גלריה

עדכנו אותנו




משמרים את הזמר הארץ-ישראלי

יום ראשון 14 בפברואר 2010 02:54 מאת: נעם בן זאב

חבורה של צעירים החליטה להחיות את הזמר העברי המוקדם, מלפני 1948. בכיר החוקרים בתחום, פרופ' שי בורשטין, שהצטרף אליהם, מסביר כי השיר הארץ-ישראלי היה כלי אידיאולוגי - "ניסיון להתגנב לנשמות". במקרה של בורשטין, שקודם עסק במוסיקה של ימי הביניים והרנסאנס, הניסיון בהחלט הצליח



שי בורשטין

(תצלום: דניאל צ'צ'יק)

פרסומת

לכאורה אפשר היה לחשוב שזוהי עוד אחת מהתכנסויות השירה בציבור - "שירת רבים", כפי שקוראים להן עכשיו, כדי לעדן את המונח שהועם זוהרו. למראית עין, בזה אמנם היה מדובר: קהל המאות שמילא את מועדון צוותא בתל אביב באחד מימי שישי האחרונים ישב מול במה שעליה זמרת עם גיטרה, ומאחוריה מסך גדול שעליו מוקרנות שקופיות עם מלות שירים. לצלילי הגיטרה, בהדרכת הזמרת נגה אשד, כולם שרו ביחד לאורך שלוש שעות. אבל זאת לא היתה שירה בציבור, אלא תפילה: בחלל האולם הידהדו רק שירי הזמר העברי המוקדם, מראשית הציונות ועד 1948 ("מי יבנה, יבנה בית", "יש לי גלידה" ועוד); והשירה ביטאה את כמיהתם של המשתתפים לאחוז בעולם עבר, שהיה ואיננו עוד.

ההגדרה "תפילה" באה מפיו של בכיר החוקרים של רפרטואר הזמר העברי כיום, פרופ' שי בורשטין מאוניברסיטת תל אביב. אפשר היה להבחין בו באחד המושבים הצדדיים בצוותא, מפעם לפעם מצטרף לשירה, אבל בעיקר רושם בפנקסו.

הוא לא היה צופה מן הצד באירוע, אלא נמנה עם הקבוצה שאירגנה אותו: חברי הארגון "זמרשת" שנחלצו לפעולת חירום להצלת הזמר העברי המוקדם ולשימורו והנחלתו, ולצורך כך הקימו בהתנדבות אתר באינטרנט ובו אוצר ענק של שירים - בהקלטות ובתווים, במאמרים מוסיקולוגיים וכתבות.

בורשטין, יליד 1939, שגילו כפול מגילו של זקן מייסדי הקבוצה, היה רכש יקר ערך לחבריה: כמוסיקולוג בינלאומי, שפירסם מאמרים בכתבי העת המדעיים המובילים בתחום והרצה באוניברסיטאות החשובות בעולם, הוא הקנה את הממד המחקרי-מדעי להתלהבות הראשונית של הצעירים שהתאהבו ברפרטואר.

מימי הביניים לזמר העברי

מחקרו של בורשטין מתמקד בהיבטים האידיאולוגיים של הולדת הזמר, חייו וקמילתו: "הזמר צמח מלמטה, מ'grass roots', מגננות שתבעו ‘הבו לנו לחן עברי' כבר בשנות ה-20 של המאה שעברה", כדבריו, "ובעקבות זאת נוצר סגנון מוסיקלי חדש. ‘זמר שורשים' אני קורא לו".

בעיניו, הכינוס הראשון לשיר הארץ-ישראלי, ב-1942 בקיבוץ גבעת השלושה, משקף את האידיאולוגיה שהולידה את הסגנון: "קראו שם לנקוט פעולה קיצונית, והיא להפוך את השירים לשפת האם המוסיקלית של הדור החדש. ‘נמנע מהתינוקות בעריסתם לשמוע מוסיקה מערבית', דרש אז המוסיקאי והמחנך בנימין עומר (חתולי) - דווקא הוא, שהיה מומחה במוסיקה קלאסית ואהב את המלחינים הגדולים, האמין שיש לנקוט צעד רדיקלי כזה. זו תופעה אידיאולוגית מובהקת, וקיצונית". לפיכך, הוא מוסיף, חקר הזמר הוא חקר התרבות הישראלית.

בעשור האחרון נודע בורשטין כמי ששפך אור חדש על "זמרי השורשים" והקשרם, במאמרים, בהרצאות ובשיעורים בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אבל לפני כעשר שנים, למראה השיעור החדש שהוצע בידיעון החוג למוסיקולוגיה - "אידיאולוגיה בזמר העברי" בהוראת פרופ' שי בורשטין - התדהמה היתה מוחלטת. בורשטין והזמר העברי? הלוא חוקר ומרצה זה התמחה במוסיקה של ימי הביניים והרנסאנס, וגם היה לו אנסמבל של כלים עתיקים לביצוע מוסיקה מוקדמת, שעליו ניצח ובו ניגן בחלילית.

