מסעדת מודרן במוזיאון ישראל: לחובבי האמנות לא מגיע אוכל טוב?

יום שישי 05 בנובמבר 2010 03:00 מאת: שגיא כהן, גלריה

בשנים האחרונות חל מהפך בהתייחסות של מוזיאונים למסעדות שלהם: האוכל משלים את החוויה התרבותית ולעתים אף עולה עליה. חבל שמבחינה זאת מוזיאון ישראל המחודש עדיין תקוע בשנות ה-70


מסעדת "מודרן" במוזיאון ישראל, ירושלים.

פרסומת

המסעדה הראשית של מוזיאון ישראל בירושלים נקראת "מודרן". אני חוזר: המסעדה של אחד ממוסדות התרבות הממלכתיים המרכזיים בישראל, בלב ירושלים, נקראת בשם לועזי. האם באמת אין גבול להתבטלות הפרובינציאלית? ביקור ב"מודרן", מסעדה שהיא חלק מתוצאות הרחבת המוזיאון, מגלה שהתשובה, למרבה הצער, נחרצת: לא. אכן אין גבול להתבטלות.

עיצובה של "מודרן" מתבסס על ציוריו של הצייר ההולנדי פיט מונדריאן. כן, הריבועים המונוכרומטיים האלה באדום, צהוב וכחול. ציוריו של מונדריאן היו, להרף עין בסוף שנות ה-70, מקור השראה פופולרי למסעדות. ואז, מסעדות מונדריאן נעלמו מהעולם בערך באותה מהירות שבה נעלמה שמלת המיני שעיצב איב סאן לורן בהשראת מונדריאן. הסיבה לכך היתה אלמנטרית: הם משעממים. ריבועים צבעוניים זה נחמד וגם זול לביצוע, אבל אחרי שראית את השטיק הזה פעם אחת, בפעם השנייה הוא כבר נראה מרוט. היום, עיצובי מונדריאן עדיין נוכחים בעיקר בסוג מסוים של מלונות פסאודו-בוטיק, בעיקר בצפון אמריקה. ובמידה מסוימת נדמה שהשותפות הזאת במקורות השראה אינו מקרי: גם המסעדה של מוזיאון ישראל, וגם המלונות האלה (הבולט שבהם, אם אני לא טועה, נמצא במיאמי) פונים לאותו קהל: כזה שרוצה לצרוך אמנות בלי להתייסר בצורך לחוות אמנות.

ואם זה מה שמוזיאון ישראל חושב על המבקרים שלו, אז אחת משתיים: או שאוי לנו, או שאבוי לו. אבל עוד לפני כל זה, רגע: למה מונדריאן? מה למוזיאון, שאחד מיעדיו הוא להיות בית נכות מרכזי לכ-100 שנות ישראליות, ולכ-10,000 שנות ציוויליזציה במזרח הקרוב, ולמרובע ההולנדי? למה, בעצם, לא לעצב את המסעדה בהשראת צייר ישראלי? מה רע בסטימצקי, זריצקי, שלא לדבר על אופציות בנאליות יותר דוגמת גוטמן או ראובן? מה רע בדנציגר, שפסלו, "נמרוד", הוא אחת משכיות החמדה של המוזיאון? האם באמת אין אמן ישראלי שיכול להוות מקור השראה למסעדה?

ואם נניח שאין (הנחה שאני כופר בה, כאמור), האם 10,000 שנות ציוויליזציה בין מדבר לים אינן יכולות לספק אפילו מקור השראה אחד? גם אם נניח שעיצוב על פי מוטיבים מימי בית שני (אחד החלקים החזקים באוסף) היה מעורר פולמוס מצד מי שמתבלבלים בין מסורת יהודית לפוליטיקה חרדית, חסרים מקורות השראה אחרים? חסרים פסיפסים מעוררי השתאות? חסרות יצירות חרס מרהיבות? למה מרובעים של הולנדי שעבד בפאריס ומת בניו יורק עדיפים על כותרות עמודים שנחצבו במדבר והוצבו בירושלים? זה באמת מה שמוזיאון ישראל חושב על התרבות שהוא משמר ומציג?

והתשובה היא שלא לגמרי בטוח שהוא חשב. כי ארוחה ב"מודרן" החדשה מעוררת חשש כבד שאחת משתיים: או שמוזיאון ישראל לא חושב שהמסעדה היא חלק מהאמירה התרבותית שלו, ואז השאלה היא, כמובן: למה? או שמוזיאון ישראל אכן חושב שהמסעדה היא חלק מהאמירה התרבותית שלו ואז השאלה היא, כמובן, אז למה ככה?

