האוזניים שכך שומעות

יום חמישי 23 באפריל 2009 00:00 מאת: נויה כוכבי

לייבל "אירסיי" של חנות "האוזן השלישית" הוא שריד כמעט אחרון מקבוצה של לייבלים אלטרנטיוויים שפעלו בארץ. כעת, במלאות לו עשור (וקצת יותר), אנשיו מסבירים למה דיסק חדש של "פאניק אנסמבל" מרטיט אותם לא פחות מגידי גוב

יש משהו מטעה בחגיגות העשור ללייבל "אירסיי", שצוינו בשבוע שעבר בפסטיבל תלת-יומי במועדון של חנות "האוזן השלישית" בתל אביב (שהלייבל הוא שלוחה שלה). למעשה, הכל התחיל מוקדם הרבה יותר, מעט לאחר שנפתחה ב-1987 החנות הידועה במיקומה המקורי ברחוב שינקין.

"כשפתחנו את החנות, הבנו די מהר שהעניין של הוצאה לאור הוא משמעותי לחנות שמתעסקת בדברים מיוחדים, חומר לאספנים ושוליים", מספר מיקי דותן, מנכ"ל האוזן השלישית. "זה התחיל מחידוש של תקליטים קיימים. הראשון היה של 'אחרית הימים', שלא היה אפשר להשיג אותו בכלל. במקביל, כמעט במקרה, הוצאנו תקליט של 'ז'אן קונפליקט' בהופעה. שינקין התעורר. להקות בהפקה עצמית רצו מקום על המדף. תמכנו בהם".

באותן שנים, במה שייחשב מאוחר יותר כגלגול הראשון של הלייבל, הוציאה האוזן השלישית חומרים שנהפכו במרוצת השנים לקלאסיקה של סצינת השוליים המקומית: "פוליאנקה פרנק", "פלסטיק ונוס", "אפור גשום", "DMX", "השפן הנכון", "הפה והטלפיים" וכמובן - הקלטת הראשונה של "נושאי המגבעת". בפאב שמאחורי החנות בשינקין הוקרנו קליפים של הלהקות האלה, ודותן מאשר ש"היה שמח".

עטיפות תקליטים שיצאו ב"אירסיי"

אבל המסיבה הסתיימה שש שנים מאוחר יותר, והלייבל קפא. "היתה הרגשה שאין לנו יותר מה לתרום", מספר אלי חיון, שמנהל היום את אירסיי. "באותה תקופה היה בום של החתמות של אמנים לכאורה קטנים ואלטרנטיוויים בחברות הגדולות, כמו הד ארצי שהחתימו את 'נושאי המגבעת'. הרגשנו שהערך המוסף של המותג שלנו נעצר. כל דבר שהיה קשור אלינו נלקח על ידי הגדולים. היתה תחושה של עשייה מאוד גדולה בחברות התקליטים הגדולות, אבל בסופו של דבר היא נעצרה. הם הפסיקו להחתים באותה מהירות שהתחילו".

השינוי התחולל כשבשנת 1998 הגיע לידיו של חיון המאסטר של "Blown Again" (אורון שרי, חבר הלהקה, הוא היום סולן "העברית"). חברי הלהקה היו לקוחות של החנות, וחיון החליט שהוא חייב להוציא את הדיסק שלהם. הוא החליט להוציא מהדורות מוגבלות וממוספרות בעטיפות קרטון ממוחזר, והתחייב להוציא דיסק אחד בחודש בממוצע בשנה הראשונה לקיומו של הלייבל המחודש, שהפעם קיבל את השם אירסיי, כדי לבנות לו קטלוג שיצדיק את קיומו.

בין הריליסים הראשונים היתה "נשרפת", להקתו של אבי פיטשון; האלבום השני של "המהפכה המיותרת"; ו"סופרמרקט", האלבום הראשון של "רוקפור" באנגלית. "אחד הדברים ששמתי עליהם דגש היה שרוב הדברים יתקשרו עם חו"ל, שיהיה דיאלוג עם מה שקורה בעולם, גם מבחינת השפה. שנוכל לשווק דברים החוצה", אומר חיון. אמנם "מגדה", לייבל מוסיקת העולם של האוזן השלישית, הוא נתיב הייצוא העיקרי של החברה, אבל גם באירסיי חתומים אמנים שהופיעו מעבר לים: "מונוטוניקס", "יוסלס אי-די", ולאחרונה גם "מידנייט פיקוקס".

מיקי דותן (משמאל) ואלי חיון (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

חיון סבור ש"אנחנו צריכים להפסיק להתייחס למוסיקה בישראל כמשהו שמיועד רק לפה. כמו שסופר ישראלי רוצה שיתרגמו אותו לשפות זרות, כמו שאמן פלסטי רוצה שיציגו אותו וכמו שאתרי אינטרנט וחברות היי-טק רוצות להצליח. כבר ב-1999 צפיתי שכל להקה שנייה תשיר באנגלית ותרצה להגיע לקריירה בינלאומית, ופטריוטים של השפה העברית תקפו אותי בטענות שהן בעיני נבובות. בלייבל אין לי ערך מוסף לתקליט מיינסטרים שיכול לצאת גם בהד ארצי או באן-אם-סי. יש מי שיודע לעשות את זה טוב יותר".

