סצנת האינדי חוזרת אל המיינסטרים

יום שבת 28 בנובמבר 2009 03:00 מאת: נויה כוכבי

תגיות: אורי מרק, אינדי, אינדינגב, אינדינגב 2009, איתן רדושינסקי, אסף אבידן , אשכרה מתים, גבע אלון, דני דותן, דניאלה ספקטור, הלם כרך, חוצמזה, כוכב נולד, כוכב נולד 7, מידנייט פיקוקס, מריונטה סול, נויה כוכבי, נערות ריינס, ערן צור, תמר איזנמן

מוקדם לדבר על רעידת אדמה ובכל זאת משהו דרמטי קורה בשדה המוסיקה הישראלית

בסוף הקיץ האחרון, כשרוני דלומי ביצעה באירוניה, או שלא, את "ככלות הקול והתמונה" של דני בסן בגמר "כוכב נולד 7" באילת, רשימת האמנים המתוכננים להופיע בפסטיבל "אינדינגב" השלישי עוד לא פורסמה. עם זאת, כל הכרטיסים לפסטיבל נמכרו מראש ובאמצע נובמבר נכחו בו כ-4,000 איש. בגמר "כוכב נולד" נכחו, על פי הערכות "קשת", 5,000 איש. הפער המינורי בין מספר הצופים באירוע השוליים הבולט של השנה לבין זה שנרשם במפגן הראווה של המיינסטרים, אומר דרשני בווליום גבוה.

זוהי אמנם השוואה שמתעלמת מכך שאת גמר התוכנית ראתה עוד חצי מדינה בטלוויזיה. ועם זאת, מתעקשים מי ששרדו את רעידות האדמה החוזרות ונשנות בתעשיית המוסיקה, אלה נתונים שאי אפשר להתעלם מהם. לפיכך, מעניין מה היו שיעורי הצפייה של אירוע האינדי אילו היה מוקרן בשידור חי.

ב"אינדינגב", שהתקיים זו השנה השלישית ברציפות במצפה גבולות בנגב, השתתפו כ-50 אמנים ולהקות, שחלקו במשך שני ימי הפסטיבל שתי במות. גם את הרגע האיקוני באירוע הזה אפשר לפרש כמחווה לזרם המרכזי. בסוף ההופעה המשותפת של "מידנייט פיקוקס" וערן צור נכנס איתן רדושינסקי, הסולן והבסיסט של ה"פיקוקס", למעבה הקהל. הגיטרה שלו עברה מיד ליד עד שהגיעה לידיו של נער אנונימי, שבחר לממש באמצעותה את אחת מקלישאות הרוק השגורות ביותר והטיח אותה שוב ושוב בקרקע, עד שנשברה (בינתיים, אגב, פיצו הוריו את רדושינסקי, וה"פיקוקס" ממשיכים לנגן). את הרגע הזה לא ישכח כל מי שנכח במקום; התגובה הוויראלית ברשתות החברתיות לא איחרה להגיע. אם היה קיר רביעי בבמות של האינדי הישראלי, הוא איננו עוד. אם נזקקה קבוצת האנשים ההולכת וגדלה הזו לראיה שהיא קהילה, נמצאו ההוכחות.

גם בשנה שעברה הופיע ערן צור ב"אינדינגב" , אז עם נדב אזולאי ודוד פרץ, מהבולטים שבמוסיקאי באר שבע. "הדגש בעיני הוא שהפסטיבל קורה בדרום", אומר צור. "זה לא כמו הפסטיבלים העלובים באילת בתחילת הניינטיז שבהם האינדי פתח את האירוע ואז נמוג. הסצינה לא נבלעת בפסטיבל מסחרי, אלא שומרת על הצביון והאינדיבידואליות שלה", אומר צור. "ההפתעה הכי נעימה, והיותר משמעותית, היתה הקהל. לא חשבתי שיש כמויות כאלה של אנשים. לא ידעתי שיש צעירים שמחכים לדבר כזה כדי לצאת מהבית. זה קורה בעולם אחר מפסטיבלי ‘סלקום' ו'כוכב נולד'. האנשים האלה לא מרגישים רצון עז להשתלב במיינסטרים הישראלי, אלא לפתח סצינה חדשה שיש לה את הקיום של עצמה ושתשפיע ותכתיב מה שהרבה אנשים יעשו פה, כי שמה נמצאים הכוחות היצירתיים. זה לא כוכבים בן לילה, אלא יוצרים עם קו, כוונה ויכולת".

