נושאות הדגל של המהפכה הצ'לנית במוסיקה הישראלית

יום שישי 05 בפברואר 2010 03:00 מאת: בן שלו | תצלום: נועה יפה

עכשיו כבר מותר להכריז: הצ'לו הוא הגיטרה החשמלית החדשה בפופ הישראלי. איך השתלט כלי הקשת העתיק הזה על המוסיקה העכשווית בארץ? ומדוע צ'לניות הן הרוב המכריע של הנגנים בז'אנר? שיחה עם נושאות הדגל של המהפכה

לפני כשלוש שנים, בין סשן הקלטה אחד לאחר, היתה למאיה בלזימן, גליה חי וחן שנהר שיחה על המניות הנוסקות של הכלים שלהם בפופ הישראלי. בלזיצמן היא צ'לנית, חי היא ויולנית ושנהר הוא כנר. לפני שש או שבע שנים לא היתה דרישה רבה להם ולשכמותם באלבומי פופ ורוק, אבל ב-2007 כל אלבום שני בישראל, אם לא יותר, התהדר בכלי מיתר. וכמעט תמיד היו אלה בלזיצמן, חי ושנהר שנקראו לאחוז בקשת.

"אני זוכרת שכולנו אמרנו ‘טוב, זה טרנד נחמד, זה מה שהולך עכשיו, וכמו שזה בא ככה זה ילך. בואו ננסה ליהנות מזה כל זמן שזה באופנה", אומרת בלזיצמן. שלוש שנים לאחר מכן, היא כבר לא חושבת שהכלי שלה ייעלם בקרוב מהמוסיקה הישראלית הפופולרית. "אני כבר לא מרגישה כמו קלאסיקאית שהביאו אותה כדי לעשות עניין", אומרת בלזיצמן. "אני באמת מרגישה כמו גיטריסטית".

ובצדק. נדמה שלאבי סינגולדה יש סיבה טובה לחשוש למעמדו כמוסיקאי שמנגן בהכי הרבה אלבומים ישראליים. המוסיקאי הכי עסוק בישראל בימים אלה הוא לא גיטריסט אלא צ'לנית, שנכנסה למחזור הדם של המוסיקה הישראלית בצורה כל כך אינטנסיבית עד שהיא מרגישה כמו גיטריסטית. כמו שקרני פוסטל, המלכה האם של הצ'לניות ברוק הישראלי, אומרת על בלזיצמן: "מעבר לזה שמאיה מנגנת עם כולם באותו ערב באותה שעה, היא פשוט מדהימה. אני מסתכלת עליה לפעמים ואומרת לעצמי: יש לה את הערך המוסף שלי אין. אין לה שום מחסומים טכניים. כל מה שהיא חושבת שנכון לעשות, היא עושה. זה מדהים".

ובלזיצמן לא לבד. הצליל של הצ'לו הוא הצעקה האחרונה במוסיקה הישראלית, וכמעט בכל המקרים מי שמשמיע אותו היא אשה, צ'לנית. בלזיצמן מנגנת כאמור "עם כולם באותו ערב באותה שעה", אבל חוץ ממנה יש לפחות עוד ארבע צ'לניות שמככבות על במות המועדונים. הדס קליינמן חברה באחת מלהקות הרוק המצליחות בישראל,אסף אבידן וה"מוג'וס", ונמצאת אתה כעת בסיבוב הופעות ארוך באירופה. יעל שפירא מנגנת בצמד "Paper Cuts" יחד עם הגיטריסט והזמר עמית ארז. תום קלנר אחראית לרוב תפקידי הצ'לו בסצינת האינדי הישראלית בשנים האחרונות, בין השאר עם ההרכבים "אטומיק", גוטל בוטל" ו"Ms. Low & Mr. Heavy" והזמריםאלי רוזן, בני בשן ורותם פרח. ופוסטל ממשיכה להופיע עם הכלי שמזוהה אתה יותר מאשר עם כל מוסיקאי אחר ברוק הישראלי, אף על פי שבשנים האחרונות היא דווקא לא מבליטה את הצד הזה ביצירה שלה.

