חצוצרות של מלאכים

יום חמישי 02 באפריל 2009 05:08 מאת: נעם בן זאב

החצוצרנים לימור ותמיר אקטע, המופיעים עתה בקונצרט של תזמורת סימפונט רעננה, רותמים את יצירתם המוסיקלית לטובת מסע הטיפול בבתם הלוקה בתסמונת נדירה

כאשר בני הזוג לימור ותמיר אקטע מנגנים ביחד, הצליל שבוקע מהחצוצרות שלהם נדמה כמקהלה של מלאכים. איך שתי חצוצרות מפיקות צליל כשל מקהלה שלמה - זה סודם של השניים, שהתגבש בעבודה משותפת, יום-יומית.

את הצליל הזה אפשר לשמוע בימים אלה ברעננה, עיר מגוריהם של הצמד: הם הסולנים בקונצרט של תזמורת סימפונט רעננה ומנגנים את הקונצ'רטו לשתי חצוצרות של ויוואלדי (היכל התרבות רעננה, הערב ובשבת) בקונצרט של יצירות ויוואלדי. "ביצירה של ויוואלדי שנינוו משתמשים באותן חצוצרות ובאותן פיות, וזה נותן אחידות", אומרת לימור אקטע. "תמיר קובע את ההיבטים הטכניים, איך להפיק צלילים בדרכים מסוימות, והוא מנגן באופן החלטי; ואני מנגנת לירי ומלודי יותר, ולכן מובילה את המשפטים המוסיקליים ואת הרגש. אנחנו כמעט מצייתים לסטריאוטיפ של גבריות ונשיות".

יומן אישי בצלילים

יומם של השניים מתחיל בחמש וחצי בבוקר, בהכנת שלוש הבנות שלהם לגן הילדים ולבית הספר. אחר כך הם יוצאים לריצה, 15 ק"מ לפחות, וחוזרים לנגן, שעתיים של אימון משותף. הם ממשיכים את יומם יחד, בדרך למקום העבודה שגם הוא משותף: קונסרבטוריון רעננה, שלימור אקטע מנהלת ובן זוגה מלמד בו חצוצרה. "למזלי אני פשוט אוהב לנגן", אומר תמיר אקטע, "ולא פחות מכך ללמד" - וכמוהו זוגתו, שבנוסף לנגינה סולנית מוטלת עליה מלאכת ניהול מורכבת: קונסרבטוריון רעננה הוא מהגדולים בישראל, יש בו יותר מ-700 תלמידים, אנסמבלים ועשרות אנשי צוות. "לא אהבתי לנגן בתזמורת והייתי שייכת לחצוצרנים שדי הפריעו מהספסלים האחוריים. זה היה הדדי - גם אותי המנצחים לא אהבו", היא אומרת.

חיי המשפחה של בני הזוג אקטע נשמעים מושלמים, וכך אולי יכלו להיות; אבל יש בהם גם קושי גדול: הבת הקטנה שלהם, אריאל, ילידת מאי 2004, לקתה בהיותה תינוקת בת שלושה חודשים במחלה הנדירה תסמונת וסט, שמתאפיינת בפעולה לא סדירה של המוח הגורמת להתקפים אפילפטיים בלתי פוסקים, פרכוסים ואובדן היכולת לדבר ולפתח זיכרון. שנים של שהות מלאת חרדה בבתי חולים, ומאבק תמידי במחלה הקשה, איימו למוטט את בני הזוג.

לימור ותמיר אקטע. המוסיקה היא גלגל ההצלה

כדי לממן שהות בטורונטו לפני כשנה וחצי, לצורך ניתוחי מוח מורכבים שעברה שם ילדתם, הפיצו השניים את הדיסק המשותף הראשון שלהם, ששמו "ילדות", המתאר את חייה של הבת: "כל פרק ביצירה משקף משהו", אומר תמיר, "את התנועות הקטנות, הצעדים הראשונים, שכל אחד מהם הוא הישג גדול".

עכשיו, עם התגברות הקשיים ונוכח מגוון אין-סופי של טיפולים הדרושים לבתם, הוציאו השניים דיסק נוסף - "תקוה" שמו, כולו בהלחנת תמיר אקטע ובנגינת השניים יחד עם חברים: חגית גלזר בצ'לו, אינה רובין בפסנתר ואנסמבל נגנים.

"אני שומע את המוסיקה בראש וכותב אותה", אומר תמיר אקטע על המוסיקה הרומנטית שיצאה תחת עטו, "אבל אני לא מרשה לעצמי לקרוא לעצמי לקרוא לעצמי 'מלחין' - מה שאני כותב הוא יותר יומן אישי בצלילים, ויומן מאוד פשוט".

