פרויקט מיוחד: מותו של ההיפ-הופ

יום שישי 06 בנובמבר 2009 03:00 מאת: עמוס הראל

30 שנה אחרי שעשה את הפריצה המסחרית שלו, מצבו של ההיפ הופ אינו מזהיר. השאלה היא האם ההיפ הופ רק שקוע בשינה עמוקה, או שאפשר להכריז על מותו

ההיפ הופ בן 30 פרויקט מיוחד:
• החיבור בין ההיפ הופ לכסף
• בישראל עדיין לא מעריכים את ההיפ הופ
• סול וויליאמס ירביץ בכם היפ הופ
• אם-סי וולקן מחכה למהפכה

ערב אחד ביוני 1979 הלכה סילביה רובינסון, זמרת ריתם-אנד-בלוז לשעבר ובעלת חברת תקליטים קטנה ומקרטעת ששמה "שוגר היל", למסיבה במועדון הדיסקו הניו-יורקי "הארלם וורלד". רובינסון ראתה שם הופעה של חבורת צעירים שחורים: הם דיברו על רקע קטעי דיסקו אינסטרומנטליים. אשת העסקים הוותיקה וחדת העין אהבה מה שראתה ושמעה. מכאן היתה הדרך קצרה: רובינסון ובעלה ג'ו החתימו הרכב שהחליטו לכנות "שוגר היל גאנג". באוקטובר הקליט ההרכב החדש סינגל ראשון, "ראפר'ס דילייט". ב-5 בינואר 1980 נכנס הסינגל למצעד 40 התקליטונים הנמכרים בארצות הברית. בתוך כשנה נמכרו שני מיליון עותקים שלו ברחבי העולם. הראפ, במהדורה המסחרית שלו, נולד.

זו רק אחת הגרסאות, כמובן, להולדתו של ההיפ הופ (תרבות שמשלבת, לצד ראפ, גם את אומנותו של התקליטן, הדי-ג'יי, ציורי גראפיטי וריקודי ברייק-דאנס). על פי גרסה אחרת, פחות דרמטית, היה זה בנם של בני הזוג רובינסון, ג'ואי, שזיהה ראשון את הפוטנציאל הטמון בז'אנר החדש, והחוזה עם חברי ההרכב נחתם בכלל בפיצרייה אפרורית באינגלווד, ניו ג'רזי. ואילו בקרב נאמני היפ הופ ותיקים אין בכלל ספק שה"שוגר היל גאנג" היו חבורת מתחזים. לא ראפרים אמיתיים, שלמדו את מלאכתם במשך שנים של מסיבות רחוב ברובע הברונקס, ערש הז'אנר, אלא קובץ טרמפיסטים. הבולט ביניהם, הנרי ג'קסון, היה אמרגן זעיר של הרכב אחר, "אותנטי" יותר, שהשלים הכנסה בעבודה בפיצרייה. ג'קסון גנב את מרבית הטקסטים ששימשו ללהיט שלו מחברי ההרכב ההוא, למורת רוחם הגלויה של כל הוותיקים שהטרמפיסטים עקפו בסיבוב.

היפ הופ, כתרבות רחוב בלתי ממוסדת וכמעט נטולת כוח מסחרי, היה קיים אז כבר חמש שנים לפחות. "ראפר'ס דילייט" אפילו לא זכאי באמת לתואר של שיר הראפ הראשון. כמה חודשים לפני כן הקדימה להקת פאנק בשם "פאטבק" והקליטה שיר ושמו "המלך טים השלישי" שכלל קטע ראפ. אבל הלהקה וחברת התקליטים שלה, בקוצר ראות, שיבצו את השיר רק כצד השני של סינגל והוא לא הותיר רושם מיוחד. העובדה ש"ראפר'ס דילייט", לעומת זאת, הוקלט תוך כדי שימוש נרחב בליווי האינסטרומנטלי של "גוד טיימס", להיט דיסקו ענק וטרי יחסית של ההרכב "צ'יק", הועילה בוודאי להצלחתו. "שוגר היל רקורדס" לא היתה ערוכה למכירות בהיקף כזה: בחנויות שהתמחו במוסיקה שחורה נחטפו התקליטונים, עדיין בלי הלוגו הכחול של החברה ששורטט אחרי כן, ברגע שהמשלוח החדש הובא אל הדלת. עשרות אלפי בני נוער ניו-יורקים שחורים, שהכירו את הראפ מהרחוב ומהגינה הציבורית הקרובה - בברונקס ובהמשך גם בהארלם ובברוקלין - קפצו על המציאה.