הנוכחות המסיבית של הצ'לו במוסיקה הישראלית, שאינה ברורה מאליה (הצ'לו רחוק מלהיות חלק אינטגרלי מהצליל של הרוק והפופ), מעלה שתי שאלות מעניינות: מדוע הכלי הזה נהפך לכל כך פופולרי בשנים האחרונות? ומדוע הרוב המכריע של הצ'לנים בפופ הישראלי הם צ'לניות? (בגזרת הצ'לנים הגברים יש פעילות מאוד מינורית בתחומי המוסיקה הפופולרית. יובל מסנר, האיש שהפך את הצ'לו לחלק אינטגרלי מלהקת רוק ישראלית בסוף שנות ה-80, כמעט לא מנגן רוק; יועד ניר, שניגן בהרבה הקלטות בשנים האחרונות, עובד עכשיו בחו"ל; וחוץ מהם אין צ'לנים במוסיקה הפופולרית).

"צ'לו היה בפופ מאז ומתמיד", אומרת פוסטל. "אצל הביטלס היה צ'לו, בתקליטים של ‘מוטאון' היה צ'לו, וגם במוסיקה הישראלית זה לא דבר חדש". יעל שפירא מזכירה, למשל, את תפקיד הצ'לו באחד משירי אלבום הבכורה של גידי גוב מסוף שנות ה-70. בשנות ה-80 הדר גולדמן ניגן ויולה ב"סיאם", פוסטל הנערה ניגנה צ'לו ב"די-אקס-אם" ומסנר הכניס את הצ'לו אל המיינסטרים עם "טאטו" וערן צור. יותר מ-20 שנה אחרי, אי אפשר לשכוח את ההאזנה הראשונה ל"בדידותי" של "טאטו". הצ'לו ממש זינק מתוך הרדיו והפתיע וכבש את האוזן.

מימין: קרני פוסטל, מאיה בלזיצמן, תום קלנר ויעל שפירא. "בואו ננסה ליהנות מזה כל זמן שזה באופנה"
איפור ושיער: קארמה לחאם לוורד ספיבק, "בית של איפור"; סטיילינג: אדם קלדרון; בגדים: "פיט אין" (אחימאיר 17 רמת אביב)

כשפוסטל חזרה לישראל בתחילת שנות ה-90, אחרי לימודים בלונדון, היתה לה הרבה עבודה. "ההרגשה היתה שכולם רוצים צ'לו בתקליטים שלהם", היא אומרת. "אבל בהשוואה למה שקורה היום זה היה מעט מאוד". פוסטל ותום קלנר אומרות שעלייה נוספת במעמדו של הצ'לו התרחשה באמצע שנות ה-90 אחרי שיצא אלבום האנפלאגד של "נירוונה", שבו ניגנה צ'לנית. "אני חייבת להגיד שהיא לא היתה מעולה. טובה, לא מעולה", מחייכת פוסטל. אבל החשיפה של מיליונים רבים לצליל של הצ'לו בהקשר של רוק, ועוד באלבום כל כך דרמטי, הפכה אותו פתאום לכלי נחשק.

הפיכתו של הצ'לו לכלי מרכזי במוסיקה הישראלית היא תופעה של השנה-שנתיים האחרונות, אבל עוד קודם לכן נהפכה רביעיית המיתרים לסחורה לוהטת. זאת אופנה של חמש השנים האחרונות, פחות או יותר, ואפשר אולי להבין אותה כניסיון של המיינסטרים הישראלי להיחלץ מתוך הצליל השבלוני והמשעמם שלו. איך עושים את זה? מוסיפים כלים שמייצגים איכות, תחכום, רמה גבוהה. ומה יותר איכותי ואנין מכלי מיתר?

אלא שהתוספת של כלי המיתר, שבמקרים מסוימים אכן הוסיפה ייחוד ויופי (יוני בלוך, למשל, יודע איך להשתמש במיתרים, ו"כנסיית השכל" המציאה את עצמה מחדש עם כלי קשת), נהפכה לאופנה גורפת שאין בצדה מחשבה רבה, או מחשבה בכלל. "לצערי הרב זה נהפך לטרנד", אומרת קליינמן. "יש תחושה שחייבים להוסיף רביעיית מיתרים, או כלי קשת כזה או אחר, לכל שיר בשנים האחרונות, ואז קצת נעלם הייחוד של הכלים האלה בסוג המוסיקה הזאת". ופוסטל אומרת: "ככה זה באופנה: בהתחלה זה הוט-קוטור, ועם הזמן זה מגיע לרחוב אלנבי. אני חייבת להודות שלי באופן אישי זה עשה אנטי, כל הגל הזה. אם נותנים לי אופציה לשיר או לנגן, אני מעדיפה לשיר. באלבום האחרון שלי השתמשתי בקרן יער כתחליף לצ'לו, פשוט כדי לעשות את הדברים קצת אחרת, לא ללכת על המובן מאליו".