"אשכרה מתים" במועדון הריף רף בתל אביב, אוקטובר 2008 (תצלום: יעל מאירי)

חמש השנים האחרונות במוסיקה הישראלית היו כר פורה לציניקנים. חבורת רימון, על רגשנותה והמודעות העצמית המוגבלת שלה, זכתה להצלחה היסטרית למדי במצעדים: מירי מסיקה, איה כורם, אריק ברמן וקרן פלס שוטטו בראש טבלת המכירות בנונשלנטיות. לצדם תפסו את האוזן הציבורית מי שזכו לכינוי המזלזל "פליטי כוכב נולד". ההתרפקות על העבר לא איחרה לבוא: גרסאות מחודשות ללהיטים ישנים מילאו את המסך ואתן תקומתן של להקות הרוק של שנות ה-90. "משינה", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "איפה הילד", "מוניקה סקס", ו"תיסלם" הוותיקה יותר חזרו לבמות, אבל קאמבק אחרי קאמבק, ראוי ומוצלח ככל שיהיה, לא הצליח להפיג את ריחם של המים העומדים.

אשליה של מסורת

אחרי עשור וחצי של "סופשבוע רגוע" בגלגלצ ושיבוטיה, שליטתה של המוסיקה הים-תיכונית הממוסחרת במצעדי חברות הסלולר, גל הפיוטים שבחלקים רבים שלו נשמע כמו נוסחה שמשכפלת את עצמה (הייתי-פעם-מרדן-היום-אני-שלם עם עצמי) והעלה חיוך מריר על שפתותיהם של רוקרים לשעבר - גל הנגד היה רק עניין של זמן. הייתכן שכמו להקות הקצב ללהקות הצבאיות, או כמו הפינגווין ורוקסן לעופרה וירדנה, כך גל הנגד העכשווי, שזכה לכותרת המעורפלת "סצינת האינדי", לשממה התרבותית וחוסר החדשנות של הזרם המרכזי?

ערן צור נזכר: "הלילה היחיד שזכור לי מהסצינה של תחילת שנות ה-90 היה בפסטיבל עכו השני או השלישי. יעל מרגלית, שכיום מנהלת את חברת ההפקות ‘המון ווליום' (וניהלה אז את "כרמלה גרוס ואגנר", להקתו של צור - נ"כ) אירגנה אוטובוס, נסענו חמש שש להקות ביחד וניגנו כל הלילה. היו שם "נושאי המגבעת", "אלגנט", "הפליז" ועוד כמה מהלהקות האלטרנטיביות של התקופה. לא היינו חברים קרובים, אבל התחברנו והושפענו. אני זוכר את תמיר אלברט ואדם הורביץ מ"נושאי המגבעת" באים לבקר אותי בדירה ושומעים מוסיקה ומחליפים דעות. היתה אז הרגשה כזאת של שכבה, של דור, שיש אותה בצורה יותר חזקה ומובנית היום, בפסטיבלים ובמועדוני ההופעות".

"היו שנים שאנשים הרגישו שיש שממה ברוק הישראלי", אומר צור. "יש הקצנה של הזרם המרכזי, ערוץ 2, המיינסטרים של הטלוויזיה והאמנים הגדולים שמופיעים במקומות גדולים. יש חובבי מוסיקה שזה מעורר בהם שאט נפש. זה יותר התנגדות, כלומר אלטרנטיבה, כלומר, מרחק גדול בין המרכז לשוליים. בשנות ה-90 המרחק היה קטן יותר. כשהתקליט של ‘כרמלה' יצא, מיכל ניב, שהיתה שדרנית גלי צה"ל, השמיעה אותו שיר אחרי שיר וזה היה אדיר. היו השמעות, היתה תשומת לב. כמו שהיום גבע אלון, אסף אבידן ותמר איזנמן מושמעים".