טעימה תרבותית

נתחיל מהשאלה הראשונה. בשנים האחרונות חל מהפך בהתייחסות של מוזיאונים בעולם למסעדות שלהם. מסעדות המוזיאונים נהפכו ממקומות שבהם מוכרים סנדביצ'ים יבשים למבקרים מותשים ליחידות עדכניות שהן חלק מהדימוי העצמי של המוזיאונים. שלא לדבר על כך שבחלק מהמקומות הן גם נהפכו לאחת היחידות הרווחיות ביותר. קשה להצביע על הנקודה המדויקת שבה חל השינוי (אם כי רבים נוטים למקם את קו פרשת המים במסעדה החדשה של הלואיזיאנה, מוזיאון הפסלים הפתוח שעל יד קופנהאגן, שחודשה ברוח מיטב העיצוב הסקנדינבי משנות הזוהר, עם אוכל בהתאם), אבל מרגע שהוא חל קל לאתר את סימניו כמעט בכל מוזיאון מתחדש.

מסעדת גלריית טייט בלונדון, שהיתה הראשונה בבירה הבריטית לאמץ את האידיאולוגיה החדשה, הציגה עצמה כ"ביסטרו בריטי", כלומר כמקום שמעניק פרשנות חדשה, פתוחה וקוסמופוליטית, למסורת הבריטית. מנות מסורתיות של חג המולד, של חג הפסחא ושל אזורים שונים בבריטניה הוגשו במסעדת המוזיאון הזה (שמוקדש, בעיקר, לתולדות הציור הבריטי) בפרשנות שהפכה אותן לחלק מהאמירה של המוזיאון על בריטניה, מסורותיה וההשפעות שספגה.


 מימין: המסעדה בטייט מודרן בלונדון ומוזיאון המלכה סופיה במדריד

בגן הפסלים של המוזיאון הלאומי בוואשינגטון פועלת מסעדה שמעוצבת כפסל מתכת מודרני והיא מגישה, בעיקר, כריכים אמריקאיים מסורתיים. לאכול כריך רובן מול פסל, נניח, של סול להוויט, זה סוג של חוויה סינרגית: הרי זה, פחות או יותר, מה שלהוויט עצמו אכל בזמן שעבד על הפירמידה המפורסמת שלו.

במוזיאון המלכה סופיה בספרד, המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, פעלה עד לא מכבר מסעדה מופלאה של השף סרחי ארולה, מראשי המטבח הספרדי החדש, שעשתה לאוכל הספרדי את מה שמירו ופיקאסו עשו לאמנות הספרדית, ובלא מעט מקרים עם הרבה יותר טעם. במקומות אחרים מסעדת המוזיאון נהפכה להיות אמירה מרכזית עוד יותר. כך למשל, מסעדת המוזיאון הטובה בעולם, צ'אנגה שבמוזיאון סאקיפ סבנג'י באיסטנבול, היא חלק משחזור חיי הפאר המתוחכמים של משפחת סבנג'י, שהמוזיאון שוכן במה שהיה מעונה האיסטנבולי. העיצוב העכשווי המרהיב (המסעדה זכתה בפרס מסעדת השנה מטעם מגזין העיצוב "וולפייפר") הוא חלק מהמחויבות של משפחת סבנג'י הן למסורות האומנות הטורקית והן לחידושים שבמסורות האלה. האוכל הטורקי הקלאסי, גם הוא בפרשנות מודרנית ובהגשה אלגנטית, משלים את החלק הוויזואלי של האוסף ומציע למבקר טעימה נוספת, תרתי משמע, מהתרבות לה הוא מצדיע.

גירוי מחשבתי

ההכרה בחשיבות המסעדה ככרטיס ביקור מוזיאלי גרמה בשנתיים-שלוש האחרונות להתפתחות נוספת: מסעדות שנפתחות רק לתערוכה ספציפית, כדי להציע נקודת מבט נוספת על הנושאים המטופלים בתערוכה. כך למשל, ברויאל אקדמי בלונדון פעלה בסתיו 2008 מסעדה עכשווית שליוותה שלושה חודשי תערוכה של אמנות בריטית בת זמננו. המסעדה הזאת (שתתפלאו לשמוע: לא בחרה לעצמה שם עברי) לא רק התקינה אוכל עדכני אלא גם הגישה אותו בכלים שעוצבו במיוחד, וביום האחרון לפעילותה, כל הכלים האלה נמכרו.