הקלה גדולה

מדוע, מתוך אופנת המיתרים, התבלט בשנה-שנתיים האחרונות דווקא הצ'לו? מדוע לא הכינור או הוויולה? שפירא אומרת שאחת הסיבות היא שהצ'לו "משלים נהדר את הקול האנושי, וגם יש לו המון אופציות: הוא יכול להביא גם את הבסים, וגם את האזור השירתי, וגם את הגבוהים". קלנר, שמכירה בעיקר את סצינת האינדי, אומרת שבמקומות הופעה קטנים, שצצים בהמוניהם בזמן האחרון, אין לפעמים מקום לגיטרה-בס-תופים, והאופציה של הצ'לו כתוספת לזמר היא אידיאלית.

פוסטל חושבת שהפופולריות העכשווית של הצ'לו קשורה בין השאר לפעילות של שתי צ'לנית ספציפיות. "מאיה (בלזיצמן), בנוסף לכל הפעילויות שלה, היתה חלק חשוב מהאלבום האחרון של נינט. הדס (קליינמן) חברה בלהקה שנהפכה פתאום להצלחה גדולה. לנוכחות שלהן במיינסטרים יש השפעה. נגנים צעירים יכולים לראות בהן מודל לחיקוי, ומוסיקאים שנכנסים להקליט אומרים לעצמם: הצליל הזה של הצ'לו, כנראה שיש בו משהו. כמו שקרה עם ‘נירוונה', רק בקנה מידה מקומי".

כל הצ'לניות שהשתלבו במוסיקה הישראלית באות מרקע קלאסי, וכמעט כולן עזבו אותו, לפחות לעת עתה. שפירא היא היחידה שמנגנת גם בהרכב קלאסי (אנסמבל סולני תל אביב). קליינמן הפסיקה לנגן מוסיקה קלאסית אחרי התיכון. "זאת היתה הקלה גדולה, אבל היא לוותה ברגשות אשם", היא אומרת. "לא רציתי לאבד את המוסיקה בחיים שלי, אבל גם לא רציתי לחזור למסגרת קלאסית נוקשה ומלחיצה. חיפשתי מקום ביניים והמוסיקה הלא קלאסית, פולק ורוק, היתה פתרון מושלם".

בלזיצמן הגיעה אל הרוק כמעט במקרה. כשהיתה בת 18 היא ניגנה ערב אחד עם הרכב צעיר. יוני בלוך היה בקהל ואחרי ההופעה הוא ניגש אליה ואמר שהוא צריך צ'לו להקלטות של זמרת צעירה, אפרת גוש. בלזיצמן ניגנה באלבום של גוש, ואחר כך עם אריק ברמן, ו"כנסיית השכל", ובלוך, והיא גילתה "שלשבת באולפן שמונה שעות ולנגן עם אנשים סביבי זה יותר כיף מאשר לשבת לבד ולנגן שמונה שעות מול הקיר".

בלזיצמן מספרת שבהתחלה אנשים מהעולם הקלאסי התייחסו בחשדנות להשתלבות שלה בעולם הפופ. "הם היו שואלים ‘נו, אז איך הולך עם החלטורות?' ובהתחלה הייתי נעלבת. הם לא ידעו מה אני עושה. הם חשבו שאני באה, מקבלת דף תווים, מנגנת והולכת. הם חשבו שמבחינתי זה פתרון קל. אבל זה לא פתרון וזה לא קל. האנשים מהעולם הקלאסי - לא כולם, היו כאלה שפירגנו - לא יודעים עד כמה אני מעורבת, כמה אני מכניסה משלי. אני נמשכת לזה, אני אוהבת את זה, ויש לי מה להגיד".