"צ'ארלי מגירה והמודרן דאנס קלאב" במועדון הפטיפון בתל אביב, אוגוסט 2008 (תצלום: יעל מאירי)

ככל תנועה מוסיקלית, את שורשי התופעה הזאת נוכל לזהות בבירור רק בדיעבד. אבל גם אם נקודת האפס המוחלט לוטה בערפל, את נקודות הציון המשמעותיות אפשר כבר לזהות: פסטיבל "פולקל'ה" שפעל עד לפני כשנה העביר חמישה מחזורי אמנים את טירונות הפסטיבלים שלהם. "חוצמזה", הראשון בגל פסטיבלי האינדי בטבע, התקיים לראשונה לפני שלוש שנים בין אלומות קש וקוצים אינספור בקיבוץ פרוד הצפוני. בשנתו הראשונה הגיעו אליו כ-500 איש, והמספר הכפיל עצמו בשנים הבאות, אף שהוא ירד מעט בשנה האחרונה.

המופע המרכזי בפסטיבל "חוצמזה" השני, שנערך לפני קצת יותר משנה, היה של רמי פורטיס. הוא עלה לבמה אחרי יום הופעות שכלל בין השאר את להקת ההארדקור-פאנק "M.E.S.S", הרכב הכלייזמר המתקדם "קרוזנשטרן ופרוחוד", להקת הרוקנרול "צ'ארלי מגירה והמודרן דאנס קלאב", טריו הטירלולים התיאטרלי "קין והבל 90210" ועוד.

ההופעה שלו סיפקה לרגע את האשליה שיש כאן מסורת מוצקה, רב דורית, של מוסיקה אלטרנטיבית. גם הוא הודה על ההזדמנות להופיע בבמה ניטרלית מצבעים ולוגואים מסחריים, וגם הוא נראה קצת מופתע ממספר הצופים שבאו למקום המבודד יחסית. ביומו השני של הפסטיבל הופיעו גם אסף אבידן, עמיר לב ושי נובלמן.

בשנתו השניה גם מכירות הכרטיסים לפסטיבל "אינדינגב" הכפילו את עצמן. למעשה, כל הכרטיסים לאירוע נמכרו ואילצו את המארגנים לשלוח הביתה את הקהל העודף. ההצלחה המרשימה של השנה השנייה של שני הפסטיבלים האלה היתה בעלת השפעה מכרעת על קיומם של שניים נוספים, שהתקיימו השנה: פסטיבל "יערות מנשה", ופסטיבל "הלם כרך" העירוני, שהתקיים ב"צוותא" בתל אביב.

במקביל להתפתחותם של הפסטיבלים האלה, התבססו מועדונים שנותנים במה ללהקות ולאמנים החדשים: ב"אוזןבר" וב"לבונטין 7" בתל אביב כבר הונהגו שתי הופעות בכל ערב, על מנת לספק את הביקוש לבמות. "אוגנדה" בירושלים, "הפטריה" בקיבוץ דן, "מרתף 10" בחיפה, "עשן הזמן" בבאר שבע - כל אלה ועוד מארחים הופעות כמעט בכל ערב. לייבלים כמו "אנובה" (שמוציא לאור את אלבומיהם של "איטליז", עמית ארז, "רוקפור", רות דולורס וייס, אלי רוזן, "יאפים עם ג'יפים" ועוד) ו"פיתקית" ("מורה חיילת", "ערופי שפתיים", "אשכרה מתים", דני הדר ונגה שלו ועוד) ממשיכים את דרכם של "פאסט מיוזיק" ו"פאקט", שאינם פעילים עוד, כמוציאים לאור של החומרים האינסופיים שמוקלטים באולפנים או בחדרי שינה. לצדם, פעילות וירטואלית אינטנסיבית בבלוגים כמו "עונג שבת" ו"אטמי אוזניים" מספקים לקהילה את כיכר העיר ולוח המודעות שהם זקוקים לה.

