"הטלפון": הפעמונים שוב מצלצלים

יום שני 25 בינואר 2010 03:00 מאת: נעם בן זאב

החיוך לא ירד מהפנים למראה להקת "אופרה פטיט", שהפיחה רוח חיים ב"הטלפון" של ג'אן-קרלו מנוטי ב-20 דקות בלבד

כבר בשנות ה-70 של המאה שעברה התיישנה האופרה הקצרה של המלחין האיטלקי שהתאזרח באמריקה ג'אן-קרלו מנוטי, "הטלפון". זכורות הפקות של האופרה הזאת בישראל - כולן היו כובשות, בזכות הקסם של היצירה, ההומור שלה, המוסיקה היפהפייה. הפקה אחת במיוחד, עם הסופרן רובין ויזל קפסוטו, מתישהו בתחילת שנות ה-90, היתה משגעת: ויזל קפסוטו, ממוצא אמריקאי בעצמה, גילמה את גיבורת האופרה בשלמות, הצחיקה, עיצבנה וגרמה לכל הקהל להתאהב בה.

אבל אבוי: העלילה, העלילה... מנוטי, שהלחין את האופרה ב-1947, מיקד את עלילת ה"נער פוגש נערה" שלה סביב מה שהלכה ונהייתה המלה הטכנולוגית האחרונה והמסעירה של תקופתו, מכשיר הטלפון. אבל כבר אחרי עשור או שניים, הטלפון נהפך לדבר מובן מאליו וזניח כברז מים או מתג חשמל.

כדרך האמריקאים חובבי הגדג'טים, השימוש בטלפון פשט בזמן הלחנתה של האופרה והשתלט על עולמם. כולם החלו להשתמש בהמצאה ששופרה אז מבחינה טכנולוגית והפכה שווה כמעט לכל נפש. מנוטי שיקף ביצירתו גם את האיום שריחף אז באוויר, הניכור שרבים הזהירו מפניו בעידן שבו אנשים מתחילים להתקשר זה עם זה דרך שפופרות וחוטים, בדרך לאבד לנצח את המגע האנושי בקשר פנים אל פנים.

הניכור הזה קיבל ביטוי מקסים אצל מנוטי. מעשה בנער ונערה מאוהבים, בן ולוסי. בן, זמר בריטון, מחליט לגלות את לבו לפני חברתו זמרת הסופרן, ולהציע לה נישואים. הוא מתכנן בטעם את הרגע הגדול, מעצב אווירה רומנטית, ומבשר ללוסי ברגש עמוק שיש לו משהו חשוב לומר לה. אבל לוסי, כדרך הצעירים בזמנה, מכורה לטלפון: היא מפטפטת עם החברות שלה, שוב ושוב המכשיר מצלצל ברגע הקריטי, שוב ושוב - לפני שהמלים הגורליות עולות על שפתיו - היא נזכרת במשהו הכי דחוף שהיא חייבת לספר למישהי. בהתרגשותה, היא לא שמה לב כלל להתחבטויותיו של בן, המנסה לשווא לחדור מבעד למסך הטכנולוגי ולשוחח אתה.

זכור את המספר שלי

שלל מצבים קומיים מעודנים ואנושיים מתחוללים, פרי המצאתו של מנוטי שנדמית אין-סופית. בן נוקט כל דרך אפשרית כדי להבקיע אל לב אהובתו, כולל ניסיון התנקשות במכשיר הטלפון, אבל זמנו מוגבל: הוא חייב להספיק לרכבת, והנה הוא כבר נאלץ לצאת מביתה של לוסי, בלי שהצליח - בתחנונים או בתקיפות - לעצור את שטף שיחותיה בטלפון. בהפוגה קצרה משיחות נוכחת פתאום לוסי שנותרה לבדה, והיא תוהה על כך, ומתחילה קצת לדאוג: מדוע עזב אותי, מדוע הלך, היא שואלת את עצמה; אבל משהו מפיג מיד את בדידותה ודאגותיה ומלהיב אותה מחדש: עוד צלצול טלפון. רק שהפעם, מי שנמצא על הקו הוא בן עצמו. סוף סוף הקשר יכול להיווצר. סוף סוף - באופן פרדוקסלי - הטלפון אינו מסיח את דעתה של לוסי מאהובה. כולה קשב, היא מתמסרת לקולו, לשירתו, לגילויי האהבה שלו, לרגע הרומנטי הגדול - ואין כמעט צורך לומר, נענית להצעת הנישואים. רק לפני שהם מנתקים והוא עולה לרכבת, היא משביעה אותו שלא ישכח... את מספר הטלפון שלה, כמובן.

