אני לא דורית

יום חמישי 10 ביולי 2008 05:26 מאת: נירית אנדרמן

פסטיבל הקולנוע בירושלים: בסרט "זאת לא אני, זאת אחותי", עוסקת שרון אלוביק בשילוב בין פנטסיה גדולה לאיום מבעית - להיות תאומה זהה. זו צרה לא קטנה, אומרת הבמאית, שתיעדה בין השאר את הסיפור שלה ושל תאומתה

אשה בגופייה שחורה ושיער אסוף רצה לאורך שביל מתפתל. פתאום מופיעה מולה מישהי ופורשת בשמחה את ידיה לעומתה. "לא אכפת לי להתחבק אתך, אבל אני לא דורית", מחייכת הרצה. האשה האחרת מופתעת, מתנצלת, וזו שאינה דורית ממשיכה לשעוט קדימה. קטע מתוך סרט ביתי ישן כובש את המסך. שתי ילדות צעירות, אדומות שיער, ניצבות זו לצד זו, ופתאום אחת מהן מתחילה לרוץ, להתרחק. המצלמה חוזרת ללוות את הרצה בגופייה השחורה. אשה נוספת פונה אליה, שוב היא מבהירה "אני לא דורית" ושוב המשפט הזה מעורר מולה צחקוק נבוך והתנצלות.

כך נפתח "זאת לא אני, זאת אחותי", סרט בבימויה של שרון אלוביק, שיוקרן במוצאי שבת בפסטיבל ירושלים (שייפתח הערב בטקס חגיגי בבריכת הסולטן). בסרט הזה, שמשתתף בתחרות וולג'ין לסרטי תעודה, יוצאת הבמאית, בת 45, לחקור את הקשר המורכב הקיים בינה לבין אחותה התאומה, דורית, ובכלל בין תאומים זהים. "זה כמו שני אנשים שנמצאים על אותו תפקיד בעולם הזה", קובעת דורית בתחילת הסרט.

שתי האחיות מתוודות לפני המצלמה שהקשר ביניהן, למרות הקירבה הגדולה הכרוכה בו, דומה למאבק מתמשך. בניגוד לדימוי האידילי שיש לא פעם לזוגות תאומים, השתיים הללו מרבות לריב, להתווכח, לא מסכימות על הרבה דברים, כועסות זו על זו, מזכירות תקופות של נתק שבהן לא דיברו ביניהן. "זו מין צרה כזאת שאנחנו תקועות אתה", אומרת דורית.

"זאת לא אני, זאת אחותי", שהופק בתמיכת ערוץ 8, מאפשר הצצה מרתקת בתופעת הטבע החמקמקה הזאת של שני אנשים הנושאים מטען גנטי זהה ובהשלכות של הכפילות הזאת על חיי הרגש והנפש שלהם. הקשר בין תאומים זהים מצטייר בסרט הזה כשילוב בין הפנטסיה הכי גדולה לאיום הכי מבעית - מצד אחד הוא מציע מפלט מנחם מהבדידות הקיומית, מהידיעה שבסופו של דבר כל אחד מאתנו נמצא לבדו בעולם, ומצד אחר הוא מאיים על הייחוד של כל תאום, על העצמאות שלו, על זכותו להיתפש כאינדיווידואל יחיד ומיוחד בעולם הזה.

אינטימיות נוגעת ללב

אלוביק, עורכת מנוסה של סרטי וסדרות תעודה שזה לה הסרט הראשון כבמאית, מספרת שלצורך הסרט היא נפגשה עם יותר מ-100 זוגות תאומים. בסופו של דבר החליטה לשלב בסרט, לצד מערכת היחסים שלה ושל אחותה, שני צמדים נוספים, שכל אחד מהם מציג דפוס יחסים שונה בתכלית ומתמודד עם הקשיים והיתרונות שמציעה התאומות בדרכים אחרות.

סשה ורפי, בני 69, מציגים יחסי תאומים תומכים וקרובים. אף שהאחד מתגורר בחיפה והאחר בתל אביב, אף שהאחד הוא מאז ומעולם המנהיג הדומיננטי והאחר מקבל את מרותו, ואף שהאחד חולה בפרקינסון והאחר נראה "כמו דוגמן ספורט", כהגדרת אחיו - מתקיימת ביניהם אינטימיות נוגעת ללב.

