הצלילים הכואבים של התזמורת האנדלוסית

יום שני 19 ביולי 2010 03:00 מאת: נעם בן זאב

מלחמת הקיום של התזמורת האנדלוסית, שכללה שביתה, הפגנה וסערת רגשות, עומדת במרכז הסרט התיעודי "כיוון כלים" • וגם: האם התזמורת הפילהרמונית הישראלית תגיע לעזה?

היתה אווירה חגיגית, מאושרת, באותו יום עצמאות בירושלים ובאשדוד ב-2006. מוטי מלכא, מנהל התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד ואחד ממייסדיה, היה נרגש כחתן בחופתו: הוא עמד על בימת תיאטרון ירושלים, לוחץ יד לשועי המדינה, ובשם התזמורת מקבל את פרס ישראל.

הסרט התיעודי "כיוון כלים" שביים דייוויד נוי והוקרן החודש בערוץ 1, העביר במלואה את ההתרגשות הזאת ואת ההקשר שלה: הגשמת החלום התרבותי שהוא החייאה של רפרטואר כביר שהושכח כאן, המוסיקה האנדלוסית שהתפתחה בקרב יהדות מרוקו לאורך מאות שנים, ורק באמצעות התזמורת הזאת - שנגניה יוצאי מרוקו ויוצאי חבר המדינות גם יחד - קיבלה את ההכרה הראויה לה.

אבל זרמים תת-קרקעיים עכורים געשו כבר אז. בעוד החיוכים של מלכא, ראש העיר יחיאל לסרי ונשיא המדינה משה קצב מתרחבים, ובעוד המלים הגדולות נאמרות, הלכה התזמורת האנדלוסית והתפוררה. נגניה פוטרו על ידי ההנהלה, שטענה שהנגנים התמרדו ולכן הקימה באשדוד - ובתמיכה מאסיבית של ראש העיר לסרי - תזמורת אחרת שהיתה לדידם "התזמורת האנדלוסית" האמיתית. הנגנים, לעומת זאת, טענו שהתזמורת היא סך נגניה ולא רכוש הנהלתה, התאגדו - בלי שקיבלו שכר - ונאבקו להכרה בהם כתזמורת המקורית, תחת השם "התזמורת האנדלוסית החדשה אשקלון".

נוי, התסריטאית מרב אהרון, הצלם יורם עברי והעורך אבי לוי, היו שם כדי לתעד את הקונפליקט בין שתי הקבוצות ושתי תפישות העולם החברתיות האלה; ולא רק לתעד, זאת אומרת להביט ולדווח, אלא להציג נקודת מבט אמיצה ופרשנות ונקיטת עמדה - יחד עם דרמה בנויה היטב: כך נוצר "כיוון כלים", סרט שמעפיל מעבר לכתבה טלוויזיונית, ומצטבר ליצירה תרבותית וחברתית אמיתית.

"כיוון כלים" מספר על כמה גיבורים ואנטי גיבורים, ובראשם שניים: שמעון יפרח, אחד מעובדי המנהלה בתזמורת - ולפי יודעי דבר פייטן נהדר בעצמו; ואחד המוסיקאים, הוויולן ליאוניד, נגן מן השורה.

יפרח, יוצא מרוקו, גילה את התזמורת במקרה, כשעבר ליד חדר החזרות שלה עם בנו ושמע צלילים שכמוהם לא שמע מאז ילדותו: המונולוג הקצר שלו על נסיבות בואו לתזמורת מגלה לרגע את מה שעומד בבסיס הסרט הזה - מלחמה על תרבות, על צלילים שהושתקו, על הגדרה של "ישראליות".

ליאוניד שייך לקבוצת "הרוסים" בתזמורת: כשנוסדה ב-1994 הורכבה התזמורת האנדלוסית מנגנים בכלים ערביים אותנטיים, כמו עוד וכינור מזרחי המנוגן בהשענתו על הירך, ומנגני כלי קשת קלאסיים שעלו מרוסיה. יפרח מתגלה כמנהיג אמיתי. הוא ממשיך להיאבק ולקוות גם כשהתזמורת קורסת בגלל ניהול כושל, בגלל תככים, בגלל יהירות וגאוותנות של אנשים. ליאוניד, כאחד הנגנים, נלחם גם הוא; אבל הוא בודד, ומפני שלא קיבל שכר יותר משנה נגמרים לו המשאבים, האוכל נגמר, הכסף אוזל, והעוני מכריע אותו. בישורת האחרונה של המאבק, רגע לפני שהתזמורת החדשה זוכה להכרת משרד התרבות ולתקציבים - נשבר לאוניד, ובצר לו פונה לתזמורת המתחרה: "לא בגדתי", הוא אומר, "מי שמאפשר לי לאכול הוא הצודק. חזרתי לעבוד - וזו הישרדות".

