יוני קרצ'מר ודניאל זמיר: עונג שבת

יום שלישי 14 ביולי 2009 03:00 מאת: בן שלו

תגיות: בן שלו, דניאל זמיר, יוני קרצ'מר

החדש של יוני קרצ'מר הוא אלבום הג'ז הכי מעניין שיצא בישראל בשנים האחרונות. וגם: הסוויטה שדניאל זמיר הקדיש לגלעד שליט היא יצירה נפלאה, סוחפת ומרגשת. אז למה שלא נקשיב לה בשבת?

בעוד חודש וחצי יירדו אלפים רבים של חובבי ג'ז לאילת, ימלאו את האולמות הפתוחים הענקיים של פסטיבל הג'ז הגדול בישראל וילכו לישון רק לפנות בוקר, כשאחרון משתתפי הג'ם סשן יירד מהבמה. לפני כחודש באו כמה אלפים לנמל אחר, זה של קיסריה, ונהנו מג'ז ישן, סווינג ודיקסילנד ברמה בינלאומית גבוהה. כמה ימים לפני הפסטיבל בקיסריה קמו כמעט אלף איש על רגליהם בסוף ההופעה של הסקסופוניסט ג'ושוע רדמן בפסטיבל ישראל ושאגו הידד לשלושה מוסיקאים שניגנו ג'ז מורכב ולא מתפשר. כמות דומה הריעה בשבוע שעבר לכריש התופים הזקן רוי היינס, שבא לכמה הופעות מועדונים בתל אביב ובהרצליה. ובעוד שבוע וחצי, כשהזמרת מדלן פרו תופיע במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, לא יישאר כיסא מיותם אחד באולם הגדול.

ג'ז לא היה ולא יהיה אף פעם אמנות להמוני בית ישראל, אבל כשמגיעים לארץ ג'זיסטים בעלי שיעור קומה, ובעיקר כשיש פסטיבל שמספק חוויה אמנותית-תיירותית-חברתית, מתברר שלג'ז יש בכל זאת צבא לא קטן. בכלל, זאת תקופה די טובה לג'ז בישראל: הופעות מחו"ל, פסטיבלים, הישגים בתחום האקדמי (תוכנית הלימודים החדשה של קונסרבטוריון שטריקר ובית הספר הניו יורקי "ניו סקול", שתזרים עוד כישרונות ישראלים צעירים לסצינת הג'ז הניו יורקית, שכבר כיום משופעת בפסנתרנים וסקסופוניסטיות בוגרי תלמה ילין).

אבל למרות התמונה האופטימית שמצטיירת מהסקירה הזאת, יש אירועים מסעירים ומרגשים בחיי הג'ז בישראל שחולפים מעל ראשם של 99% מצרכני הג'ז המקומיים. לפני כמה שבועות, בדממת אלחוט, התחולל אירוע כזה: האלבום החדש והנפלא של הסקסופוניסט יוני קרצ'מר ראה אור. מטופש לחשוב שג'זיסט ישראלי צעיר ואלמוני, ועוד כזה שמנגן מוסיקה מורכבת ותובענית, משחק באותו מגרש של חשיפה ותחרות על כספו של הקהל כמו ג'זיסטים ידועי שם מחו"ל, או כמו ג'זיסטים ישראלים שניגנו עם צ'יק קוריאה והרבי הנקוק ומחברים מוסיקה מלודית ונגישה. ובכל זאת, במקרה של קרצ'מר אי אפשר שלא להתרעם על הפער הבלתי נסבל בין איכות לבין חשיפה.

נתחיל באיכות. בכל הזהירות המתבקשת, מתחשק לומר - תיקון: מתחשק לצעוק - שהדיסק של קרצ'מר ושל החמישייה שלו, שנקראת "New Dilemma" (ויולה - דניאל טנכלסון, צ'לו - נטע כהן שני, קונטרבס - אהוד אטון, תופים - דניאל פיינגולד), הוא אלבום הג'ז הכי מעניין שיצא בישראל בשנים האחרונות. מוסיקה עמוקה, חכמה, סקרנית, מחפשת, מנוגנת לעילא, מקורית להפליא בצליל ובגישה שלה; מוסיקה ששואלת שאלה ואז משיבה עליה תשובה מפורטת, שהיא תמיד תחילתה של שאלה נוספת; מוסיקה שלא מפסיקה לגרות את הדמיון.

