האם "מד מן" היא סדרה פמיניסטית?

יום שלישי 31 באוגוסט 2010 03:00 מאת: צפי סער, גלריה

האם "מד מן", שזכתה שוב בפרס האמי, מציגה נשים בעמדת חוזק או חולשה? ומה הקשר בין העולם השוביניסטי שהיא מציגה לבין מעמדם של נשים ושל גברים כיום?

אח, איזה ימים טובים אלה היו. אפשר היה לעשן במשרד, לשתות בישיבות, המזכירות היו מצודדות וצייתניות, בדרך כלל גם במיטה, האשה היפה והחסודה ישבה בבית ודאגה לילדים. אם היא התחרפנה קצת, היית שולח אותה לפסיכיאטר שירשום לה משהו שירגיע אותה. אלה היו זמנים.

את העולם הזה - סוג של גן עדן לגבר הלבן - מתארת "מד מן", שזכתה שלשום בפעם השלישית בפרס האמי לסדרה הטובה ביותר, והעונה הרביעית שלה משודרת עכשיו בארצות הברית ובישראל. הסדרה האמריקאית, שעלילתה מתרחשת במשרד פרסום בתחילת שנות ה-60, נחשבת ליצירה המתארת במהימנות רבה את האווירה הסקסיסטית של אותן שנים. והוויכוח שאינו שוכך סביבה מתמקד בשאלה: האם היא פמיניסטית?

יוצר הסדרה, מתיו ויינר, חושב שכן ואף כיוון לכך, כפי שהעיד בראיונות עמו. והוא אינו היחיד: מבקרות ומבקרים לא מעטים מצביעים על כך שהסדרה לא רק משקפת את הסקסיזם הבוטה, וגם את הגזענות, ההומופוביה והאנטישמיות של התקופה, אלא גם מציגה שורה של נשים, שלמרות ההתעללות בהן, הכוללת הטרדה מינית דרך שגרה, נהפכות במשך הפרקים והעונות לנשים חזקות ומרשימות.

כך בטי דרייפר (ג'נוארי ג'ונס), שבעונה הראשונה היא רעייתו הכנועה של דון הבוגדני, מחליטה בעונה השלישית להתגרש ממנו (זה קורה ב-1963, אותה שנה שבה בטי אחרת, פרידן, כתבה את ספרה פורץ הדרך "הילת הנשיות", על עקרות הבית מן הפרוורים דוגמת בטי דרייפר); כך ג'ואן האריס (כריסטינה הנדריקס); וכך, בעיקר, פגי אולסן (אליזבת מוס) - שמתחילה את דרכה כמזכירה ולא רק רוכשת לה מעמד של פרסומאית מצליחה, אלא גם מצטיירת כאם-טיפוס פמיניסטית (גם אם אינה יודעת זאת עדיין).

דמותה של פגי גם מקעקעת את החלוקה המובהקת של נשים שאיפיינה את שנות ה-50 וה-60: או שאת רעיה ואם, או שאת "זנזונת", או שאת "נערה עובדת". פגי היא אדם מורכב שמנסה למצוא מקום בעולם. היא גם משלמת מחיר כבד על עצמאותה ונאלצת למסור לאימוץ את התינוק שנולד לה. קורותיה מעידות לא מעט גם על המבחנים והאתגרים שנשים מתמודדות אתם בשוק העבודה כיום - כך טוענת, ברשימה בגיליון האחרון של המגזין הפמיניסטי "מיז", ד"ר אביבה דאב-וייבן מהחוג ללימודי תרבות באוניברסיטת רוצ'סטר. כי גם כיום נשים הרי מנסות להתקדם ונאלצות להתפשר, נקרעות בין קריירה למשפחה, נעות בין קבלה עצמית לניסיונות בלתי פוסקים להתאים לסטנדרטים - מקשיחים והולכים - של יופי ורזון.

מימין: פגי, ג'ואן ובטי (אליזבת מוס, כריסטינה הנדריקס וג'נוארי ג'ונס). האם הן יצטרפו לתנועה לשחרור האשה?

כשפגי מעלה רעיונות למודעות ומסעות פרסום, הגברים שבמשרד מלגלגים עליה בפטרונות; אחד מהם אף מעיר שזה כמו "לצפות בכלב מנגן בפסנתר". אבל לתדהמתם, עם הזמן היא נוחלת הצלחה ואף מקבלת משרד משלה. כשהיא מבקשת-דורשת אותו מהשותף הבכיר רוג'ר סטרלינג, הוא מגיב: "זה חמוד. יש שם 30 גברים שאין להם ביצים לבקש את זה ממני". עולם המושגים הזה, לפחות, לא השתנה הרבה: רק החודש אמרה שרה פיילין, בהקשר של המחלוקת סביב המהגרים באריזונה, שלברק אובמה "אין ביצים". מעניין איך היא היתה מסתדרת עם דון דרייפר.

