הלייבל פיתקית חוגג חמש שנים להיווסדו

יום ראשון 24 בינואר 2010 02:48 מאת: נויה כוכבי

חברי הלייבל פיתקית, שחוגג חמש שנים להיווסדו, יודעים את מקומם: בדרום תל אביב, בארץ עם אדמה בוערת. מכאן הם מנסים להעניק פרשנות מחודשת למושג החבוט "רוק ישראלי"

הבית המט לנפול על גבול יפו-תל אביב אינו מעורר חשד. עוד גוש טיח מתפורר ומפויח ברחוב של מוסכים. אבל דווקא משום שהוא נטוע בסביבה כה עכורה, לא מפתיע שהוא כר הצמיחה ומוקד ההתרחשות של מרבית פעילותו של לייבל האינדי פיתקית. בבית מתגוררים אנשי הלייבל ואמניו ולעתים כמה מחבריהם, מוקלטים בו אלבומים, ונערכות בו חזרות, הופעות ופסטיבלי אינדי שעורך הלייבל, שיחגוג בתחילת פברואר חמש שנים להיווסדו.

כנהוג בעדות המוזיקה העצמאית, התאריך הזה הוא שרירותי למדי ואת תחילת הפעילות של הלייבל, שהוציא כ-30 אלבומים ואירגן עשרות רבות של הופעות, קשה לסמן במדויק. בכל זאת, את פיתקית אפשר לתאר בדיעבד כדחפור שיישר את הקרקע לגל האינדי הנוכחי.

כיאה לארגון שמגדיר את עצמו גם כקולקטיב אמנים, בפגישות העבודה הראשונות של הלייבל נכחו 20-30 איש. הפעילות התנדבותית לחלוטין, שהרי קופתה של פיתקית ריקה תמיד, והקודקודים מתחלפים מעת לעת. בתחילת דרכו הובילו את הלייבל יובל הרינג, סיון שדמון ועד לפני כשנה גם בן ריפתין.

בין הישגי הלייבל אפשר למנות שני פסטיבלי מחאה - "פסטיבל חירום" במלחמת לבנון השנייה ו"פסטיבל נגד הקונסנזוס" בעת המבצע בעזה לפני מעט יותר משנה. בחמש השנים האחרונות יצאו בלייבל אלבומים ללהקות כמו "ZAKA", שבסיס האם שלה בפאב הגרביצקי בקיבוץ גבעת ברנר. חבר הלהקה, אסף שריג ("איפה הילד"), הוציא בלייבל את האי.פי "Fat Elvis". בנוסף פועלים בלייבל דני הדר ואלי לס הוותיקים וההרכב האוונגרדי "שוורצע קינדר". בפיתקית גם דאגו להפיץ מחדש אלבומי אינדי שנעלמו מהמדפים ברבות השנים - בין היתר אלבומים של רועי צ'יקי ארד, צ'רלי מגירה ומיכל קהן ו"פרויקט הגומיה" הירושלמי.

אלבומים שיצאו בלייבל

בחגיגות חמש השנים ללייבל (6.2-5), שיתקיימו בבניין ההוא ברחוב פרנצויז, יושק אוסף פיתקית הרביעי, ויתקיימו הופעות של אמני הלייבל וידידיו ושיתופי פעולה חד-פעמיים, בין היתר של אלי לס, דני הדר, רייסקינדר, רם אוריון, "אנטיביוטיקה", "ממלושן", "מורה מחליפה", סיון שדמון, "מורחת לאקום" ועוד.

"היינו מסכנים כאלה, מכוערים ואומללים", מתאר יוני כדן, חבר הלהקות "ערופי השפתיים" ו"מורה מחליפה", את תחילת הדרך של פיתקית. "מצד שני, היה לנו ביטחון שהשירים שלנו טובים מאוד ויש לנו מה להגיד". לדברי חברי הלייבל, הבחירה לפעול מחוץ לתעשיית המוזיקה הממוסדת נבעה מתחושה של זרות מוחלטת לשיטה. את דרכם הנחו רעיונות כמו "שיתוף באמצעי הייצור" ומושגים כמו "מנגנון תרבות" והמסקנה שממילא הם לא בענין של כוכבות, כך שמראש אין טעם לשחק את המשחק. כדן וחבריו התחילו לארגן הופעות חינם בדירות, סטודיות, גגות וחנויות תקליטים.