"סקרנית, מחפשת, שואלת שאלות". קוראים שמכירים את הז'רגון של הכתיבה על ג'ז בוודאי אומרים לעצמם עכשיו: זהירות, אוונגרד. יש לנו כאן עסק עם רעש נורא בלי קצב ובלי מנגינה. אז זה המקום להבהיר: לא היא. קרצ'מר בא מהעולם של הג'ז החופשי, ובמוסיקה שלו יש באמת מידה לא מבוטלת של חופש. מי שלא יכול לסבול בשום אופן דיסוננסים וצווחות סקסופון, זה לא הדיסק בשבילו.

יוני קרצ'מר. מוסיקה עמוקה, חכמה, סקרנית, מחפשת, מנוגנת לעילא
(תצלום: תומר אפלבאום)

אבל לצד החופש והדיסוננטים של הפרי-ג'ז, יש אצל קרצ'מר מבנים מוסיקליים ברורים. חשוב מכך: הוא כותב מלודיות נפלאות. עקמומיות, עגמומיות, שבורות, אבל נפלאות, שחושפות השפעה מכרעת של אורנט קולמן ותלוניוס מונק. והדבר הגדול מכולם: קרצ'מר והשותפים שלו יודעים לספר סיפור, סגולה נדירה מאוד בג'ז העכשווי. כמעט כל קטע באלבום החדש מורכב מכמה תמונות, שכל אחת מהן בעלת אופי שונה אבל חוט של עלילה והיגיון מחבר בין כולן.

קרצ'מר לא סתם חותך מסצינה לסצינה. הוא מודיע מבעוד מועד, רומז למאזין על מה שצפוי לקרות, ואז עונה על חלק מהציפיות שיצר ובאותו זמן מקפיד להפעיל גם את גורם ההפתעה. אחת ההפתעות האלה היא הנטייה שלו לשלב את מנגינת הנושא של הקטע רק בדקה-שתיים האחרונות, בניגוד גמור למקובל בג'ז. כשאתה כבר בטוח שהקטע מיצה את עצמו ואפשר לנעול את הישיבה, קרצ'מר מעלה פתאום לדוכן את העד המרכזי.

קרצ'מר הוא מוסיקאי צעיר, שהיה מוכר עד כה (למעטים) מההרכב הירושלמי "העכברושים". הוא לא היה אמור לשחרר יצירה כל כך טובה בשלב כל כך מוקדם בקריירה שלו. אבל זה בדיוק מה שהוא עשה. חובבי פרי-ג'ז, כל השישה, יאהבו מאוד את האלבום הזה. חובבי מוסיקה בת זמננו עשויים ליהנות מהאופן שבו קרצ'מר משלב כלי מיתר כחלק אינטגרלי ובועט ולא כקישוט. אנשים שמחבבים ג'ז חופשי בתנאי שיש בו ממד מלודי חזק - גם הם קהל פוטנציאלי. וכך גם, בעצם, כל חובב מוסיקה שנהנה מאסופה של צלילים שמספרת סיפור מרתק. לאלבום הנפלא הזה מגיע שיקשיבו לו, שיחשבו עליו, שידברו עליו. קצת קשה להאמין שזה יקרה, אבל חייבים לקוות.

דה-דה-דה

אם דיסקים של ג'זיסטים ישראלים, מעולים ככל שיהיו, הם בדרך כלל סחורה שיש לה מעט מאוד קונים, הסקסופוניסט דניאל זמיר הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. האלבום הקודם שלו, "אמן", נמכר באלפי עותקים (עשרת אלפים, על פי חברת התקליטים). זה נתון לא ייאמן כשמדובר באלבום ג'ז אינסטרומנטלי, ואפשר לנסות להסביר אותו בכל מיני דרכים (מוסיקה מצוינת; מוסיקה נגישה; מוסיקה שחורגת מהגבולות של הג'ז; הכריזמה האקסצנטרית של זמיר; והעובדה שהאלבום של זמיר, חוזר בתשובה, התקבל בהתלהבות גדולה בקרב חובבי מוסיקה דתיים, שלא נחשבים - בהכללה גסה, כמובן - לקהל הטיפוסי של ג'ז).

האלבום החדש של זמיר, "אחד", נפתח ביצירה של 25 דקות שנקראת "סוויטה לגלעד שליט בלה מינור". כשמחברים את ההקשר הרגיש לרגשנות של זמיר ולנטייה שלו להפרזה, מתעורר החשש שהסוויטה לחייל החטוף תצא משליטה, והידיעה שזמיר שר כאן במשך דקות ארוכות רק מגבירה את החששות: בפעם הקודמת שהוא שר, באלבום "הזמיר שר (פופ!)", התוצאה היתה הזויה למדי.