"קצוות במוסיקה הולכים כל הזמן לקיצוניות", אומר מתן נויפלד, שיחד עם אסף קזדו יזם והפיק את "אינדינגב". "התרבות של ‘כוכב נולד' הפכה את הכל לזול, מעושה ומאוס ומאוד אינסטנט. נראה היה כאילו יש מזימה בינלאומית לקדם את יוצאי רימון ו'כוכב נולד' ברדיו. אני חושב שברגע שצד אחד שובר חזק ימינה, הצד השני ישבור חזק שמאלה כדי לאזן את זה. זה כמו חוק פיסי שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש. אנשים מוכרחים לבחור באיזה צד הם, כבר אי אפשר להיות באמצע. או שאתה מתפכח לגמרי, או שאתה קונה את האשליה. אנשים חייבים לנקוט עמדה".

"עד לפני חמש שש שנים האינדי היה נחלתם של 200-300 איש שהיו מגיעים לשני מועדונים בתל אביב. היום כמות האנשים גדלה לרמה של 4000-5000 איש ואולי יותר", אומר נויפלד, ותולה את הצמיחה המאסיבית של הקהל בשני גורמים: האחד, הוא סופה של תנומה ארוכה של התשוקה לרוקנרול; השני הוא שינויים גלובליים וקונקרטיים יותר. "באמצע שנות ה-90 הפריחה של הרוק נקטעה בשיא שלה, עם רצח רבין ואסון ערד. החברה לא יכלה להתעסק במרד כי היה ניסיון לאחדות, לאחות את הפצעים", מסביר נויפלד. במקביל, להקות כמו ה"סטרוקס" וה"וייט סטרייפס" נתפשו בתודעה כחלק מגל רוק חדש. "אותו חלום שנכנס עמוק לארון באמצע שנות ה-90 יצא בחזרה החוצה".

מה ההשפעה של הגל הזה על התרבות בכללותה?

"כל הזמן אנשים אומרים לי שאני בכלל לא תופש מה עשיתי. אני עדיין מתייחס לזה כקומץ, כי מדובר בכמה אלפים במדינה של מיליונים. איפה שהתרבות עומדת היום, אני לא יודע אם יש אירוע שיכול לטלטל. הפסטיבל הוא כמו חץ שאתה יורה לסביבה. מגיע בן אדם לחברים שלו שלא היו בפסטיבל ומספר להם על זה, שאפשר אחרת, שזה קיים וזאת לא מדינה רק של ‘כוכב נולד'. פסטיבל ‘יערות מנשה', למשל, קם הרבה מאוד בזכות ההשפעה של ‘אינדינגב' והייתי מבסוט לשמוע על זה. על שרי הממשלה זה בטוח לא ישפיע, לצערנו".

הפלייליסט לא משקר

"... אסף ותמר, הנסיך והנסיכה והירושלמים שפרצו, כבשו וחדרו לליבו של הקהל הישראלי עם שיריהם באנגלית...", כך נכתב בקומוניקט של חברת התקליטים הגדולה בארץ, אן-אמ-סי, לקראת אחת ההופעות המשותפות של תמר איזנמן ואסף אבידן. אם יש משהו שהצליח להתקבל למיינסטרים הישראלי אלה הן היצירות של אמנים ישראלים ששרים באנגלית כבר אינן זרות למיינסטרים. לפני חמש שנים להיות רוקר ישראלי ששר באנגלית היה משול לסיכול ממוקד של הקריירה, שלא לומר לצליבות חוזרות ונשנות מצד טוקבקיסטים פטריוטיים, ואילו היום זה לא רק טבעי, אלא גם משתלם.

         
          שבירת הגיטרה של סולן ה"מידנייט פיקוקס", החודש בפסטיבל "אינדינגב"
          (תצלום: גל בזל)

איזנמן, שהוציאה השנה את "ג'ימנזיום", אלבום שלם באנגלית באן-אמ-סי, קיבלה ביקורות חיוביות. אבידן חתם השנה עם להקתו ה"מוג'וז" על חוזה לשלושה אלבומים בשלוחה הגרמנית של תאגיד התקליטים סוני-קולומביה. לצדם, זמרים כמו גבע אלון ועמית ארז כותבים ושרים באנגלית ולא מתנצלים על כך. "אני מתקנא באנגלית הטובה של גבע למשל", אומר צור. "יש לזה יתרונות גדולים באיך שזה מתחבר לרוק. לנו, כותבי העברית, ברור שאנחנו מתעסקים עם משהו בעייתי. כשאני הייתי בן 20 ומשהו לא היתה את האופציה הזאת בארץ. זה היה ממש איזוטרי. עכשיו זה אפשרי".