בגראן פאלה, היכל התצוגות הפאריסאי, פועלת מסעדה (שיש לה, בוודאי תשתאו, שם צרפתי) שנפתחת רק במקביל לתצוגות, כשתפריטה משתנה על פי התצוגה שההיכל מארח. כאן הקשר הוא לא מיידי כמו בצ'אנגה או ברויאל אקדמי אלא קשר של השראה. השף ז'יל שוקרון משתמש בצבעים, בטקסטורות ובשילובים של היצירות שמוצגות באותה עת כדי להתקין מנות מגרות מחשבה. ותנסו להשיג מקום למסעדה הזאת בזמן תערוכה.

ואם נחזור לשתי השאלות שלנו: הרי שאם מוזיאון ישראל בחר שלא להתייחס למסעדה שלו כאל חלק מהאמירה התרבותית הכוללת, הוא פשוט מיושן. ואז, באמת קצת חבל על כל השיפוץ והטררם. השאלה השנייה מטרידה אפילו יותר: ומה אם הוא כן התייחס אליה כאל חלק מהאמירה התרבותית שלו, וזה מה שיש לו להגיד? במקרה הזה, הבעיה חמורה עוד יותר, כי אז מוזיאון ישראל מציג עצמו כמי שתקוע בשנות ה-70.

הרושם הראשון ש"מודרן" מותירה הוא שהיא מתעלמת מכך שעיצוב מסעדות מהווה היום מקצוע. מי שחתום על המסעדה (לפי דברי המארחת בשני ביקורים שונים) הוא מי שאחראי לכלל שיפוץ המוזיאון. אולי לכן המסעדה נראית כמו משהו שנאסף ממסעדות מלון בערים הגדולות של ארצות הברית. קומפלט עד ערימת הזרדים המשומשת שבשפת תיירים מסמלת: הגענו לבופה הפיליפיני, ובשפת מעצבים מסמלת: אלמנט אנכי ששובר את האלמנט האופקי. ובכלל, לשבור את האלמנט נראה כאן כמו תפישת מפתח. המסעדה, כאמור, מושפעת מציוריו של מונדריאן וכדי לשבור את המרובעות היא מתנאה בשורות מקבילות של מנורות תקרה עגולות. כשכל העסק נראה קצת כמו ערוגת פטריות שצמחה על התקרה או, אולי, כאוסף של מטריות מרטיני קטנטנות שלקחו ביס מהפטרייה של אליס בארץ הפלאות ותפחו באופן מפלצתי.

בקיצור, זו מסעדה שמתעלמת ממה שהוא הקו המרכזי בעיצוב מסעדות בעשורים האחרונים: הצורך ליצור הבחנה בין חלל המסעדה לבין החלל שבחוץ. ליצור תחושה, כמו שיש כשנכנסים לאולם קולנוע או לאמפיתיאטרון, שהנה-הנה, הולך לקרות משהו מיוחד. הבנאליות והמונדריאניות של המסעדה גורמים לך לחשוב שאם יקרה כאן משהו מיוחד זה יהיה מקסימום הופעת אורח של לוי אשכול או מופע ריקוד של גולדה מאיר. כי הכל כאן (והאוכל במיוחד, ראו מסגרת) מסמל איזה סוג של ישראל שלפני המהפך: מסתגרת, מתגוננת מהשפעות קוסמופוליטיות, שלשלטון נבחרה, מסרבת להכיר בסביבה שבה היא נמצאת, מתבטלת תרבותית, רחוקה מחזית המעש ובעיקר - חפה מקונפליקטים ומחלוקות.

יש הרגשה שאם זו אכן האמירה של מוזיאון ישראל המחודש, ייתכן שהדרך הנכונה לשדר אותה היתה לאו דווקא בעיצוב המסעדה, אלא אולי דרך אחד מאותם מכשירי רדיו ישנים וגדולים שבהם שמענו על פרוץ מלחמת יום כיפור. וראה זה פלא: על המדף העליון, ממש ממול לכניסה, מוצג לו, כמעין סימן קריאה, רדיו כזה בדיוק.


ואיך האוכל?

התפריט מקומי, בלאדי כמעט, אך למעשה מדובר ברפליקות חסרות טעם

בספרו המצוין על ההיסטוריה של סלוניקי, מארק מזוור מספר על תקופה בשלהי המאה ה-19, שבה ריבוי המבקרים באימפריה העותמנית, והדרישה שלהם למזכרות אותנטיות, גרמה לכך שייצור המזכרות הועתק לגרמניה ולצרפת כדי לעמוד בקצב. וכך, מבקרים מאירופה קנו את מה שנתפש בעיניהם כאוריינטליזם אותנטי שיוצר, מן הסתם, בדיוק במקומות מהם יצאו למסעם.