"לא חיפשנו את הלייבל שיחתים אותנו", אומר כדן. "אם בכללים הנוכחיים אנחנו אפס מוחלט, רצינו לשבור את הכללים. להמציא משחק אחר. זה היה הרעיון של החינם. הוצאנו מעט כסף וויתרנו על הפאסון של המקצועיות לטובת העשייה. לא הדפסנו 1,000 דיסקים אלא 100. אנחנו בדרום תל אביב, בארץ עם אדמה בוערת, וזה מקומנו בסדר החברתי".

חברי לייבל פיתקית (מימין): דנה קסלר, יוני כדן, יובל גוטמן, אלעד זאב ונטלי לוין
(תצלום: דניאל צ'צ'יק)

הנגזרת המיידית של שיטת הפעולה העצמאית והענייה הזאת היא האסתטיקה - המוזיקלית והוויזואלית - שמאפיינת את התוצרים של פיתקית. "זה חלק מהענין של לעשות הכל בעצמך", אומרת נטלי לוין, פעילה מרכזית בלייבל. "זה כמו סדנת מלאכה. אין פורמט שמלווה את פיתקית, אין מעצב קבוע, גם את הציוד להקלטות אוספים מפה ומשם". דנה קסלר, עיתונאית וחברת ההרכבים "מורה מחליפה" ו"דיסקואלסטי", ממשיכה אותה: "באופן טבעי זה יוצר אסתטיקה קולאז'ית, של טלאים. זה חוזר לאתיקה הבסיסית של הפאנק, של עשה זאת בעצמך, של חובבנות. לא מביאים מעצב מקצועי. לא מביאים שום דבר מקצועי. בפיתקית כולם הכל, ומסתדרים עם מה שיש".

קסלר, שכעיתונאית קידמה לא מעט את החדרתם של ערכי המוזיקה העצמאית לתקשורת הישראלית, מספרת שהעבודה בלייבל שינתה את הגישה שלה למושג הטעון "רוק ישראלי". "בתור נערה היה לי קשה עם רוק ישראלי וגדלתי באנטגוניזם נורא קשה לזה. לאט לאט יוני מצליח להכניס לי לראש שמה שאנחנו עושים זה מוזיקה ישראלית וזה רוק ישראלי, וזה לא חייב להיות מה שחשבנו שזה ומה שיש ברדיו. הכוונה של הלייבל היא לנכס את המושג זה, ולתת לו משמעות אחרת. להסתכל לבעייתיות של המציאות בעיניים. זה לא אסקפיסטי, וזה מדהים בעיני".

בלייבל יש להקות ששרות באנגלית (כמו "Pits"), וחבריו מביעים מדי פעם את הרצון הטבעי להופיע גם בחו"ל, אבל זו אינה המטרה. מעבר לכך, הגישה הרומנטית של פיתקית לעשיית מוזיקה לא ממש מסתדרת עם ההצלחה המסחרית של כמה מהקולגות במוזיקה העצמאית. "בישראל אמורים לעשות רוקנרול שאין בשום מקום אחר", אומר כדן. "יש לנו מקדם מקוריות מטורף. מי שרק רוצה לייצא את עצמו לחו"ל מפספס את זה. אסף אבידן מבחינתי הוא מישהו שמפספס הכל. יש בו משהו קרקסני כזה. זה קשור לכוכבות או לטכניקה מוסיקלית, אבל רוק זה גם אמנות. אני רוצה להאמין שאנחנו שונים מהבחינה הזאת. מההתחלה אמרנו שמה שאנחנו עושים בפיתקית זה מוזיקה ישראלית. מוזיקה שמרשה לעצמה להתכתב עם ישראל. לאורך זמן אני מקווה שזה יוכיח את עצמו".

תגיות: אינדי, נויה כוכבי