצע את שיריו של זמר הקאנטרי טאונס ואן זאנט, מתגלגל לו בקצב דהירה אטי אל עבר השקיעה. ברוזה שר על כך שהוא "רוצה לראות את הירח מאיר מעל הנערה האחרונה שאי פעם אוהב", וכשהוא מלווה את המשפט הזה בפראזת קאנטרי-בלוז קצרה בגיטרה שלו, פתאום פורצים אל הפריים כל מיני גרי קופרים כאלה, קלינט איסטוודים דמיקולו, ויעני בזים לשרב. הם לא שייכים לשיר הזה, אבל אי אפשר לעצור אותם. פראזת הגיטרה שבה ברוזה משתמש ב"Southern Cross" דומה מאוד (אם כי לא זהה) לפראזת הגיטרה הזכורה לטוב מ"בצהרי היום", שירו הנפלא של מאיר אריאל שברוזה הלחין ושר כמו גדול.

שלא תהיה אי הבנה: הדמיון בין שני השירים (שמסתכם, כאמור, במשפט הקצר של הגיטרה) לא מוזכר כאן כדי לעקוץ את ברוזה. אין שום בעיה אתו. להיפך, אם ליוצר מותר לפעמים לצטט את עצמו, זה בוודאי המקרה. ומאחר שזה קורה ממש בתחילת האלבום, זה מעין סימן בשביל המאזין (בהנחה שהוא אוהב את "בצהרי היום", ואיך אפשר לא) שהוא עומד ליהנות מאוד מהאלבום החדש של ברוזה. וזה אכן מה שקורה. "Night Dawn: the unpublished poetry of Townes Van Zandt" הוא אלבום מצוין. עם סיפור מצוין לא פחות.

ב-1994 הופיע ברוזה לצד ואן זאנט ביוסטון, טקסס. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהם נפגשו, אבל זמר הקאנטרי, שמת ב-1997, התרשם מהזמר והגיטריסט הישראלי, וככל הנראה הביע לפני מותו את רצונו שברוזה ילחין שירים שלו שלא ראו אור. וכך קרה. אלמנתו של ואן זאנט חשבה בתחילה להציע את השירים לאחד מענקי המוסיקה האמריקאית, אבל בסופו של דבר הפקידה אותם בידיו של ברוזה.

אילו ואן זאנט היה עוד זמר קאנטרי, זה לא היה סיפור כל כך מוצלח. אבל ואן זאנט היה זמר נערץ, שגדולתו כאמן עמדה בניגוד מוחלט להצלחה המסחרית המועטה שלו ולסיפור חייו העגום. הוא הופיע בעיקר במועדונים קטנים, היה אלכוהוליסט ומכור להרואין ומת בן 52. רבים שמעו עליו ואותו רק אחרי שמת, אבל בשביל המאמינים האדוקים של המוסיקה האמריקאית השורשית הוא היה אגדה עוד בחייו.

"טאונס ואן זאנט הוא כותב השירים הגדול ביותר, ואני מוכן לעמוד עם המגפיים שלי על שולחן הקפה של בוב דילן ולהגיד את זה", אמר סטיב ארל, אחד מזמרי הקאנטרי העכשוויים הבולטים. לפי השמועה, כשואן זאנט שמע את המשפט הזה הוא אמר: "ראיתי את שומרי הראש של דילן, ואני לא חושב שסטיב ארל היה מצליח להגיע לשולחן הקפה שלו".

דייוויד ברוזה. צליל משוחרר (תצלום: אילן בשור)

מעניין מה יחשבו על האלבום החדש מעריציו של ואן זאנט, ואם יצליחו להתגבר על הדחף חסר התוחלת להשוות בין הגיבור שלהם לבין ברוזה. אבל מעניין לא פחות לדעת, איך יתרשמו מהפרויקט של ברוזה חובבי מוסיקה שאינם מכירים את ואן זאנט. אם לשפוט לפי ההתרשמות שלי, הם ייהנו מאוד מהאלבום החדש.

ברוזה הלחין את שיריו של ואן זאנט היטב, באופן שמבטא גם את האופטימיות הבסיסית שמנשבת בהם וגם את הצד הקודר שלהם. והוא הצליח ליצור צליל חם ומשוחרר בעזרת חבורה של מוסיקאים מצוינים, ובראשם הגיטריסט רב הפעלים ג'י-אי סמית (שניגן כמה שנים בלהקה של דילן וגם היה המנהל המוסיקלי של "סטרדיי נייט לייב"). לפני שלוש שנים הופיע ברוזה במצדה וצילם את ההופעה לדי-וי-די שיועד בעיקר לשוק האמריקאי. ברוזה חוטא מפעם לפעם בעודף פאתוס ומאניירות, והנוכחות של מצלמות הטלוויזיה האמריקאיות באותה הופעה הקצינה את הנטייה הזאת. המחוות היו גדולות מדי, נגינת הגיטרה ראוותנית מדי.

מה שקורה ב"Night Dawn" הוא ההיפך הגמור. ברוזה פוגש כאן אמריקה אחרת: לא את אמריקה של שוק הבידור התאגידי, אלא את אמריקה המחוספסת והעצמאית של טאונס ואן זאנט. והמפגש הזה מוציא ממנו את האני הצנוע שלו. מי שאוהב את ברוזה כשהוא טוחן עד צאת הנשמה את מיתרי הגיטרה, זה לא האלבום בשבילו. אבל מי ששמר מרחק מברוזה בגלל הנטייה להפרזה, יופתע וייהנה מהאיפוק המבורך שהוא גוזר על עצמו כאן. היום ישיק ברוזה את "Night Dawn" בהופעה במועדון בארבי בתל אביב. הוא יארח את ג'י-אי סמית. לנוכח יופיו של האלבום, כדאי מאוד להיות שם.

דייוויד ברוזה - "Night Dawn", S-curve/אן-אם-סי

תגיות: בן שלו, דויד ברוזה, דייוויד ברוזה, טאונס ואן זאנט