הגר ליבוביץ ויאיר פולישוק, סולני "אופרה פטיט", מבצעים את "הטלפון" במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב, בשבוע שעבר. במה פשוטה יופיה (תצלום: מוטי קמחי)

לאורך חצי מאה כמעט, אפשר היה לנוד לחוסר המזל של האופרה "הטלפון", ולהרהר על תעתועי הטכנולוגיה ועל המחיר שהיא גובה אפילו מיצירות אמנות, וגורמת להן להפוך בן-לילה למוצג ארכיאולוגי נושן. עד לאחרונה, אם העלילה היתה סובבת על פנס קסם, איתות מורס, חצאיות מיני או כיוון האנטנה של הטלוויזיה, היא לא היתה יכולה להיות מנותקת יותר מהזמן והמקום. כל כך פואטי היה להיווכח אפוא איך האמנות גברה על המציאות: הטכנולוגיה, מתעתעת ככל שהיא, לא יכלה לאופרה "הטלפון", שגילתה איזו חיות היתה אצורה בה. היא התגברה על תקופת הקיפאון, שבה הטלפון נהפך לכאורה ל-Non issue. הנה הוא שוב המלה הטכנולוגית הלוהטת האחרונה, הנה שוב חוזר גם צקצוק הלשון של מנבאי הזעם על מות הרגש והקשר האנושי בגללו, והנה שוב "הטלפון" רלוונטית מתמיד.

הכל בראש

כשאומרים "אופרה" עולה בדמיון הפקת ענק שעולה מיליונים, על במה רחבת ידיים שעליה שלל פרטי תפאורה, מוארת בתאורה עשירה, בהשתתפות מאות חברי תזמורת ומקהלה, להקת מחול וסולנים, כולם עטויים בתלבושות-תחפושות. תפקיד כל אלה הוא לעזור למוסיקה לבטא את מה שנמצא בבסיס הז'אנר: הרגש.

גם להקת "אופרה פטיט", שהעלתה את "הטלפון" במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב ביום רביעי שעבר, לצד דואטים מאופרה אמריקאית נוספת ("הבלדה על בייבי דו" של דאגלס מור), היתה צריכה לבטא רגש ולעורר אותו בקרב הקהל. אהבה, חרדות, צחוק ומתח ועצב: בלי הנחות, רגשות אלה היו חייבים להשתקף שם, לא פחות מאשר בהפקה בימתית של "גראנד אופרה". האם זה אפשרי כלל, על במה קטנטנה שעליה רק ספה, שתי כורסאות ומכשיר טלפון חוטי (וכמה סלולאריים מפוזרים פה ושם); ורק זמר וזמרת בליווי פסנתר; ולא לאורך שעות, אלא ב-20 דקות בלבד?

לרשות הבמאית הצעירה שירית לי וייס, שפעלה עד לפני כמה חודשים בניו יורק, עמדו כמה אמצעים, ראשית - הכישרון שלה. הבמה הפשוטה ביופיה, התנועה עליה, הטמפו של ההתרחשות, הפטנטים הקטנים של בני הזוג בן ולוסי שקידמו את העלילה, המשחק שלהם: וייס יצרה במערכה הקצר הזאת עולם שלם של השלמה בין צורה לתוכן, מראות לצלילים. הנכס הגדול הנוסף שהיה לה הוא הכישרון של הגיבורים שלה: הפסנתרנית אירינה זלזנוב, שמילאה את האולם בעושר של סאונד וקצב והחזיקה את המבנה המוסיקלי על כתפיה; והסולנים: הסופרן הגר ליבוביץ והבריטון יאיר פולישוק, שניהם שופעי חן, בעלי קולות יפהפיים ונוכחות כובשת. התפקיד הנשי באופרה הוא וירטואוזי, והביצוע של ליבוביץ היה כזה - מלא הפתעות וקסם. פולישוק, בתפקיד שדורש קשת רחבה של מצבי רוח בין קומי לדרמטי, היה שובה לב לא פחות. החיוך לא ירד מהפנים לנוכח הביצוע של שניהם.

אבל יותר מכל, הנכס ההכרחי להצלחת האופרה הקטנה הזאת הוא הדמיון של הקהל. מה שמוגש בבתי האופרה באמצעים מוחשיים, אינו קיים כאן; ואת הפער הזה כל אחד מהצופים צריך למלא בעצמו. זה כוחה של אופרה קאמרית: היא הרבה יותר ממדיום שמעתיר רגשות על קהל המונים, מספקטאקל שסוחט קריאות התפעלות, וביציאה ממנה לא תשמעו אנשים אומרים זה לזה: "מרטיט, מרטיט!". הם שותקים, כי כל אחד ואחד מהם גילה בעצמו משהו חדש ב-20 הדקות שלה, והוא נהנה מהגילוי, וחושב עליו בינו לבין עצמו. "אופרה פטיט" חוללה את הנס הזה.

תגיות: אופרה פטיט, נעם בן זאב