נדהמתי כשנוכחתי שאתה חוקר ומלמד זמר עברי. זה נראה לי מהפך דמיוני.

"יש לי דווקא קשר אמיץ לזמר העברי. קודם כל, כי הביוגרפיה שלי נטועה בזמר ובאקורדיאון. ההתחלה שלי כמוסיקאי היתה עם הכלי הזה. ב-1957, בפעם הראשונה בחיי, נסעתי לחו"ל, כאקורדיאוניסט, ל'כנס הנוער הדמוקרטי' - הוא התקיים אז במוסקווה. מלחיני הזמר העברי שנאו את האקורדיאון כי הוא היה כלי הרמוני, עממי - והתגלמות התרבות שהם ביקשו למחוק. אבל אני ניגנתי בו אחרת. צירופי צליל אחרים ל'עז וכבש', למשל" - הוא מביא את הכלי ומדגים בנגינה - "לא לפי האקורדים המוכנים של האקורדיאון. לא לכפות עליו הרמוניה מסורתית, שנוגדת את מבנהו המלודי, אלא ליצור רב-קוליות, קונטרפוטנקט, מצלולים חריפים, נגינה בקול אחד ואקורדים מורכבים יותר. לכן נבחרתי להצטרף. הפלגנו מחיפה לטורקיה באונייה, משם בשרשרת של רכבות דרך מזרח אירופה; ובכל תחנה, מיאסי ברומניה דרך סופיה בבולגריה ועד לרוסיה, היו מתאספים יהודים כדי לראות את המשלחת מישראל, ונוצרו מעגלי ריקוד - ואני ליוויתי והרקדתי אותם עם האקורדיאון".


שי בורשטין ואסנת פז בהופעה בקרנגי הול בניו יורק, 1969 (תצלום: באדיבות שי בורשטין)

בורשטין הגיע לאקורדיאון במקרה: "כשהייתי בן שמונה אבא שלי לקח אותי למורה לכינור. המורה ביקש להביט בידי, אמר שהן לא מתאימות לכינור והפנה אותי לאקורדיאון. כך זה התחיל". בשירותו הצבאי הוא היה המלווה של להקת פיקוד צפון, והצליל שלו מהדהד בתקליטי הלהקה בשירים ידועים; למשל בשיר "בשדה תלתן" של נעמי שמר. בורשטין ליווה זמרים, להקות מחול וריקודי עם; ובזמן לימודיו האקדמיים, לימודי המוסיקה שעשה בניו יורק - תחילה קומפוזיציה בבית הספר מאנס ואחר כך בקווינס קולג' ודוקטורט במוסיקולוגיה באוניברסיטת קולומביה - ליווה באקורדיאון זמרות כמו אהובה צדוק ואסנת פז, וגם כתב את העיבודים הסימפוניים לשירים שלהן, ניצח על התזמורת והדריך את ההקלטות.

הזהב מתגלגל כאן ברחובות

"במחקרים שלי על אודות ימי הביניים והרנסאנס מצאתי קשר בין המוסיקה האמנותית, הגבוהה, למוסיקה העממית בעת העתיקה", אומר בורשטין. "מה שמעניין אותי במחקר הוא לא הניתוח המוסיקלי אך ורק לשמו, אלא ההבנה איך היצירה נטועה בתרבות, למה נולדה, איך נקלטה או נדחתה, איך חיתה ומתי היא או הסגנון שלה קמלו; ובתוך ההקשר הזה לחקור את התכונות המוסיקליות שלה, לבדוק איך הן משקפות אותו. במחקרי נתקלתי בגרסאות שונות לאותה היצירה ושאלתי את עצמי: למה היצירות הכתובות בתווים משתנות עם הזמן ומהעתקה להעתקה?"

אחת המסקנות של בורשטין מכתבי היד המוסיקליים וההיסטוריים שקרא במקור בלטינית היא שהדרך שבה אנו שומעים משתנה מתקופה לתקופה. "השמיעה היא לא הפיסיולוגיה של חוש השמיעה", הוא אומר, "אלא ההבנה של מה ששומעים. וזאת השתנתה עם הדורות, בינינו לבין אנשים שהקול הכי רם ששמעו היה הרעם, והם לא הכירו - כמונו - את מוצרט וברטוק וסטרווינסקי".