הרבה מה להגיד, כפי שיודע כל מי שראה את בלזיצמן מופיעה, או הקשיב לתרומה הסופר-יצירתית שלה לאלבום של נינט למשל. בלזיצמן, כמו צ'לניות אחרות, מזכירה את התחרותיות של העולם הקלאסי כאחת הסיבות להתרחקות שלה ממנו. "התחרותיות היא דבר די הכרחי בעולם הזה. להיות ראשונה. לי לא היה את העניין הזה", אומרת בלזיצמן. אז אולי זאת הסיבה לכך שמספר גדול יחסית של צ'לניות עברו למגרש הפופולרי בעוד שמעט מאוד גברים עשו דבר דומה? אולי לנשים קשה יותר בעולם התחרותי והמלחיץ של המוסיקה הקלאסית?

תצלום: נועה יפה

"יכול להיות, אבל אני לא חושבת שאפשר להכליל", אומרת בלזיצמן, ושאר הצ'לניות מסכימות אתה. אז אולי הצ'לניות פתוחות יותר מהצ'לנים לערכים וההנאות של העולם הפופולרי? "גם כאן אי אפשר להכליל", אומרת שפירא. "בכלל, אני לא בטוחה שיש תשובה ברורה לשאלה מדוע יש יותר צ'לניות בפופ, אבל אני חושבת שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהביקוש הראשוני, בכל מה שקשור לצ'לו, הוא לבנות".

ומדוע זה כך? "טוב, בוא לא ניתמם", אומרת פוסטל. "בוא לא נתעלם מאיך שזה נראה. יושבת אשה עם רגליים פתוחות. זה קוסם לאנשים". ובלזיצמן אומרת: "צ'לו זה כלי מאוד... איך לומר? בחורה יושבת עם כלי בין הרגליים".

קליינמן מתנסחת בצורה פחות בוטה: "נוכחות נשית על הבמה מוסיפה נופך אחר, בעיקר ברוקנרול, והייצוג של נוכחות נשית באמצעות הצ'לו הוא מאוד אפקטיבי. אני לא רוצה לקחת בלעדיות נשית על הכלי, אבל יש משהו מאוד נשי בצ'לו: הצורה, הצליל, הישיבה. אוטומטית הצ'לנית נהפכת בראש של הקהל לדמות מאוד מסוימת, בלי קשר לאופי או למראה שלה. אני מניחה שזה משהו שאנשים לוקחים בחשבון כשהם מחליטים להוסיף צ'לו למוסיקה שלהם".

שום גימיק

קלנר מספרת שבתחילת דרכה בעולם האינדי, כשהופיעה עם להקת "גוטל בוטל", "נהניתי להיות סקסית על הבמה. זה היה סוג של פלרטטנות. המצאתי דמות קיצונית ושיחקתי אתה. אבל מהר מאוד נעשיתי מתוסכלת מזה. לא היתה ביקורת שלא הופיע בה המשפט ‘הצ'לנית תום קלנר התלבשה יפה ונראתה נהדר'".

בלזיצמן אומרת שכשמפיק מתקשר אליה ואומר שהוא צריך "רביעייה של כנריות", היא מיד נותנת מספר של מישהי אחרת. ופוסטל מספרת על שתי חוויות מנוגדות לחלוטין, שאחת מהן לא כללה שום התייחסות לדימוי הסקסי של הצ'לנית והשנייה לקחה את הדימוי הזה עד לקצה המופרך ביותר.

החוויה הראשונה היתה הנגינה בהופעות עם רמי פורטיס וברי סחרוף. "אני רגילה שדוחפים אותי תמיד למרכז הבמה, גם כשלא צריך", אומרת פוסטל, "ופתאום פורטיס וברי שמו אותי ואת גליה (חי) בצד, מאחורי הנגנים. זה היה כל כך כיף לנגן ככה, בלי שום ממד של גימיק".