על אף הביקורת הצולבת על מעוז המיינסטרים הישראלי, הברומטר האמין של גלגלצ דווקא מחזק את התחושה שהאינדי המקומי תופס תאוצה. מלבד שני סינגלים של אבידן, שני סינגלים של אלון ושני סינגלים של איזנמן, בחודשים האחרונים שודרו בתחנה המשפיעה שירים של אמנים שעובדים עם לייבלים קטנים, כמו עמית ארז ועוזי נבון ("אנובה") ו"נערות ריינס" (שהוציאו את אלבום הבכורה בלייבל של "לבונטין 7"), או בהוצאה עצמאית, כמו דניאלה ספקטור, אורי מרק ו"מריונטה סול", ולא רק במשבצות הנישה של תוכניות כמו "הקצה", שמשדרת אינדי ישראלי בעקביות (בין היתר את "אשכרה מתים", "פלישת חוטפי הגופות", "גאט נו שיים", "קרוסלה", "תעני אסתר", "מונוטוניקס" ועוד).

נראה שהממסד מתחיל לקבל לחיקו את השוליים האלה, בתהליך הדיאלקטי המוכר: השוליים נוצרים כהתנגדות למרכז, עד שהוא בשל לקבל את הזרם החדש לחיקו. יעל מרגלית, הבעלים של "המון ווליום", חברת ההפקות הגדולה שמנתבת קריירות של זמרים כשלום חנוך, ברי סחרוף, ערן צור, עמיר לב, שלומי שבן ויוני בלוך, יזמה השנה את "הלם כרך", פסטיבל אינדי שהתקיים במשך שלושה ימים בצוותא בתל אביב. על אף רשימת אמנים והפקות מקור מעניינות, הפסטיבל לא הצליח למשוך את מספר הקהל שציפו לו ב"המון ווליום", בין השאר בגלל סמיכותו ל"חוצמזה" ול"אינדינגב".

"היה לי מוזר שלא נעשה דבר כמו ‘הלם כרך' קודם", אומרת מרגלית. "הרעיון היה להעביר את הסצינה למעוז מיינסטרים כמו צוותא. ראיתי הופעות של ‘מינימל קומפקט' במקומות כמו מוזיאון תל אביב ויש לי הרגשה שבאולמות יש יותר כבוד לטקסטים. אלה הופעות יותר שכלתניות. חשוב לי שאנחנו, כמשרד שעובד עם הדברים המוכרים, נחשוף גם את הדברים הפחות מוכרים. יש המון דברים מדהימים באינדי. יש אמנים חדשים ונהדרים: להקות כמו ‘קרוסלה', ‘אנטיביוטיקה', ‘אלקטרה', וגם אמנים ותיקים יותר כמו אביב מארק, רם אוריון, ערן צור ועמיר לב שהתקרבו לשם. עמיר לב, למשל, בחר שצמד השוגייז ‘NX2' יחמם אותו בכמה הופעות, והופיע עם ‘קרוסלה' ב'הלם כרך'".

מרגלית אומרת שהז'אנר קרוב ללבה. היא נוסעת הרבה להופעות ופסטיבלים בחו"ל ומתעדכנת במוסיקת שוליים חדשה. ב'הלם כרך' ניסתה לשלב הופעות רגילות עם הפקות יחודיות כמו מופע הקאברים "מיקסטייפ" של יהלי סובול, שיתוף הפעולה הראשון בין ה"מידנייט פיקוקס" לערן צור, שהמשיך ב"אינדינגב", מופע מחווה לאלבום "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף ורטרוספקטיבה ארוכה לרם אוריון. "המון ווליום" גם הוציאו אלבום אוסף, "הלם כרך - אוסף אינדי לכל המשפחה", שמציג רבים מממשתתפי הפסטיבל. במחיר 20 שקל בלבד הוא משמש נקודת התחלה טובה למי שמעוניין להיחשף למוסיקה החדשה.