אמן של שרון (משמאל) ודורית מתקשה לזהות מי היא מי בתמונות ילדות שלהן. "גם אז אני לא בטוחה שהיא הבדילה", מציינת אלוביק | תצלום: דניאל צ'צ'יק

חיה ועדנה, לעומת זאת, בנות 53, מתגוררות יחד, באותה דירה, במה שנראה כסימביוזה מוחלטת. יש להן בגדים זהים (אם כי הן מקפידות לא ללבוש אותם באותו זמן), כשהן יוצאות מהבית הן מודיעות זו לזו מתי הגיעה כל אחת מהן ליעדה (כדי שלא תהיה סיבה לדאגה), בכל יום הן מתאמות ביניהן מה יאכלו ומתי (ואוכלות בדיוק אותם דברים) ושתיהן מצהירות חגיגית שמשקל גופן זהה מאז גיל 14 ("על הגרם"). בנוסף לכך, לאחר ששתיהן עברו במשך שנים טיפולי פוריות, הן מגדלות כעת יחד, כשתי אמהות לכל דבר, שתי בנות תאומות (לא-זהות) שעדנה ילדה לפני שנתיים.

חו"ל ראשון לבד

בסרט מתברר שלא רק התאומים עצמם מתקשים לעתים להתמודד עם מצבם המיוחד: גם האנשים הקרובים אליהם ביותר לא תמיד יודעים איך להגיב לכפילות המתעתעת הזאת, ולא פעם אף מוסיפים לקשיים שהיא מעוררת. אביהן של שרון ודורית, למשל, מודה בסרט שהן תמיד היו בשבילו "התאומות", שהוא תמיד התייחס אליהן כאל "חבילה" אחת ומספר שעד היום הוא מתבלבל ביניהן. ואילו אמן, כשהיא מתבוננת יחד אתן בתמונות ילדות שלהן, מתקשה לזהות מי מבין הילדות בתצלומים היא שרון ומיהי דורית. "גם אז, כשהיינו ילדות, אני לא בטוחה שהיא תמיד הבדילה בינינו", מציינת אלוביק, ומסייעת בכך להבין איך נוצר הקושי בבניית זהות נפרדת.

"תאומים זהים זה מין גורל מסובך שלא ניתן לברוח ממנו. בשבילי זאת תמיד היתה מין צרה כזאת, שצריך ללמוד לחיות אתה", היא אומרת, ממש כמו אחותה בסרט. "אני לא מאמינה לזוגות תאומים שאומרים שהתאומות היא פאן וכיף. נכון, מבחוץ זה נראה הרבה פעמים 'יו, איזה כיף לכם, בטח בבית ספר כל הזמן עבדתם על המורים'. אבל זה לא כל כך פשוט".

ערב לפני הראיון, היא מספרת, ביקרה במקום שבו רבים מכירים את אחותה. "כל רגע מישהו אמר לי שלום. אם לא עניתי שאלו אותי למה אני כזאת קרה, ואם כבר עניתי והסברתי שאני לא דורית, התחיל הטקס הרגיל: בהתחלה לא מאמינים לך, אחר כך קוראים לעשרה אנשים לבוא לראות, אחר כך מדברים עלייך כאילו את לא שם - 'את לא מאמינה, היא אומרת שהיא אחות של דורית' - ואז תמיד משווים בינינו, מי יותר רזה ומי יותר שמנה, כאילו זה לא לגיטימי להיות שונה. כך שיש פער נורא גדול בין כמה כיף שזה נראה לפעמים מבחוץ לבין איך שזה בפועל. זה מאוד קשה כשהזהות שלך כל הזמן מוטלת בספק".

אלוביק, שגרה בשכנות לאחותה התאומה ורואה אותה כמעט בכל יום, הבינה תוך כדי העבודה על הסרט, לראשונה בחייה, שדווקא שמירה על מרחק עשויה לשפר את המצב. "הבנתי שכדי שיהיו בינינו יחסים טובים, אנחנו חייבות ללמוד להתנתק", היא אומרת. "עד עכשיו היה בי כנראה פחד עמוק מאוד לשחרר ולהשתחרר. לא הייתי בחו"ל, למשל, אף פעם בלעדיה. עד היום תמיד היינו נוסעות יחד, עם המשפחות והכל, ושם רבות, מחרבות אחת לשנייה את החופשה, ובפעם הבאה שוב נוסעות יחד". עכשיו, בגאווה מהולה בחשש, היא מספרת שבקיץ הקרוב הן שוב ייסעו יחד, אבל בסוף הטיול היא תיסע לכמה ימים עם משפחתה לפאריס, ודורית - לברצלונה. עם זאת, היא מודה שברגע האחרון, "לפני שסגרתי את הנסיעה, עוד התלבטתי אם בכל זאת להצטרף אליהם לברצלונה. זה היה קשה, כי האינסטינקט אמר לי יחד, אבל הראש אמר לחוד. אנחנו אמנם כבר בנות 45, אבל זה עדיין לא קל".