ספק אם כל הפרטים הללו מאוד משנים. החוזה של חברי "שוגר היל גאנג", שהיה, כנהוג באותה תעשייה ובאותה עת, תרמית גזלנית על חשבונם (לפני כמה שנים זכו חברי ההרכב בפיצויי עתק מהחברה), נכנס בלי קושי לרשימת עשרת הרגעים הגדולים של המוסיקה הפופולרית, מיד אחרי הפעם הראשונה שבה שמע סם פיליפס את אלוויס פרסלי, או ההופעה ההיסטורית של הביטלס בטלוויזיה האמריקאית. "שוגר היל", החברה, היתה למגנט והחתימה קבוצה גדולה של ראפרים מנוסים. עד 1982 זכו גם מלכי הסצינה, די-ג'ייז כמו גרנדמאסטר פלאש ואפריקה במבטה, לצד כוכבים חדשים כמו קרטיס בלאו, בחוזי הקלטות משלהם. לכל מי שלא התעקש לאטום אוזניים ועיניים, כבר הובהר שהראפ כאן כדי להישאר.

ללא פשרות

ההיפ הופ מציין עכשיו 30 שנה לרגע הפריצה המסחרי שלו, אך מצבו רחוק מלהיות מזהיר. כמה מוותיקיו כבר הלכו לעולמם, בשנות ה-50 המוקדמות לחייהם, קורבנות לאורח חיים שלא מקפיד תמיד על הרגלי תזונה נכונה או צריכת כימיקלים מאופקת. את שנות הזוהר של המוסיקה, ששילבו חידושים אמנותיים עם כניסה לשווקים חדשים ורווחים כלכליים ניכרים, אפשר לתחם בזהירות בין 1986 (כשחברי "ראן די-אם-סי" ולהקת הרוק "אירוסמית" הפילו את החומות בין הז'אנרים בווידיאו-קליפ ל"Walk this Way") לאמצע העשור הנוכחי, כשקניה וסט נהפך לסופר-סטאר וסגנון ההפקה שמקורו בראפ השתלט על כל שיר שני ששודר בתחנות הרדיו האמריקאיות. הראפ רכש כוח השפעה עצום, גם על תחומי הקולנוע, האופנה והפרסום.

לא חסרו כאן הישגים היסטוריים, אירועים דרמטיים עוצרי נשימה ורגעים רבים של מוסיקה יפהפייה. רשימת מלאי, קצרה וחלקית, תכלול בין השאר את "ראן די-אם-סי" מלמדים את הנוער האמריקאי הלבן מה חשיבותן של נעלי אדידס, את השירה הצרופה של אריק בי וראקים, את "פאבליק אנמי" מחדירים גאווה שחורה ופוליטיקה קולנית לאם-טי-וי ולצמרת מצעד האלבומים של "בילבורד", את הגנגסטא-ראפרים מהחוף המערבי מזעזעים את אמריקה השמרנית, את תעלומות הרצח הבלתי פתורות של נוטוריוס ביג וטופאק שאקור, את אמינם מוכיח שלבנים יכולים לעשות זאת לא פחות טוב משחורים, את קבלתם של מולטי-מיליונרים של ראפ כמו ראסל סימונס ופאף-דאדי באחוזות הפאר של המפטונס, ניו יורק, את הקסם הדרומי המלהיב של "אאוטקאסט" ולא מעט אירועים אחרים.

ההיפ הופ נולד: "שוגר היל גאנג" -  "ראפר'ס דילייט":

אבל יותר מכל, היה ההיפ הופ שיאו של תהליך שהחל בג'ז של שנות ה-20 וברוקנרול של שנות ה-50; הוא סיפק הוכחה ליכולתם של צעירים שחורים, עניים ולעתים קרובות חסרי השכלה, להכתיב את טעמו של המיינסטרים האמריקאי. כמו תמיד, רבים מהאמנים היותר מקוריים לא הצליחו לתרגם את יכולתם גם לתמורה מסחרית, אבל מרשים לראות במבט לאחור כמה ראפרים נעשו כוכבי-על, גם אם לזמן מוגבל.

הצד המעניין ביותר בהצלחת הראפ הוא שההתפשרות של כוכביו, כדי להתקבל בידי המרכז, היתה מצומצמת יחסית. אותם אנשים בדיוק שתוארו בשנות ה-80 כסיוט של אמריקה הלבנה - בני נוער שחורים יוצאי הגטאות מוכי מגיפת הקראק בערים הגדולות - השתלטו על אם-טי-וי, על מצעדי המכירות ובהמשך גם על חוזי הפרסום. לרוב הם אפילו לא נדרשו לוותר לשם כך על האקדחים שלהם.