חיון ודותן אינם מתחייבים לקו מוסיקלי אחיד בלייבל. מלבד ההוצאות המחודשות (בין היתר של "השלושרים", "הצ'רצ'ילים", פסקול המחזה "מלכת אמבטיה", וגם אלבומים של להקות אלטרנטיוויות כמו "מעצ" ו"ח'3"), המגוון האקלקטי להבהיל של אירסיי גם כולל את יובל גורביץ', "גיישה נו", "מד בליס", שלום גד, "אלפנט פרייד", "פאניק אנסמבל", "וינדי אנד דסטיני" ועוד.

את ההבדל בין הגלגול הראשון של הלייבל לגלגולו השני מנסח דותן: "בנגלה הראשונה היה רק ערוץ 1, בלי כבלים, בלי אינטרנט. ברור לגמרי שכל מי שלא היה בחברת תקליטים, לא נחשף. לכן באו אלינו גורמים שלא קיבלו מקום במיינסטרים. לא היה ממש קו אמנותי מעבר לזה שמדובר בשוליים. היום הקו יותר רחב. הוא כולל סוגים של מוסיקת עולם, של אלטרנטיווה יותר מלודית".

חיון אומר שהוא ממליץ למי שיכול להוציא את האלבום שלו בעצמו, אבל מבין מה הערך המוסף שאמנים מחפשים כשהם מבקשים להצטרף לאירסיי. הלייבל מקבל על עצמו את הוצאות הפוסט-פרודקשן וקבע שלעולם לא יוציא דיסק צרוב, אלא רק דיסקים באיכות גבוהה.

המועדון של האוזן השלישית, שנפתח לפני שמונה חודשים, משמש במה טבעית לאמנים שחתומים בלייבל ומאפשר שיתופי פעולה ביניהם. ואין לשכוח את החנות הוותיקה: "אני לא בטוח שכשייצא דיסק חדש של 'פאניק אנסבל', הוא יוצב בחזית של חנות טאוור בהרצליה. אצלנו, אנחנו לא מתביישים לשים אותו לצד הדיסק החדש של גידי גוב".

דותן בוחר את הלהקות שלו לפי קריטריונים ברורים: הן צריכות שיהיו להן אמירה, לכידות פנימית ורצון להופיע. "חלק גדול ממכירות הדיסקים מתבצע היום בהופעות, במקומות שהדברים קורים בהם", הוא אומר, "אנחנו צריכים אנשים שנוכל לעבוד אתם".

אבל רווחיות כלכלית אינה עומדת בראש מעייניהם של פרנסי אירסיי. "צריך שיהיה משוגע לעניין, אחרת זה יגווע", אומר דותן, "אין פה לירה להרוויח. התרגלנו שאנחנו עושים דברים בשביל הכסף אבל אפשר גם בשביל הכיף. אנחנו מפסידים על הלייבל כסף כל חודש אבל ממשיכים כי זה חשוב. זה חלק מהתפקיד שלנו בקהילה שמפרנסת אותנו יפה בדברים אחרים. אנחנו פעילים בקהילת המוסיקה והקולנוע בארץ (האוזן השלישית גם מוציאה סרטים ישראלים בדי-וי-די ובשנה שעברה התחילה להוציא גם חוברות קומיקס, נ"כ). אנחנו חיים מזה וחלק אנחנו מחזירים לקהילה, בתמיכה בפרויקטים כאלה".

אירסיי הוא שריד כמעט אחרון מקבוצה נאה של לייבלים אלטרנטיוויים שפעלו בעשור האחרון, ביניהם "פאקט", "פאסט" ו"אודיוקולאז'", אבל רובם התפיידו. חיון אינו חושש שהוא הבא בתור: "אני הייתי שם כשהכריזו על מות התקליט. אז מה. זה בולשיט. הדיסק לא ימות כמו שהתקליט לא ימות. זה אולי לא יהיה כמו היום אלא יחיה לצד הפורמטים האחרים, אבל ילדים בני 16 עדיין מגיעים לקנות תקליטים שחורים. יש עלייה דרמטית במכירות שלהם. בכל העולם, לא היה יום אחד שהפסיקו להדפיס תקליטים. מעולם לא הפסיקו להוציא. אני 21 שנה באוזן ותמיד הבאנו תקליטים חדשים שיוצאים. פה בארץ עשו לזה קבורת חמור. הוא אולי לא מוכר כמו שמכר פעם אבל הוא לא מת. יש לזה קהל. אם זה 100 אלף או 1,000 או 500 אנשים - גם הם זקוקים ומישהו צריך לספק את זה. אי אפשר להתעלם מקהל של 500 כי יש פוטנציאל ל-100 אלף. האוזן תמיד פנתה גם לקהל של 500".

תגיות: מוזיקה