המציאות העגומה מאחורי חיוך הדולפינים

יום רביעי 21 באפריל 2010 03:00 מאת: נירית אנדרמן

כאשר ריק אוברי, האיש שאילף את פליפר, הבין שסדרת הטלוויזיה הפופולרית הולידה תעשייה של ציד דולפינים, הוא החליט להילחם בתופעה. בסרט זוכה האוסקר "הלגונה הסודית", שיוקרן בשבוע הבא ביס דוקו, הוא חושף את המציאות האפלה המאיימת על חיי היצורים החביבים


מתוך "הלגונה הסודית"

פרסומת

רגע של נוסטלגיה שוטף את הצופים-הקשישים-דיים בסרט "הלגונה הסודית", כאשר שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה "פליפר" מציף את האוזניים. "קוראים לו פליפר פליפר, מהיר מברק, לא תראו יצור חכם ממנו", מתנגן לו השיר המוכר, אנימציה של גלים מתנפצים שוטפת את המסך, והדולפין החביב מפלח את המים בחיוכו המפורסם.

סדרת הטלוויזיה הפופולרית, שבה נחלץ דולפין אינטליגנטי ורב תושייה לעזרת בני האדם, שודרה בטלוויזיה האמריקאית בשנות ה-60, הגיעה למסכי הטלוויזיה במדינות רבות, כולל ישראל, והפכה את הדולפינים לאחת החיות החביבות ביותר על צופי הטלוויזיה ברחבי העולם. ואולם, סרט התעודה "הלגונה הסודית" מצליח למחוק במהירות את החיוך הנוסטלגי שמתגנב כמעט מעצמו.

"אני מרגיש קצת אשם, כי סדרת הטלוויזיה ‘פליפר' הולידה את התעשייה הזאת, שמגלגלת מיליארדי דולרים. היא הולידה רצון לשחות אתם, לנשק אותם, להחזיק אותם, לחבק אותם ולאהוב אותם, וזה מה שהוביל לציד הזה", אומר בסרט ריק אוברי, מי שלכד את חמש הדולפינות שגילמו את "פליפר" ואילף אותן לצורך הסדרה.

אוברי מספר שם כיצד השתנו חייו ברגע שאחת הדולפינות הללו מתה בזרועותיו: "היא שחתה לזרועותי, הסתכלה לי בעיניים, לקחה נשימה, ואז לא לקחה עוד אחת. עזבתי אותה, והיא שקעה עד תחתית המכל. למחרת היום כבר הייתי בכלא מפני שניסיתי לשחרר דולפין שהוחזק במעבדה ימית. החלטתי לשחרר כל דולפין בשבי שאוכל. במשך עשר שנים אני בניתי את התעשייה הזאת, וב-35 שנים האחרונות אני מנסה להרוס אותה".

"הלגונה הסודית", סרט התעודה האמריקאי שביים לואי סיהויוס, זכה בטקס האוסקר האחרון בפרס סרט התעודה הטוב ביותר. הצפייה בו מרתקת, מצמררת, מדאיגה, וברגעי השיא - מעוררת פלצות. זהו סרט תעודה עתיר מידע, שברגעים מסוימים מתפתח למותחן מורט עצבים ואף לסרט אימה הופך קרביים.


ריק אוברי (מימין) והבמאי לואי סיהויוס

בסרט, שיוקרן ביום שני בערוץ יס דוקו, מתעד סיהויוס את המסע שאליו יצא יחד עם אוברי וצוות מקצוענים מתחומים שונים, כדי לחשוף את המציאות האפלה ועוכרת השלווה המסתתרת מאחורי הדולפינים שמחייכים ומבצעים תעלולים בפארקי מים שונים, לצהלת הצופים.

טבח בשמורת הטבע

"החיוך של הדולפינים הוא ההונאה הגדולה ביותר של הטבע. זה יוצר אשליה שהם תמיד מאושרים", אומר בסרט אוברי, שמוביל את סיהויוס לעיר חוף יפאנית ושמה טאיג'י, שהיא לדבריו ספקית הדולפינים הראשית לפארקי מים ברחבי העולם. בעיר הזאת מתרחש בכל שנה טבח אכזרי של היונקים הימיים שובי הלב הללו.

כשהם נכנסים לתוך העיר, אוברי נוהג במכונית, פניו מכוסים במסכת מנתחים לבנה. הוא מסביר שאינו רוצה שיזהו אותו, מעיף מבטים מודאגים במראה ומודיע שיש מכונית שעוקבת אחריהם. מפעם לפעם הוא מתכופף קדימה ומסביר שהוא מתחזה כך ליפאני קשיש ולא מסוכן.