תהיה זו הפרזה לנסות לקשור בין ההתייצבות של הראפ במרכז לבין בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית, השבוע לפני שנה. הראפרים לא פרצו את הדרך לאובמה, שחייב יותר למרטין לותר קינג מאשר לגראנדמסטר פלאש. גם רשימת השירים האהובים מהאייפוד של הנשיא, שמופצת מפעם לפעם לעיתונות המעריצה, כוללת בעיקר רוק, ג'ז וסול, תוך חיבה מתונה לג'יי-זי, שמתגאה בידידותו עם אובמה. ועדיין, כשיותר פנים שחורות מאי-פעם מופיעות בעשורים האחרונים בזמני צפיית השיא בטלוויזיה, גם הרעיון של שחור כאזרח מספר אחת נראה בהדרגה קביל יותר בעיני אמריקאים רבים.

הדיונים בשאלה אם ומתי לקבוע את מותו של ההיפ הופ, כזרם אמנותי, נמשכים כמעט מאז "ראפר'ס דילייט". כבר אז היו מי שטענו שההתמסחרות הורגת את המוסיקה ושמוטב היה לה אילו נשארה בפארקים ובמרתפים. אבל לפחות עד סוף שנות ה-90 נשמר מתאם נדיר בין שירי ואלבומי ראפ מקוריים ומוצלחים לכאלה שנמכרו היטב (תופעה ששבקה חיים ברוק קרוב ל-20 שנה קודם לכן).

בעשור הנוכחי הגיעה עת הסטגנציה. נדמה היה שלראפרים, כמו לחברות התקליטים שלהם, אוזלים הרעיונות. כשנאס, אושיית היפ הופ ניו-יורקית, הוציא לפני שלוש שנים דיסק ששמו "ההיפ-הופ מת", הטיעון החל להישמע כמעט לגיטימי. סשה פררה-ג'ונס, מבקר המוסיקה של"ניו יורקר", כתב בחודש שעבר שהראפ חדל להיות האוונגרד של הפופ. הראפ, טען, ויתר על המעמד המוביל שלו במוסיקה ונהפך לעוד שוק נישה.

יכולתו של ההיפ הופ להפתיע, להתעלות על ציפיות המאזינים, להוציא את הרדיו משיווי המשקל שלו, אבדה בהדרגה. ממש כפי שהרוק הכבד של אוזי אוסבורן וחקייניו החל להיראות כבדיחה, גם הגנגסטרים עם האקדחים כבר לא מפחידים איש. גם הראפ הפוליטי יותר הפסיק להפתיע וכבר לא הגיע אל קהל רחב יחסית.

בד בבד, הראפ ספג את המכה שחטפה תעשיית המוסיקה כולה, עם התפתחות האינטרנט ובצדו היכולת להגיע למוסיקה בהיקף אדיר בלי צורך לשלוף את הארנק. מכיוון שלצעירים, קהל היעד העיקרי של הראפ, יש בדרך כלל פחות כסף ויותר קשב ופתיחות לטכנולוגיה, המכה הכלכלית היתה אפילו חמורה יותר. ההכנסות ממכירות אלבומי ראפ ירדו ירידה תלולה, ולא רק משום שמספר האלבומים בעלי הפוטנציאל להימכר ירד, על רקע היובש הרעיוני. הכסף של הראפרים טמון באפיקים אחרים, שפעם נחשבו רק כנלווים לתעשייה: הופעות חיות, רינגטונים, זכויות פרסום.

תמיד היה מחסום גיל בהיפ הופ. אבל המצאי הנוכחי מקשה על אוהדים מבוגרים יותר להישאר בעניינים, או לגלות אכפתיות כלפי התגלית החדשה, המשווקת אחת לחודשיים בידי חברת תקליטים חסרת מושג רק כדי להיעלם מיד בתהום הנשייה. זו לא רק הירידה ברמה, אלא העדרן של דמויות מעניינות באופק. רבים מהראפרים המצליחים של תחילת העשור, כמו פיפטי סנט ודה-גיים, התגלו כקריקטורות דהויות, דוחות, של טופאק וביגי. ג'יי-זי, המתוחכם והמוצלח שבחבורה ואחד היחידים ששרדו היטב בטלטלות התקופה, נהפך גם הוא לשבע וצפוי מדי. עותק מהדיסק האחרון שלו, שיצא בליווי מסע פרסום רחב לפני כחודשיים (עם כתבות גדולות ב"ניו יורק טיימס" וב"גרדיאן"), אבד איפשהו בדרך מחברת התקליטים הישראלית למערכת "הארץ". בעוונותי, אפילו לא התאמצתי לאתרו. הספיקו כמה האזנות אגב באינטרנט כדי להבין שלג'יי-זי לא נותר הרבה מה להגיד לי.