מבקרים בני זמננו יכולים לחוות חוויה דומה כשיאכלו ב"מודרן". לכאורה התפריט מקומי, בלאדי כמעט, עתיר מונחים דוגמת חצילים, עדשים, טחינה ואפילו ממולאים וסופריטו. למעשה, מדובר במשהו שפעם היה מומחיות דווקא של חנויות מוזיאונים: רפליקות חסרות טעם. ואכן, לחלק מהדברים שאכלנו היה טעם בערך כמו שיש להעתק של פסל נמרוד בפלסטלינה.

"מודרן" פועלת זה כשלושה חודשים. בחודשיים הראשונים היא פעלה רק בשעות הפתיחה של המוזיאון, עם תפריט צהריים, ובשבועות האחרונים היא פתוחה בימות השבוע עד 23:00 ומגישה תפריט עשיר יותר. זה לא משנה. שניהם (אכלנו פעם מזה ופעם מזה) גרועים באותה מידה.

התפריט נחלק לשלוש חטיבות: מנות ראשונות קטנות (חציל בלאדי בטחינה וכאלה), מנות ראשונות (ברבוניות בקראסט, סשימי סלמון, סלט שוק ירושלמי, קרפצ'יו עגל ואחרות) ומנות עיקריות. ונתחיל דווקא בחלק החיובי: הטחינה של "מודרן" מצוינת. בביקור אחד אכלנו טחינה ירוקה, היא היתה טובה מאוד, בביקור שני אכלנו חציל עם טחינה, הטחינה היתה מעולה, וגם הטחינה שמתחת לכדורי הפלאפל היתה משובחת.

בכך, למרבה הצער, תמו טענות ההגנה. המנות הראשונות הקטנות, חציל בטחינה עם סלסת עדשים, עלי גפן ממולאים, פלאפל על מצע טחינה ירוקה, טאבולה וכיוצא באלה הן החלק הפחות גרוע בארוחה. לעלי הגפן הממולאים אמנם היה טעם של עלי גפן שיצאו מקופסת שימורים (ולך תדע מה יותר גרוע: עלי גפן שיצאו מקופסת שימורים, או שף שמקור ההשראה שלו הוא עלי גפן מקופסה); לפלאפל היה טעם לוואי מוזר; וליד החציל בטחינה הוגשה סלסת עדשים, שהיתה תערובת קרה וסרת טעם של עדשים מבושלות, עגבניות קצוצות ובצל.

אבל אם לא מתרכזים, אלה מנות שאפשר לסבול. מה שקשה להגיד, למרבה הצער, על מה שמגיע אחר כך. מנה ראשונה של ברבוניות בקראסט התגלתה כערימה מטוגנת של פירורי פנקו (פירורי לחם יפאניים). שכבת הציפוי היתה כל כך עבה, שאי אפשר היה להבחין אם יש באמצע ברבוניה, ואם כן, מה טעמה. על המנה הזאת הונחה ערימה קטנה של לימון כבוש קצוץ דק. בראש הערימה, נוצץ כפנינה, בהק גרעין לימון בודד. אם לא הייתי יודע שזה לא יכול להיות, הייתי מניח שהוא הוצב שם כקישוט.

גרעיני לימון, אגב, הם כנראה אחד התבלינים האהובים על השף, כי הם חזרו בעוד שתי מנות: סלט שוק (שכמות הבצל שבו הסתירה את טעמיו) ומבחר ממולאים. לפני הכל (במחיר מבהיל של 19 שקל) מוצעת לסועדים פוקאצ'ה עם שלושה מטבלים. אני מתנצל, אבל קצת (נורא קצת) רסק עגבניות, כמה שיני שום כבושות וקצת מלח בעשבי תבלין הם לא ערכת מטבלים. והם בטח לא מצדיקים 19 שקל. והפוקצ'ה עצמה? גרסת הפלסטלינה לאוריגינל.