"באותם רגעים חשבתי שהוא משוגע, הייתי בטוח שיושב לידי פרנואיד מטורף", מודה סיהויוס בראיון טלפוני מארצות הברית. "לקח לי זמן עד שהבנתי שהמשטרה באמת עוקבת אחרינו, ושריק אינו משוגע. בסופו של דבר המשטרה עקבה אחרינו שם במשך שבועות. לנו היו חמישה חדרים בבית המלון בטאיג'י, ולמשטרה היו חמישה חדרים. כשהיינו יוצאים מהמלון, הם היו יוצאים אחרינו. הם עקבו אחרינו לכל מקום שהלכנו, 24 שעות ביממה, ובשלב מסוים היו שבע מכוניות שלהם שעקבו אחרי שתי המכוניות שלנו".

אנשי המשטרה המקומית בטאיג'י כבר הכירו את אוברי מביקוריו הקודמים בעיר וחששו שהוא ואורחיו ינסו לחשוף לפני העולם את מה שהם רצו להסתיר. המוני דולפינים עוברים מדי שנה בשנה אל מול חופי העיר הזאת, והדייגים המקומיים, שבעבר התמקדו בציד לווייתנים, עברו בעשורים האחרונים ללכוד את בני דמותו של פליפר. הם פיתחו שיטות אכזריות כדי לכוון את הדולפינים לעבר החוף, ושם הם לוכדים אותם ומציעים אותם למכירה לנציגים של פארקי מים ואתרי דולפינריום מרחבי העולם. ואולם, אלפי דולפינים נותרים בידי הדייגים מבלי שנמצא להם דורש. הם נלקחים ללגונה סודית ושם הדייגים המקומיים טובחים בהם ללא רחם, כדי למכור את בשרם למאכל.

"על פני השטח נראה כאילו כולם בעיר הזאת אוהבים דולפינים ולווייתנים", אומר סיהויוס. "את נוסעת על גשר שמשני צדיו יש פסלים של דולפינים, ובכניסה לעיר יש פסל של שני דולפינים ושלט באנגלית שאומר ‘אנחנו אוהבים דולפינים', וגם אריחים יפים שעליהם מצוינים כל מיני הדולפינים והלווייתנים המוכרים לבני האדם. אבל באמצע העיר, בין מוזיאון הלווייתנים לבניין העירייה, יש שמורת טבע שלאיש בעצם אסור להיכנס לתוכה, כי שם תושבי העיר עסוקים בהריגת חיות הבר שיש בשמורה".


מתוך "הלגונה הסודית". ממשלת יפאן מנסה למנוע את הקרנת הסרט בשטחה

סיהויוס, ששימש במשך שנים רבות צלם סטילס של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" וזהו סרטו הראשון, רצה להנציח את טבח הדולפינים שמתרחש בטאיג'י במצלמותיו, אבל המעקב המשטרתי הפך את המשימה הזאת לאתגר כמעט בלתי אפשרי. "הם עקבו אחרינו בכל פעם שיצאנו לעיר, והחוכמה היתה להיפטר מהם בכל פעם מחדש", הוא מספר. "היה לנו עוזר יפאני, שאת אחת המכוניות שלנו שכרנו על שמו, וכדי להתחמק מהמשטרה היינו מחנים את המכונית הזאת מחוץ לעיר, מעבר לקרן רחוב. מכונית המשטרה היתה בדרך כלל במרחק של חמישה-שישה בלוקים מאחורינו, וברגע שהגענו למכונית השכורה, היינו מזנקים מהאוטו שלנו, נותנים לשוטרים להמשיך לעקוב אחרי כלי הרכב שבו הגענו ונוסעים במכונית השנייה אל הלגונה. ניסינו להיפטר מהמשטרה בכל מיני דרכים, זה היה ממש כמו בסרט ריגול".

אם לא די בכך, נאלצו סיהויוס וצוותו לעבור גדרות ושערים נעולים בדרך ללגונה הסודית, לחכות שיירד החושך כדי לחמוק לשם בלי שיבחינו בהם, להתחמק מהדייגים והשומרים שחשדו בכל תנועה שלהם, ולהתקין על החוף ובתוך המים ציוד צילום וסאונד שינציח את ההתרחשויות גם לאור יום, בשעות שהם עצמם לא יכלו להיות שם.