הדור החדש של הראפרים מתאפיין ברובו בבורות, בהעדר כמעט מוחלט של הקשר תרבותי ובמעט כושר המצאה ביחס לעבר. מעל הגמדים מיתמר ענק אחד, 1.68 מטר בנעליים גבוהות, הראפר ליל ויין מניו אורלינס. ויין הוא בלי ספק הראפר המעניין והמקורי ביותר שפועל כיום. השימוש היצירתי שהוא עושה באינטרנט, שדרכו הפיץ יותר מ-200 שירים חדשים בלא תשלום בארבע השנים האחרונות, חורג מכללי המשחק המקובלים.

ספר שערך מבקר המוסיקה הוותיק גרייל מרקוס, "מיטב הכתיבה על מוסיקה, 2009", כולל מאמר מבריק של דייוויד רמזי, מורה בתיכון. כבר הכותרת מספרת את הסיפור - "לעולם אשאר נאמן: איך ליל ויין עזר לי לשרוד את שנת הלימודים הראשונה בניו אורלינס". זה תיאור מרתק, משעשע ונוגע ללב, על העיר מוכת ההוריקן קתרינה ועל היחס הסימביוטי שפיתחו בני הנוער שלה לנציגם המפורסם ביותר. רמזי, לבן, צעיר, חדש לגמרי בעיר, מתאר את החוב שלו לוויין, האיש שהעיד פעם על עצמו: "אינני יכול ללכת לגיהנום, כי אני אשתלט עליו".

                ליל ויין

האזנה לוויין, שבאחרונה - תחת איום מחודש בעונש מאסר אחרי שנתפס עם אקדח בלא רישיון - חידש את פרץ היצירתיות שלו ומשחרר שירים חדשים כל שבוע, היא עדיין חוויה שמתחרה גם ברגעים הגדולים של הראפ מהעשורים הקודמים. נותרו, כמובן, שמות אחרים שכדאי לעקוב אחריהם: "אאוטקאסט", ה"קליפס", חזרה לכושר מפתיעה של כמה מזקני ה"וו-טאנג קלאן". אין לי שום כוונה להחמיץ את האלבומים הבאים של קאניה וסט. אך רוב הזמן שהוקדש פעם להאזנה לדיסקים חדשים יוקצה כעת לחפירות ארכיאולוגיות - אלבומי סול, בלוז, ג'ז ורוק שהאינטרנט מחזיר לתודעה בדרכו המפותלת.

אי אפשר לזלזל בכל מה שהשיג ההיפ הופ ב-30 ומשהו שנותיו, אבל קשה להתעלם מכך שהעניינים כעת די יגעים. בהשאלה מאנשי "מונטי פייתון" שחוגגים כעת 40 שנה, אם התוכי הזה (ראפ) לא מת, הוא לבטח ישן שינה עמוקה, וכמוהו רבים מאוהדיו הוותיקים. תעירו אותנו אם טופאק חוזר.

ועוד עשרה שירים שמסבירים מהו היפ הופ:

1. "ג'יי וולטר ניגרו והלוס ג'וינטז" "Shoot the Pump" - (1981)
2. "גרנדמאסטר פלאש והפיוריוס פייב" - "The Message" (1982)
3. רוקסן שאנטה - Roxanne's Revenge"" (1984)
4.אריק בי וראקים - "I Know You Got Soul" (1987)
5. "בוגי דאון פרודקשנס" - "9 mm Goes Bang" (1987)
6. אל-אל קול ג'יי - "Mama Said Knock You Out" (1990)
7. ד"ר דרה וסנופ דוגי דוג - "Ain't NothIng But a G Thang" (1992)
8. "וו-טאנג-קלאן" - "C.R.E.A.M." (1993)
9. "אאוטקאסט" - "Ms. Jackson" (2000)
10. ג'יי-זי - The Takeover"" (2001)

---

• החיבור בין ההיפ הופ לכסף
• בישראל עדיין לא מעריכים את הראפ וההיפ הופ
• סול וויליאמס ירביץ בכם היפ הופ
• אם-סי וולקן מחכה למהפכה

תגיות: אאוטקאסט, ג'יי-זי, ד"ר דרה, היפ הופ, ליל ויין, סנופ דוג, עמוס הראל