החוויה ההפוכה היתה ההשתתפות באירוויזיון 2004. דוד ד'אור ייצג את ישראל בתחרות שנערכה בטורקיה, ופוסטל נשכרה לנגן צ'לו בתזמורת שליוותה אותו. ליתר דיוק, היא נשכרה כדי לשבת בשמלה חושפנית ולעשות כאילו היא מנגנת. "לא היה אפילו תפקיד של צ'לו", היא צוחקת, "אבל מישהו חשב שצריך שתהיה צ'לנית. אז למרות שאני לא לובשת אף פעם שמלות בהופעות, בדיוק בגלל הדימוי הזה של הצ'לנית, ישבתי על הבמה בשמלה עם שסע שהגיע לי עד התחתונים, ועשיתי כאילו עם האצבעות. בנסיבות אחרות לא הייתי עושה דבר כזה, אבל זה היה כל כך טראשי שזה היה לגיטימי. רז מאירמן (דוגמן, ב"ש) היה אחד מזמרי הליווי, שתבין את הראש. מדינת ישראל מימנה לי עשרה ימים בטורקיה, יחד עם המשפחה שלי, במלון מפואר, והכל בשביל להיראות יפה בשמלה עם שליץ".

---

אצבעות יד שמאל הן הנשמה
קשתנים רבים פונים למוסיקה עכשווית או למוסיקת בארוק עתיקה כדי להיחלץ מהנוקשות הקלאסית ולבטא עצמם בסגנון אחר
נעם בן זאב

הנשימה, צורת הישיבה והגב הזקוף, הגמישות של פרק היד - יד ימין שאוחזת בקשת ומפיקה את הצליל, האיזון של הקשת, כל זווית שלה וכל גרם בשינוי הלחץ שלה על המיתרים: אלה מהווים את המנוע בנגינת צ'לו, הם בוראים את הצליל ואחראים על חוזקו ויופיו. ואצבעות יד שמאל: הן הנשמה של הנגינה, בעזרתן נוגעים במיתרים וקובעים את הגובה של הצליל ולכן את המשפטים המוסיקליים, הן שמפיקות בזריזות ובעדינות את הוויבראטו שמעשיר את הצליל. כדי להתאים בין ימין ושמאל, בין הפיסיות של הצליל והרוח שלו - ולהגשים זאת ביצירה מוסיקלית, צריך להשקיע חיים שלמים, אימונים יום-יומיים קשים, בודדים, לאורך שעות, מהילדות המוקדמת. אחרת אין טעם.

הצמחת נגנים בכלי קשת היא מלאכה קשה, רבת שנים, ואין לתמוה איפוא שהדרך לעשות זאת היא קפדנית ומתוכננת היטב. יש שיקראו לה "שמרנית" - מונח שלא משתמשים בו באימוני ספורט יחידני למשל, כמו טניס או שחייה, למרות שהדרך לחינוכם של קשתנים וירטואוזים דומה - עד גבול מוגדר - לחינוך מצטייני ספורט. ישנה דרך שאותה חייבים לעבור: תרגילים, ורפרטואר מובהק: סולני, קאמרי ותזמורתי, במשמעת שאין דומה לה.

לא לכולם זה מתאים. קשתנים רבים פונים למוסיקה עכשווית אוונגרדית או למוסיקת בארוק עתיקה כדי להיחלץ מהנוקשות הקלאסית ולבטא עצמם בסגנון אחר. אחרים - בעיקר כנרים, כמו כנר הפיוז'ן ג'רי גודמן ("The Flock"), הכוכבת ואנסה מיי או נייג'ל קנדי - לג'אז, לרוק ולפופ. לכנרים כלי גבוה וזריז, והם יכולים לנוע על הבמה, לרקוד, ולהיעזר באפקטים ויזואליים; הצ'לנים, בצלילים נמוכים, תקועים בכיסא: אופי הכלי, והסירבול שלו, מקשים עליהם להפוך לאנשי רוק או פופ. יו-יו מא לא היה מעולם כזה: הוא רק פלש להרפתקאות בחציית קווים למוסיקה קלה, קצת כמו יהודי מנוחין לפניו.

צ'לו הוא אכן כלי רב-שימושי בסגנונות הפופולריים: הוא יכול לנגן את קו הבאס או לנגן את מנגינת הנושא, וגם להעניק נופך רציני ושקול יותר למוסיקה הקלה, להוסיף לרגש והעומק החסרים לה, להעשיר את צבעיה המוגבלים; אבל קשה להאמין שצ'לניות, למרות הפוטנציאל הבימתי החוץ-מוסיקלי שלהן, יהפכו אי פעם לגיבורות הראשיות שלה.

תגיות: אסף אבידן, בן שלו, הדס קליינמן, מאיה בלזימן, נעם בן זאב, עמית ארז, קרני פוסטל, תום קלנר