המבצע המורכב הזה הצריך השקעה עצומה: בין היתר, מצלמות נסתרות הותקנו בתוך מתקנים שהוסוו כסלעים והוצבו על החוף, ואלופי עולם בצלילה חופשית הגיעו כדי לסייע בהשתלת מיקרופונים המותאמים ללכידת קולות מתחת למים בתוך מי הלגונה. המסעות אל הלגונה, שכללו מרדפים והתחמקויות מהמשטרה, התקנת הציוד תחת מעטה החשיכה והיתקלויות לא נעימות עם תושבים זועמים - כל אלה מקנים לסרט את אופיו המיוחד.

ידעתם מראש שצילומי הסרט יהיו כל כך מורכבים?

"ממש לא. מה שקרה היה שצילמנו חומרים בווידיאו ל'מאחורי הקלעים'. היה לנו כל כך הרבה זמן פנוי בימים, בהמתנה לחושך שיירד, שהחלטנו לעשות ‘מייקינג אוף' של הסרט, וצילמנו בווידיאו את כל מה שעבר עלינו שם. אבל כשהגענו בחזרה לאמריקה והראינו את החומרים לעורכים, הם אמרו לי ‘זה חייב להיות חלק מהסרט עצמו'. אני חושב שזו ההברקה שהכניסה לסרט הזה אלמנטים של סרט מתח, ואני חושב שזו הסיבה שהסרט, אף על פי שהוא סרט תיעודי, זוכה להצלחה כה גדולה. זה בדיוק מה שחסר בסרטי תעודה רבים, סוג כזה של דרמה, כמו בסרטי עלילה".

במבט לאחור, איך קרה שלא נאסרתם? אחרי שרואים את הסרט זה נראה כמו נס.

"פעמיים נאלצנו לעזוב את העיר אחרי שפגשנו את ראש המשטרה המקומית. הוא לא ידע מה אנחנו עושים, אבל אמר לנו ‘אם תישארו פה אני איאלץ לאסור אתכם, כי המקומיים רותחים מזעם ודורשים שנברר מה אתם זוממים'. הוא שאל אותי מה אני עושה בשיטוטים הליליים שלי בעיר, ועניתי שאני מחפש לקנות שם בית. הוא שאל אותי מתי אנחנו עוזבים, כי אנחנו לא רצויים שם, וכשעניתי ‘למה אתה שואל', הוא אמר לי שהוא משתוקק כבר לחזור לישון כמו שצריך", צוחק סיהויוס. "כל המשטרה המקומית היתה בעקבותינו 24 שעות ביממה, בניסיון להבין מה אנחנו מתכננים, והם כבר היו ממש עייפים מזה".

מבין שלל האתגרים שזימן לכם הסרט הזה, מה היה הקושי הגדול מכולם?

"אני חושב שכשהתחלתי לעבוד על הסרט הזה, לא הבנתי כמה מטורף האתגר שעומד לפני. אני חושב שאם היינו קולנוענים מנוסים, מסורתיים, לא היינו יכולים לעשות את הסרט הזה, כי אדם נורמלי לא היה עושה דבר כזה. היינו קבוצה של חברים שהגיעו מתחומים שונים.

הבדיחה היא שכולנו היינו מקצוענים, רק לא בעסק הזה. אבל אני חושב שזה בסופו של דבר מה שאיפשר לנו לעשות את הסרט, כי בזכות זה היתה לנו נקודת מבט מהפכנית. זה לא שחוסר הניסיון שלנו איפשר לנו לחשוב מחוץ לקופסה - אנחנו בכלל לא ידענו שיש קופסה.

"אבל בעיני, האתגר הגדול ביותר שלנו היה להתחמק ממאסר. מכיוון שחששנו שזה עלול לקרות, היתה מישהי בצוות שלנו שהתפקיד שלה היה לקחת את החומר שצילמנו בכל יום ולדאוג שהוא יגיע בבטחה לאמריקה. בכל יום היא נסעה מטאיג'י לאוסאקה (מרחק ארבע שעות נסיעה) או לטוקיו (שש שעות) ושלחה משם את החומרים".

ומבחינה רגשית, מה היה הרגע הכי קשה בעבורך בעבודה על הסרט?