אבל ברגע שהסוויטה מתחילה לצבור תאוצה, וכשהזמיר משמיע את קולו, כל החששות המוקדמים מתפוגגים. זאת יצירה נפלאה, סוחפת ומרגשת, בראש ובראשונה בגלל השימוש של זמיר בקולו. הוא לא שר מלים, הוא שר הברות: דה-דה-דה. הוא בעצם משתמש בקול שלו ככלי, והפראזות שיוצאות מגרונו לא פחות מורכבות ויפות (אולי קצת פחות מהירות, וזה טוב) מהפראזות שהוא מנגן בסקסופון שלו.

התוצאה היא מוסיקה שנשמעת בעת ובעונה אחת כמו ג'ז משובח וכמו משהו שאיננו ג'ז. מצד אחד, הדה-דה-דה של זמיר הוא וריאציה על שירת הסקאט הג'זית, שנהפכה מזמן לקישוט שחוק בשדה הג'ז הווקאלי (אלא אם כן מדובר בזמר או זמרת עילאיים); מצד שני, היידיש-סקאט של זמיר הוא כל כך אחר וכל כך מקורי, שהוא נשמע כמו דרך ביטוי חדשה, ששורשיה נטועים באיזו חצר חסידית יותר מאשר באדמו"ר לואי ארמסטרונג.

אחרי היצירה הנהדרת הזאת, האלבום של זמיר עובר לפסים יותר קונוונציונליים, שלא מתעלים לרמה של אלבומו הקודם. אבל בזכות 25 הדקות של הסוויטה לגלעד שליט בלה מינור, כדאי מאוד להקשיב ל"אחד".

בקיצור - לא

השאלה היא מתי להקשיב, או ליתר דיוק: מתי לא. בחוברת הדיסק, בינות לאשד המלים שזמיר שופך שלא לצורך ("נו... אם אתה כבר קורא לאלבום שלך ‘אחד', אז כבר כמו שאומרים יו מייט אז וול וכו' למה שלא תעשה קאוור להימנון הלאומי... הממ..."), מופיעה "בקשה מיוחדת" באותיות מודגשות: "בבקשה לא להשמיע את הדיסק בשבת וימים טובים. שאו ברכה".

זמיר הוא לא הראשון שמבקש. גם שולי רנד הפציר בקוני האלבום שלו להאזין לו רק ביום חול. עשרות אלפי מאזינים דתיים במקרה של רנד, ואלפים במקרה של זמיר, יעשו זאת ממילא. אבל מה בנוגע לחילונים? הנה תשובה אפשרית לבקשה של המוסיקאים הדתיים:

"אדונים נכבדים, שקלנו את בקשתכם ולצערנו לא נוכל להיענות לה. אנחנו סבורים שהאמן צריך להרפות מהיצירה שלו כשהיא יוצאת לשוק. היא כבר לא שלו, כמו שאתם בעצמכם אוהבים לומר. כמובן שאתם נוכחים בכל שנייה ושנייה באלבום שלכם: מבטאים את אישיותכם, חושפים את נשמתכם. אבל יש צדדים שלכם שלא צריכים להיות נוכחים ואסור שיהיו נוכחים. אורח החיים שלכם, למשל. הוא לא רלוונטי, ואם אתם מתעקשים לשרבב אותו לתוך היצירה, אנחנו מתעקשים ללוות אותו החוצה.

"לעומת זאת, אורח החיים שלנו, המאזינים, רלוונטי מאוד ליצירה. ברגע שקנינו אלבום, ועל אחת כמה וכמה אם אהבנו אותו, כמו במקרה שלכם, הוא צריך להשתלב בתוך שגרת החיים שלנו. וחלק משגרת החיים שלנו הוא להקשיב למוסיקה בשבת. מה לעשות. אז יש לנו זמן להתפנות לדברים החשובים באמת. שלא לדבר על כך ששעות החסד המופלאות של שבת בבוקר הן הזמן האידיאלי להקשיב למוסיקה. אתם בוודאי זוכרים את זה מהימים שבהם אתם הייתם קטני אמונה. או שאולי הדחקתם.

"בקיצור - לא. אם עצם כתיבת הבקשה עוזרת לכם להתמודד עם העובדה שאנשים יקשיבו לדיסק שלכם בשבת, לכו על זה. אבל כדאי שתדעו שזה לא באמת עובד".