אף שההיענות להשתתפות "בהלם כרך" היתה גדולה, מרגלית מספרת שכמה מהאמנים נרתעו מהיוזמה של גוף ממוסד כמו "המון ווליום" להפיק פסטיבל אינדי. "אני מרגישה שאנשים בסצינה של האינדי שמים לעצמם רגליים. יש הרבה אמנים שרוצים להישאר אינדי ומה פתאום שיופיעו בצוותא. הם נורא מודעים לעצמם ורוצים למדר את עצמם מסצינות אחרות, עד כדי לא להופיע במקומות מסוימים ולהיתקע בגטו. זה לא משהו שרואים במוסיקה המזרחית למשל. קהל שאוהב שלמה ארצי הולך גם להופעות של אייל גולן ושרית חדד, ולא הקהל ולא האמנים מתלוננים".

גם סטודנטים מנתניה יכולים ליהנות

פסטיבל "נקסט" שהתקיים במשך שלוש שנים בתחילת שנות ה-90 הוא אחד המודלים של מרגלית ל"הלם כרך". את נקסט יזמו דני רכט וניצן זעירא, והוא היה בכמה אולמות בתל אביב. "נקסט השפיע על המון אנשים", אומרת מרגלית. "אני זוכרת כיתת אמן עם לי רנאלדו מ'סוניק יות'', את אורלי זילברשץ עושה בכורה של האלבום שלה. היתה אווירה מדהימה, הרגשה שמשהו שעד אז לא קרה קורה עכשיו. אני אמשיך עם ‘הלם כרך' גם בשנה הבאה. גם לפסטיבל הפסנתר (שגם אותו מפיקה ‘המון ווליום') נדרשו כמה שנים לתפוס".

"שנות ה-90 היו תקופה אחרת לגמרי", היא מוסיפה. "אי אפשר להבין מהפכה תוך כדי שהיא מתרחשת. היינו בתוך העשייה. ברדיו היו עופרה חזה וירדנה ארזי. ‘סיפורים מהקופסא' של פורטיס היה האלבום הראשון מהשוליים שהצליח, ובמקביל, קמו להקות כמו ‘נוער שוליים' ו'משינה' שבהתחלה שרו באנגלית והופיעו בפינגווין. התחיל גל של להקות רוק ששרות בעברית, משהו שלא היה עד אז. ברוקסן היו בכל יום שישי אלף איש שבאו לראות את ‘כרמלה', ‘אבטיפוס' ו'גן חיות'. לא היו כמעט מקומות להופיע, אז אירגנו הופעות באולמות ‘מופת' בכל הארץ, ששילבו קליפים מחו"ל שיואב קוטנר הביא והופעה של להקה חדשה. ואז התחלנו לקבל הזמנות מבתי ספר וקמפוסים. גם עכשיו חשוב לעשות הופעות אינדי בקמפוסים. יש הרגשה שמשם תבוא הבשורה".

לצורך מימוש הרעיון הזה, החלה לאחרונה מרגלית בשיתוף בן ריפתין, שניהל בשלוש השנים האחרונות את הלייבל "פיתקית" והיה שותף בהפקת "חוצמזה", "אינדינגב" ו"הלם כרך" גם יחד. ריפתין הוא כעת מנהל של כמה מהלהקות והאמנים הבולטים באינדי, בהם "אשכרה מתים", "אנטיביוטיקה", "בני המה" (להקתם של אהד פישוף וישי אדר מ"נושאי המגבעת"), יהוא ירון, "מידנייט פיקוקס" וה"פיטס". "אף אחד לא עולה על במה בגלל ‘כוכב נולד'. רק ברגע שאמן כבר עומד על הבמה הוא מבין לאיזה קהילה הוא שייך", הוא אומר. "באינדי מנסים להוציא מים מהאבן של הסצינה בתל אביב. צריך להעביר את הלהקות שלנו לזרם המרכזי. גם סטודנטים מנתניה יכולים ליהנות מ'אשכרה מתים'".