ויש גם מנות עיקריות. בניסיון ראשון הזמנו מנת ממולאים, שכללה שלוש יחידות והיתה כל כך גרועה שבניסיון שני שוב הזמנו אותה כי לא האמנו שממולאים יכולים להיות כל כך מאכזבים. טעינו. התחושה כשאכלנו אותם היתה של משהו שבישל טבח צבאי שראה את הסרט "החגיגה של באבט" וחזר לבסיס חדור רצון טוב לפנק את החיילים. הבשר שמילא את הפלפל נראה כקבב דאשתקד: הוא היה יבש, מוצק וניכרו בו חיים של עמל ומעש. מה שלא ניכר בו, למרבה הצער, היה טעם. שורש הקולורבי מולא בקוסקוס (שאם אני צריך לנחש, בא משקית) והקישואים מולאו באורז. הבעיה הגדולה היתה הרוטב. לא היה שום קשר בינו לבין הממולאים. הרושם היה שזה לא הציר שבו התבשלו הממולאים במשך שעות, אלא רסק עגבניות שדולל בקצת מים, תובל בלימון (ניחשנו לפי הגרעין) ונמזג על הממולאים. התוצאה היתה פתרונה של תעלומה אמנותית ארוכת שנים. אחת מיצירות המופת של המוזיאון היא ציור יפאני שנקרא "דיוקן שלושה שחקני קבוקי". דורות של מבקרים תהו לפשר הבעת הפנים של השלושה. עכשיו הכל ברור: הציור צויר מיד כשהם סיימו את פלטת הממולאים.

גם המנה המכונה כאן סופריטו לא התגלתה כהצלחה גדולה. הבשר היה כל כך צמיגי עד שבשלב מסוים ויתרתי על הקרב והשארתי אותו בתוך מחבת הנחושת (הו, כמה אוריינטלי) שבה הוגש.

למנה אחרונה קיבלנו, לא פחות ולא יותר, גלידת וניל עם חומוס מקורמל. ועל זה יש לי שלושה דברים להגיד. ראשית, גלידה פרווה זה דבר איום ונורא, וגלידה פרווה עם חומוס מקורמל, זה משהו איום ונורא עם חומוס מקורמל. שנית, אם חומוס מקורמל היה כזה שוס, רחובות העיר העתיקה היו מלאים ברוכלים שמוכרים אותו מעל טסי נחושת, ושלישית, אם אתה לא מסוגל לייצר חומוס מקורמל פריך אז עם כל הכבוד: למה? ובעצם, זו גם השורה התחתונה שלנו להיום: למה?


חשבון בבקשה
לחם הבית..........................................19 שקל
חציל בלדי בטחינה עם סלסת עדשים.........24 שקל
טאבולה..............................................18 שקל
פלאפל ירוק.........................................18 שקל
ברבוניה בקראסט..................................36 שקל
טריו ממולאים......................................66 שקל
סופריטו בקר.......................................72 שקל
גלידה אוריינטלית עם חומוס מקורמל.........28 שקל
סאן פלגרינו גדול..................................28 שקל
טיפ...................................................34 שקל

סה"כ 340 שקל

"מודרן", מוזיאון ישראל. דרך רופין 11, ירושלים. טל' 6480862-02


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(30 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 25/05/2011 10:10:18

  • 28/12/2010 23:33:52

  • 27/12/2010 09:21:39

  • 10/11/2010 11:26:01

  • 10/11/2010 11:21:05

  • 10/11/2010 11:11:44

  • 09/11/2010 21:14:20

  • 09/11/2010 21:09:48

  • 09/11/2010 19:36:18

  • 08/11/2010 23:50:57

  • 08/11/2010 20:58:57

  • 08/11/2010 20:57:23

  • 08/11/2010 20:54:48

  • 08/11/2010 08:25:33

  • 27.מומלץ(דניאל)

    08/11/2010 00:33:18

  • 07/11/2010 23:54:57

  • 07/11/2010 22:50:42

  • 07/11/2010 21:45:54

  • 07/11/2010 17:22:38

  • 07/11/2010 14:41:13

  • 07/11/2010 13:52:14

  • 07/11/2010 12:45:30

  • 07/11/2010 12:36:22

  • 07/11/2010 10:22:55

  • 07/11/2010 01:01:31

  • 07/11/2010 00:10:13

  • 07/11/2010 00:05:41

  • 06/11/2010 20:43:14

  • 06/11/2010 20:20:58

  • 06/11/2010 15:35:42

  • 06/11/2010 02:17:50

  • 06/11/2010 00:09:29

  • 05/11/2010 22:22:55

  • 8.גם אם(אורית - הדרום ...)

    05/11/2010 21:18:32

  • 05/11/2010 18:38:53

  • 05/11/2010 18:16:20

  • 5.מה עם קצת חמלה?(ראובן סיון)

    05/11/2010 17:31:50

  • 05/11/2010 16:41:40

  • 05/11/2010 15:00:12

  • 05/11/2010 11:50:25

  • 1.אני בשוק(סר לנסלוט)

    05/11/2010 02:10:59