"גבורה", "תקוה", "בדידות", "יום חדש" - אלה כמה משמות היצירות בדיסק הזה, יצירות רגישות שאכן מתעדות באופן מופשט, בצלילים בלבד, את המסע של הורים עם בתם לניתוח גורלי.

קצת גמישות

לימור ותמיר אקטע, ילידי 1973, הכירו כשהיו בני 18 וניגנו ביחד בתזמורת צה"ל. מאז לא נפרדו. "מאז שהייתי ילד קטן חלמתי לנגן, אבל בכינור - והמורה למוסיקה נתן לי חצוצרה", הוא מספר, "לכן אני מנגן את כל הרפרטואר הכנרי - בלי הנחות, למרות הטכניקה המסובכת. אני לא נכנע לקפיצות ולריצות המהירות שדורשים מהכנרים".

והיא - גם כן התחילה לנגן בגיל צעיר, למדה בירושלים מוסיקה ומתמטיקה, אבל נסעה ללמוד בחו"ל, ב"קונסרבטואר" של פאריס: "הואיל ואני לא נגנית תזמורת לא נסעתי לארצות הברית כמו כולם אלא לצרפת, היכן שיש התייחסות לסולניות, לטכניקה, ויש תמיד תיחכום".

היא סללה לבעלה את הדרך ושניהם למדו באקדמיה הפאריסאית ביחד, בגרו בהצטיינות, חזרו - והקריירה הסולנית שלהם ניראתה מובטחת, עד מחלת בתם. "מזל שאנחנו מוסיקאים, כך לנו יותר קל לעמוד בזה", אומרת לימור אקטע, "יש לנו את המוסיקה, היא גלגל ההצלה שלנו".

את היצירה שהוקלטה לבסוף על הדיסק הלחין תמיר אקטע לא כדי להשיג תרומות וצדקה, אלא כמוסיקה שיש לה הצדקה כשלעצמה, שנולדה מתוך הרצון ליצור; ובכל זאת המכירות שלו חשובות, כי עלות הטיפולים החודשית מרקיעה הרבה מעל להישג ידם. השניים שולחים את הדיסק למתעניינים, ומבקשים לקבל את תמורתו רק ממי שנהנה ממנו ואוהב אותו: "הצטברו אצלנו כבר ערימות של מכתבים ואי-מיילים מכל אלה שהקשיבו ונהנו", הם מספרים. "בהתחלה אומרים לנו, זו מוסיקה קלאסית, לא צריך דיסק, נתרום בכל מקרה; אבל אנחנו מתעקשים. ובסוף מספרים לנו שלא הניחו את הדיסק מהיד. ומה שהכי חשוב - הבת שלנו מאוד נקשרה למוסיקה הזאת בעצמה".

שתי הבנות הגדולות של הצמד מנגנות - הגדולה בפסנתר ובאבוב ("היא נולדה עם כישרון לנשוף", אומרים הוריה), השנייה בצ'לו; אבל אין להורים חלום להפוך אותן לנגניות מקצועיות, כפי שאין יומרה כזאת כלפי התלמידים שלהם בקונסרבטוריון: "בהוראה, צריך לגלות את הטוב. לכל אחד יש כישרון למשהו, לכל ילד הייחוד שלו, וצריך פשוט למצוא אותו. גם אני לומד הרבה מהתהליך הזה", אומר תמיר.

"לא מחליטים שהילד הוא מיני מוצרט בגיל 6", אומרת רעייתו, "פשוט עובדים קשה ומלמדים. בקונסרבטוריון לומדים אלתור וחייבים להכיר גם מוסיקה שאינה קלאסית. יש אצלנו גם פסיכולוג חינוכי שמטפל בשילוב ההורים בתהליך, בבניית משמעת עצמית ומוטיווציה, ומלמד איך לא לייאש את הילדים ואיך לפתח בקרבם תחושה של הצלחה. יש גם ילדים בעלי קושי מוטורי, יש שמתקשים בקריאת תווים - ולכן צריך להקנות גמישות בהוראה למורים, להוציא אותם קצת מהנוקשות בדרך ההוראה הקלאסית".

"מורה גמיש יכול להגיע להישגים מהר מאוד", מוסיף תמיר אקטע, "ושוב ושוב אנחנו נוכחים איך לימוד הנגינה משפיע על הלימודים בבית הספר, איך הוא מגביר את הביטחון העצמי ומעלה את ההישגים".

אתם מדברים מתוך אופטימיות רבה.

"אנחנו אופטימיים מכורח הנסיבות", אומרים השניים.

תגיות: חצוצרה, מוסיקה