לדבריו, ההתעניינות של "המון ווליום" בלהקות החדשות מצביעה על תנודה משמעותית בתפישה שלהן כתופעה תרבותית שאין להתעלם ממנה וכפלח שוק כלכלי. "המיסוד היה צריך לקרות כבר מזמן. מאז ‘חוצמזה' הראשון אפשר לזהות התעניינות וזה תהליך טבעי של הבשלה. המפיקים, המנהלים, שדרני הרדיו והכתבים גדלים עם הלהקות. מי שהולך באותה דרך בשנים האחרונות כבר נמצא במקום בכיר יותר. זה תהליך נורמלי, שייגמר כשקבוצה של להקות אינדי שיפרצו למיינסטרים. הסצינה הזאת כבר מתקיימת בפסטיבלים, ובשנה שנתיים הקרובות תהיה גם באירועים שוטפים כמו ימי סטודנט ובפריפריה".

שואבים אבק

"אין לי יומרות להיות סוציולוג של המוסיקה הישראלית", מקדים ואומר דני דותן, סולן להקת הקליק. "אבל אני ואלי אברמוב (גיטריסט ה'קליק' - נ"כ) הגענו מירושלים לתל אביב - מהשוליים למרכז - בהרגשה שאנחנו רוצים ויכולים לכבוש את תל אביב, וגם עשינו את זה, מה שאומר שהשוליים יכולים לנצח במרכז". אבל היום, הוא אומר, קשה לו לדמיין אוונגרד אמיתי. "המצב הוא של קבלה מוחלטת. מוסיקה באה בצמוד לתוכן. כשהיא חלק ממהפכה, התוכן מהפכני ולא רק הסאונד. אני לא יודע אם יש כרגע יכולת להפעיל תחושה מהפכנית בקרב קהל. יש המון אנשים מוכשרים ומיומנים, הרבה יותר ממה שהיו בשנות ה-80, ועדיין הכוח הגדול של המוסיקה הוא בבידור".

איתמר ויינר פתח את "אוגנדה", חנות ספרים, מוסיקה, קומיקס, קפה, חומוסיה ומועדון הופעות לפני כחמש שנים, ברחוב אריסטובולוס בירושלים. הוא אומר שהמשמעות של הפעילות ב"אוגנדה", שגם נהפכה בינתיים להוצאת ספרים ("אוכל בעמידה", מאת אסף גברון) וללייבל ("אשכרה מתים" והוצאה מחודשת של "3 ח"), הוא בעקביות שלה. הוא לא רואה מכנה משותף בין הלהקות החדשות, אולי רק את ההוויה המחוספסת, חסרת הליטוש של להקות ירושלמיות כמו "מוג'הדין" או פרויקט הסולו של אסף עדן, "רייסקינדר".

"יש המון דברים שקורים. לפעמים יש להקה שעושה מוסיקה מדהימה ואין אף אחד שיוציא אותם החוצה, ולפעמים יש להקות גרועות שנופלות לידיים הנכונות", אומר ויינר. "הרבה מזה לאו דווקא תלוי במה שקורה בשטח, אלא האם יש מי שינתב את זה נכון אל החוץ. אני לא חושב שקורה עכשיו משהו מיוחד. הדברים תמיד נמצאים. אפשר למשל להתסכל אחורה על התקופה שלייבלים כמו אק דק או פאקט היו בשיאם, ב-2001-2002. כשיורם אליקים ניהל את ‘פאקט' היו שולחים כתבים לירושלים ומתענינים בסצינה הירושלמית אף שחצי מהם, כמו צ'ארלי מגירה, עדי גלברט או דוד פרץ, לא היו מפה. כש'פאקט' נסגר כל אחד מהאמנים חזר לפינה שלו. חלקם היו לפני וחלקם נשארו גם אחרי, אבל באותו הזמן היה מי שניתב אותם נכון לקהל, לחנויות, לתקשורת. זה כמו חדר מלא באבק. אם תבואי עם שואב אבק ותרכזי הכל בשקית, תראי כמה הרבה אבק יש. אם זה מפוזר, החדר נראה נקי".

אינדינגב 2009 כל הכתבות והביקורות פסטיבל הלם כרך כל הכתבות והביקורות חוצמזה: האינדי מתקרב אל המיינסטרים