סול ויליאמס: האחד שלא יורה

יום שלישי 01 בדצמבר 2009 02:46 מאת: בן שלו

משורר ההיפ-הופ סול ויליאמס, צרור מרתק ומורכב של ניגודים ותהיות, מאמין שלמרות הכל, אפשר עוד לתקן את העולם

"כל בוקר אני קם ועומד מול כיתת יורים / כל בוקר יש אחד שלא יורה / והדילמה שלו היא מערכת האמונה שלי".

באנגלית זה נשמע יותר טוב, ובאנגלית השחורה, הקצבית והווירטואוזית של סול ויליאמס - משורר ההיפ-הופ שהופיע ביום שישי בתל אביב - זה נשמע עוד יותר טוב. השורות האלה נצרבו בזיכרון גם מכיוון שהן היו מהראשונות שנורו מהפה של ויליאמס בהופעה שלו (אחריהן בא שטף ורבלי בלתי פוסק, שנמשך כמעט שעה), אבל בעיקר מפני שהן לכדו בשלושה משפטים קצרים את המהות של האמן הנפלא והמיוחד הזה. את הלהט, את הדרמה, את האינדיווידואליזם, את הפוליטיות, את הערבוב של מציאות ופנטסיה, את המשיכה לדימויים קצוצי קנה בקוטר של 45 מילימטר, את השאיפה לתקן את העולם, ואת האמונה שאפשר, למרות הכל, לעשות את זה. כל מה שצריך זה חייל אחד שלא מקבל כפשוטה את הפקודה לירות. אלף חיילים יירו, אבל אם חייל אחד יתלבט, יטיל ספק, ישאל את עצמו ואת מפקדיו מדוע, יש לעולם הזה סיכוי להיגאל. כך לפחות ויליאמס חושב, ומתוך השכנוע הפנימי העמוק הזה יוצאות המלים החזקות שלו.

החייל הראשון שמתלבט הוא כמובן ויליאמס עצמו. האיש הצנום עם האפרו, שעמד על הבמה של מועדון קומפורט 13 ונתן דרשת ספוקן-וורד מחשמלת, הוא צרור מרתק ומורכב של ניגודים ותהיות. הוא גדל, כפי שסיפר, בתוך העולם של הכנסייה השחורה, אבל הבין שהתשובה של הדת לא עונה על השאלות שלו. אז הוא עזב את הדת אבל השפה שלו נשארה ספוגה ברטוריקה של המטיף. הוא מצא את דרכו לתוך העולם של ההיפ-הופ, אבל כשליגלג בהופעה על קלישאת הראפרים "Keep it real" הוא הבהיר מה הוא חושב על ההיפ-הופ העכשווי. אם אתה אומר כל הזמן שאתה אמיתי, אתה כנראה יודע שאתה מזויף.

לא היה קל לעקוב אחרי האנגלית המשתוללת של ויליאמס. בשלב מסוים הרפיתי מהצורך לנסות להבין כל מלה, ואפילו כל רעיון, ופשוט זרמתי עם המוסיקה של המלים. אבל כפי שויליאמס בעצמו אמר לפני שירד מהבמה, "כמה זמן אפשר לעמוד ולהקשיב לבן אדם מדבר?". חבורת "טבק", קבוצת הדי-ג'ייז ומארגני המסיבות שהביאה את ויליאמס לחגיגות יום ההולדת השלישי שלה שהתקיימו בסוף השבוע שעבר, ראויה למחמאות גדולות, אבל בזמן ההופעה לא היה אפשר שלא לחשוב איזה פיצוץ זה היה אילו מאחורי ויליאמס היתה עומדת להקה, או לפחות די-ג'יי.

(תצלום: תומר אפלבאום)

מבחינת שיעור הקומה שלו ויליאמס היה המנה העיקרית בערב השני של החגיגה הדו-יומית של "טבק", אבל מבחינת הרצף של הערב הוא היה מנה ראשונה של חשמל ורבלי בתוך לילה ארוך של אלקטרוניקה מוסיקלית, לילה שהיה מהנה מאוד אבל נחלש ככל שהתמשך (ובכך הפר את הכלל הראשון של מסיבה מושלמת). אמן הסמפלרים דיגיטל מי, שעלה מיד אחרי ויליאמס, עשה בחוכמה כשהנחית על ראשו של הקהל ביטים כבדים ושבורים של היפ-הופ, שנתפרו זה לזה עם הרבה הומור. האוסטרי הצעיר דוריאן קונספט חתך מההיפ-הופ אל שעשועי מקלדות חוצי ז'אנר. זה היה קצת יצירתי, קצת חמוד וקצת מעצבן. האמן הבא שתפס את העמדה, מגה זואיד, הושווה על ידי המארגנים לדי-ג'יי שאדו הגדול, אבל הסט שלו היה סטנדרטי והרחבה הלכה והתרוקנה. סול ויליאמס אמר בסוף ההופעה שלו שבהמשך הלילה הוא אולי יחזור וישתף פעולה עם אחד התקליטנים. עד שלוש לפנות בוקר זה לא קרה, ולנוכח הסט הבינוני של מגה זואיד לא היה כוח להמשיך להילחם בעייפות.

סול ויליאמס. קומפורט 13 בתל אביב, 27.11

תגיות: בן שלו, סול וויליאמס