ובחזרה לפגי: רגע מכונן בסדרה מתרחש כאשר אותו רוג'ר, מתוך הרגל כנראה, מבקש ממנה בעונה השלישית שתכין לו קפה. "לא", משיבה פגי וממשיכה בעבודתה. קשה להתאפק מלהריע לה מהספה שבסלון.

מי את, ג'ואן או פגי?

אבל לא כולם מתלהבים. בין השאר נמתחת ביקורת על הנוסטלגיה שבה מציגה "מד מן" את אותם ימים אפופי שנאת נשים. יש המציינים שלמרות הכל, במאבק היומי-יומי בין המינים בסדרה הגברים עדיין מנצחים שוב ושוב: יוצאים בשלום מבגידות, הונאות ואפילו אונס. יוצרי "מד מן" - שחלק ניכר מכותביה הן נשים - אמנם מסבירים שהרעיון הוא לתאר את אותו עולם מעוות כפי שהתקיים; אבל כנגדם מועלות תהיות איפה עובר הקו בין התיאורים של גילויי השוביניזם לבין האדרת הימים האלגנטיים ההם.

שכן, דון דרייפר (ג'ון האם), אותו גבר נכלולי, המשקר אפילו בנוגע לזהותו שלו, כבר נהפך למודל חיקוי: הביקוש לחליפות דון דרייפר של "בננה רפבליק" רק גובר, ואם לצטט בלוגר ישראלי, שכנראה הצליח להחמיץ את המסר הפמיניסטי, הרי "כל גבר רוצה להיות דון דרייפר וכל אשה רוצה להיות עם דון דרייפר". בלוגרית אחרת, אמריקאית, טוענת - בפטרונות מסוימת - שנשים צעירות לא מבינות את המסר של "מד מן": "במקום לשמוח על כך שדברים השתנו מאז או להבין טוב יותר את העבר, הן אומרות לעצמן: 'איזו אופנה מדליקה! איזה קול דון! מי את, ג'ואן או פגי? בואו נתלבש כמוהם, נעשה מסיבת 'מד מן' ונשתה מרטיני'".

יתרה מזאת: בעוד שהסדרה עוקבת בהתמדה אחרי קורותיו של דון, יוצריה אינם נוהגים כך בקשר לנשים. סיפורים כמו האונס של ג'ואן או התינוק של פגי, למשל, אינם זוכים להמשכיות, לפחות בינתיים.

ביקורת נוספת מתח השבוע ב"אלטרנט" דון הייזן, עורך האתר: הוא לא רק טוען ש"מד מן" אינה מציגה באמינות את עולם הפרסום של התקופה, שהיה רב-פנים וחדשני לזמנו, אלא גם מוחה על כך שכל הגברים בה, בלי יוצא מן הכלל, מוצגים כנבלים, שלא לומר נבלות, וגורס שהסדרה אף תורמת לנורמליזציה של התנהגותם. נקודה למחשבה, בעיקר כשזוכרים שההתנהגות הזאת, ובוודאי התפישות שמאחוריה, לא פסו מן העולם.

ובכל זאת, רבות ורבים אחרים סבורים כי הצגת העולם הסקסיסטי של "מד מן" מעידה עד כמה התקדמנו מאז. היום יש גם נשים בתפקידים בכירים (אבל עדיין הרבה פחות מגברים), בוסים מרשים לעצמם פחות להטריד מינית (מפחד החוקים בעניין זה), הרבה פחות נשים הן עקרות בית מתוסכלות (משפחות לא יכולות להרשות לעצמן לחיות ממשכורת אחת ורוב הנשים עובדות במשרה כפולה - אחת בחוץ ואחת בבית). כפי שעולה מההערות שבסוגריים - הבעיות לא נעלמו, הן רק השתנו.

ויש גם דברים שלא השתנו: עם כל התמורות המגדריות בשוק העבודה, דבר אחד נשאר כשהיה - בישראל, היום כמו ב-1967, נשים משתכרות שני שלישים מגברים. נשים בכלל עדיין נאבקות על מקומן בשוק העבודה, רובן הגדול עובדות במקצועות לא-מתגמלים, רוב עובדי הקבלן הן עובדות, כך גם מקבלי שכר המינימום, ועוד שלל נתונים משובבי נפש. כך שאמנם התקדמנו, אבל יש עוד דרך ארוכה. במישרין או בעקיפין, גם זה מסר שעולה מהסדרה.