"היו לנו כ-40 שעות של חומר מצולם שאיש אינו צריך לראות, חומרים מאוד אלימים ובוטים. הקוראים שלך צריכים לדעת שמה שהם רואים זו מעין ‘גרסת דיסני' של ‘הלגונה הסודית'. לקח לי חודש שלם לעבור על החומר הזה, ובתקופה הזאת הגעתי בכל יום לעבודה בדמעות ויצאתי שטוף דמעות. אבל מכיוון שלא רציתי ליצור סרט אימה, והיה חשוב לי שאנשים יוכלו לצפות בזה, חזרתי לאמן סרטי האימה, אלפרד היצ'קוק: בסרטים שלו רואים שרוב מה שקורה בסרטי אימה הטובים ביותר קורה למעשה בדמיון של הצופים, ולא על המסך. ולכן, אצלנו בסרט, כשאת רואה את המים נהפכים מירוקים לאדומים (בסצינת הסיום המנציחה את הטבח בלגונה, נ"א), זה אמיתי, אבל מעבר לזה את לא רואה שום דבר שקורה שם. בשום שלב לא רואים צילצל שחודר עורו של דולפין. זו את שמדמיינת את האימה".

תשואות בטוקיו

מלבד הצילום של טבח הדולפינים והמרדפים המשטרתיים, "הלגונה הסודית" גם חושף את ההתנהלות המושחתת של הוועידה הבינלאומית לציד לווייתנים. לפיו, יפאן משחדת לכאורה מדינות קטנות ועניות כדי לאפשר את המשך הציד של לווייתנים ודולפינים. סיהויוס גם מציג את האופן שבו בשר הדולפינים משווק למאכל אדם ביפאן ומספק הוכחות לכך שהבשר הזה מכיל חומרים רעילים, המסכנים את בריאותם של מי שניזונים ממנו. הממצא הזה, הוא מקווה, יגרום לממשלת יפאן לעצור סוף סוף את שיווק בשר הדולפינים למאכל ויצמצם את הרג היונקים הללו.

"האירוניה של הסרט הזה היא שהדולפין הוא חיית הבר היחידה שתועדה מצילה חיים של בני אדם, והאופן היחיד שבו אנחנו להציל חיים של דולפין כיום הוא להוכיח שהם כל כך רעילים, שלא כדאי לנו לאכול אותם", הוא אומר.

באוקטובר הוצג הסרט בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טוקיו וזכה שם לתשואות. האנשים שניסו לחבל בצילומי "הלגונה הסודית" וסירבו לשתף פעולה עם יוצריו ישבו באולם עם עורכי דינם, מספר סיהויוס, אך קמו ויצאו ממנו ברגע שנגמרה ההקרנה והבמאי החל לענות לשאלות הצופים. "נראה שהם היו מאוד נבוכים מהסרט וממה שאמרתי", הוא אומר.

ממשלת יפאן, לדבריו, מנסה כעת למנוע את הקרנת הסרט בשטח המדינה, ובכמה אוניברסיטאות שהציגו את הסרט בתחומן מרצים כבר קיבלו איומי פיטורים. בתגובה מתכנן סיהויוס להוציא את הסרט בקרוב לצפייה חינם לתושבי יפאן, דרך האינטרנט. "בשבילי הסרט הזה הוא מכתב אהבה לעם היפאני", הוא אומר, "מכתב שנועד לתת להם את המידע החיוני הזה: אם אתם אוכלים הרבה דגים ממינים מסוימים - לא רק דולפינים, אלא בכלל דגים גדולים שחיים באוקיינוס - אתם נמצאים בסכנה גדולה".

רק סרט תעודה אחד יצר סיהויוס עד היום, אבל כבר הוא מצטרף למחנה של אלה המאמינים שסרט יכול לשנות את המציאות. בעקבות הסרט, הוא מספר, אחד מסוחרי הדולפינים גדולים בעולם, כריס פורטר, הודיע כי יפסיק ללכוד דולפינים בשביל תעשיית הדולפינים בשבי. ואילו בטאיג'י "בדקו ומצאו בעקבות הסרט כי הרמה הממוצעת של כספית בדם אצל גבר תושב העיר גבוהה פי 20 מזו שנמצאת בדמו של גבר יפאני ממוצע. כך שאנחנו עזרנו לחשוף את המגיפה הזאת", הוא אומר. "אני מקווה מאוד שעד תחילת העונה הבאה של לכידת הדולפינים בטאיג'י, בספטמבר, היפאנים כבר יוכלו לראות את הסרט שלנו ויחליטו בעצמם אם להניח להרג הדולפינים ולשיווק בשר הדולפינים למאכל להימשך. כשיהיה בידי היפאנים המידע המלא על התעשייה הזאת, אני מקווה שהם יחליטו בעצמם שהרג הדולפינים הזה אינו מוסרי, ובנוסף לכך גם מסוכן".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(12 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5