"החיפוש אחר האוזן התקופתית", כשם אחד המאמרים שלו, והקשר בין מוסיקה אמנותית לעממית, היו רלוונטיים לבורשטין גם במקרה הזמר העברי: "התופעה מרוחקת דיה בזמן כדי שנוכל לחקור אותה", הוא אומר, "והתברר לי שאין טעם לנסוע ללונדון, לבלות ימים ושבועות בספרייה הלאומית הבריטית, בתוך תא קטן מוצף באור אולטרה-סגול כדי לפענח כתבי יד עתיקים מאירופה של ימי הביניים, בזמן שהזהב מתגלגל כאן, אצלי ברחובות, בבית התרבותי שלי - היכן שאני לא רק חוקר אלא גם נחקר בו בזמן".

מתי התחיל לקמול ולגווע "זמר השורשים" העברי - שירי מרדכי זעירא, דניאל סמבורסקי, עמנואל עמירן ונחום נרדי?

"בסוף שנות ה-50 כבר גסס הסגנון הזה ועלה סגנון חדש: המוסיקה של נעמי שמר ומשה וילנסקי, סגנונות שבאו מחו"ל כמו פולק, שאנסון, קברט. המאבק למנוע השפעות זרות התעצם, ועמירן הצליח לחסום את בואם של הביטלס לארץ בדיוק מהסיבה הזאת. אבל הוא איחר, כי כבר ב-1936 נוסד הרדיו ואפשר היה לשמוע דרכו מוסיקה ‘סלונית'; והיתה גם תל אביב שהציעה מופעי ‘רוויו' ומקומות שבהם אפשר היה לרקוד פוקסטרוט".

בורשטין כותב עתה ספר על זמר השורשים ובו הוא מסביר את התהליכים האלה בשפה שווה לכל נפש. לדבריו, "האידיאולוגיה - היא משתקפת בהמצאת סגנון מוסיקלי, בהמצאת מסורת ובאמצעים להחדרתה. המוסיקה היא רק מקרה פרטי של גישה שהיתה נהוגה בכל השטחים האחרים; האינדוקטרינציה הציונית פעלה גם בהוראת מתמטיקה וגיאוגרפיה. הם ניסו ליצור ניב עברי מלוח חלק, וזה היה ניסיון להתגנב לנשמות; אפילו ביאליק דיבר על ‘לימוד שלא מדעת'. אך כמו בציור של רובין וכמו אצל גוטמן: אי אפשר למחוק את ההארד-דיסק שאתו נולדת".

בנוסף ל"זמרשת" ולספר, בורשטיין עובד עכשיו על פרויקט הקלטה משותף עם משרד החינוך: 50 שירי זמר עברי שייצאו בדי-וי-די, כולל מערכי שיעור עליהם. "ישנן גננות ומורות שמשתוקקות לשירים כאלה", הוא אומר, "וזאת הדרך לפצות על החסך באיכות ובעומק, לא באמצעים הנושנים של שטיפת מוח ופנאטיות".

על חבריו הצעירים מייסדי הפרויקט - אביתר כהן, אפרת יצחק וברק פז, בשנות ה-20 שלהם; ואתם אביבית אפלבאום, גלי נחמן ויאיר אבן-זהר, המבוגרים קצת יותר - אומר בורשטין: "לדעתי המשיכה שלהם לחומרים האלה נובעת מצורך עמוק שלא לאבד את הקשר לתרבות. שירה בציבור היא לעתים ביטוי של נוסטלגיה, געגועים למשהו שהיה ואיננו עוד והתרפקות עליו. אבל לצעירים האלה אין למה להתגעגע, רק למלא את הריק התרבותי, להרגיש קרקע מוצקה, להרגיש שבאים ממקום כלשהו, שיש מסורת - גם אם היא רק בת 80 שנה".

"זה חלק חשוב מהתשובה", אומר ברק פז, "כי יש גם התרפקות, וגעגועים לעולם - אולי פנטסיה - שלא חווינו אבל בכל זאת הכרנו: מההורים, מסבא וסבתא, משיעורי היסטוריה, מסרטים. אבל מצדי, בעיקר קיים הרצון לפרוע חוב לאותם אנשים שיצרו כאן תשתית של תרבות מוסיקלית. אנשים טוטאליים, שחיברו שירים לא כדי להוציא דיסקים ולמכור אותם אלא מתוך חלוציות תרבותית שתבעה מהם הקרבה גדולה. הם התמסרו למשימה שאת תוצאותיה לא שיערו, ובמידה דומה כך גם אנחנו; ואנחנו חייבים להם את ההחייאה של יצירתם".





תגיות: דניאל סמבורסקי, מרדכי זעירא, נחום נרדי, נעם בן זאב, נעמי שמר, עמנואל עמירן, שי בורשטין

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5