ההיסטוריה בפתח

ומתברר כי כפי שעולמן של נשות "מד מן", שונה ככל שיהיה מזה של הנשים כיום, בכל זאת משיק לו בנקודות מסוימות - כך גם זה של הגברים. בבלוג ב"הפינגטון פוסט" כתב טום מאטלק (ממייסדי המגזין "The Good Man's Project" וחברו ללימודים באוניברסיטה של ויינר), כי כמו דון, רוג'ר ועמיתיהם, גם הגברים של היום מתמודדים עם עולם משתנה: "עם משבר כלכלי, מלחמה מעבר לים, ציפיות גוברות מאתנו כבני זוג ואבות. אנחנו לכודים. פשוט לא יצא לנו ללבוש בגדים קוליים כמו של דון דרייפר (עד עכשיו)".

שוב דון דרייפר הקול. המקסים. חלומה של כל אשה (?). מה קרה לו עם המהפכה הפמיניסטית? היום הוא כנראה לא שוכב עם כל מזכירה שנייה, יש עם זה בעיה, אבל הנה, בגלגולו הישראלי, דני דרופר נאמר, הוא עשוי ליצור קמפיין לקניון גדול ונוצץ במרכז הארץ ולמרוח על קירותיו כרזות ענק של נשים קשורות ומכוסות עיניים בתנוחות שמזכירות אונס. אחר כך, כשפמיניסטיות נודניקיות ייצאו נגדו, הוא יטען שזו אמנות ולחלופין סצינות פרובוקטיביות שמציגות נשים חזקות ומשוחררות.

כי כפי שאמרה אליזבת מוס, שמגלמת את פגי אולסן, לשי גולדן בראיון למוסף "הארץ", לא בטוח שמעמד האשה השתפר כמו שהשתפר מצבה במקום העבודה. ויעידו אתרי הפורנו ושאר גילויים של שנאת נשים, שבוטים ואלימים כמותם לא היו אפילו בשנות ה-60. ההסלמה הזאת היא חלק מתגובת-הנגד לפמיניזם, מהבהלה שהוא עורר בקרב חלק מהגברים לנוכח התערערות עולמם הישן.

בינתיים, אחת השאלות המסקרנות היא איך תתקדם "מד מן". עכשיו, בעונה הרביעית, השנה היא 1964. אירועים היסטוריים חשובים וגדולים ממתינים בעתיד הלא-רחוק, בהם המאבק לזכויות השחורים, שיאי הגל השני של הפמיניזם, התנועה לזכויות ההומו-לסביות ועוד. מעניין לראות כיצד יעסקו יוצרי הסדרה בכל אלה. הסופרת טוני מוריסון אמרה פעם בראיון, שגם כשהטלוויזיה האמריקאית התחילה לשלב שחורים בסדרות, הם תמיד על תקן "השחור". הבלש השחור. השופט השחור. היא מחכה, אמרה, לראות דמות שחורה שפשוט תהיה. בלי תקן. האם "מד מן" תציג דמות שחורה, או הומוסקסואלית, כסובייקט, סליחה על הביטוי, או שהדמויות שבמרכז המסך ימשיכו להיות לבנות, וואספיות, אמידות, הטרוסקסואליות?

כי בכל הדיון הזה על "מד מן" - פמיניסטית או לא, כמו בהרבה התייחסויות לפמיניזם שבוחנות אותו בפריזמה האמריקאית, נשכחים לא פעם כמה דברים. עצם הדיון על נשים שיוצאות לעבודה או לא משקף פריווילגיה של מעמד חברתי-כלכלי מסוים: נשים עניות תמיד עבדו, גם לפני שנות ה-60. נשים שחורות עבדו. פמיניזם, צריך לזכור, הוא לא רק שחרור עקרת הבית הלבנה מעולו של שואב האבק. פמיניזם, היתה כבר מי שאמרה, הוא לכולןם.

ואחרי שזה נאמר, אי אפשר שלא להמשיך ולהסתקרן: האם פגי תחבור למקימות התנועה לשחרור האשה? האם ג'ואן, שארוסה הרופא היפה והמוצלח כל כך אנס אותה, תתנדב באחד המרכזים הראשונים לנפגעות תקיפה מינית? האם בטי תתחיל ללכת לקבוצות העצמה נשית? האם לסאלי, בתם של בטי ודון, יהיה חבר שחור וב-1969 הם ייסעו יחד לוודסטוק? ומי מעקרות הבית הנואשות תגלה שהיא בכלל לסבית?

תגיות: גברת מג'ונדרת, דון דרייפר, מגדר, מד מן, מתיו ויינר, פמיניזם, צפי סער