נגני התזמורת האנדלוסית בתמונות מתוך הסרט "כיוון כלים"

שביתה, הפגנה, סערת רגשות בכינוסי נגנים, ראיונות עם דמויות שמלים ספורות מפיהן מגלות את אישיותן, סצינות דוקומנטריות כמו מפגש בין המפגינים מהתזמורת לראש העיר לסרי שמנסה לפתותם בדברי חלקות ולאיים עליהם ואז - כפי שזועקת אחת הנגניות - "מפליג בוולבו שלו": אלה החומרים של "כיוון כלים". דייוויד נוי בונה את הדרמה בדרך כרונולוגית, מנקודת ציון אחת לאחרת, עד לשיא: השימוע שניתן במשרד התרבות לשתי הקבוצות היריבות; והסוף מיד אחר כך: שמעון יפרח תוקע בשופר אחרי שמינהל התרבות החליט לתת את כל התקציב לנגני האנדלוסית החדשה אשקלון, ורומז ליחיאל לסרי ואנשי ההנהלה הישנה שכדאי להם למשוך את העתירה נגד ההחלטה. "אם נפסיד, אבין שאין לנו מדינה, אין חוק, אין צדק, אין משפט", אומר יפרח רגע לפני ההחלטה. האם הניצחון מוכיח שיש?

להמיס לב אויב

לפני כשנתיים וחצי, בעקבות מסעה של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק לקונצרט של שלום בפיונג יאנג, בירת קוריאה הצפונית, התפרסם במדור זה טור סאטירי-מריר המגולל את ביקורה כביכול של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בעזה, במסע באותה הרוח. נהוג לראות במוסיקה שפה בינלאומית וגשר בין תרבויות, ומבחינה פוליטית: שחקנית נייטרלית, שבכוחה להמיס לבבות אויבים. כך בא בזמנו הכנר אייזק שטרן לסין כשזו היתה סגורה ומסוגרת לפחות כצפון קוריאה היום, ומנגד - התזמורת הפילהרמונית של טהראן עורכת מסעות קונצרטים במערב. קונצרט של הפילהרמונית בעזה אינו רעיון כה מופרך איפוא.

והנה, בתחילת החודש, זה כמעט קרה: הפילהרמונית הגיעה הכי קרוב שאפשר לעזה, וניגנה נוכח הגדר המקיפה אותה. במקור נהגה הקונצרט במסגרת המאמצים האחרונים לשחרור גלעד שליט, אם כי התזמורת לא הציגה זאת כך: "קונצרט זעקה לעולם" - זאת היתה הכותרת של הקונצרט; ומטרתו: "להעלות על סדר היום הציבורי העולמי את הזעקה והצורך המיידי לקבל מידע על מצבו של גלעד שליט, ולעודד מתן ביקורים של גורם כלשהו במקום שביו", כלשון ההודעה לעיתונות מטעם התזמורת. לא "שחרור" נדרש כאן, מתברר - כנראה בגלל חוסר הסכמה בין כל חברי התזמורת על התנאים שהציב חמאס לשחרור החייל השבוי - אלא מידע ושיפור תנאי השבי: "התזמורת הפילהרמונית אינה גוף פוליטי, לפיכך בחרה להביע כאבה וזעקתה... ולהפר את השתיקה בשפתה, שפת המוסיקה", נמסר מהתזמורת בתגובה לשאלה למה לא נתבע שחרורו של שליט בפה מלא.

זובין מהטה מנצח על הפילהרמונית בקונצרט למען גלעד שליט, לפני כשבועיים. דיבר על געגועי האמהות הפלסטיניות (תצלום: אלכס ליבק)

גם בקונצרט, ששודר ישירות בטלוויזיה ונכחו בו אלפים ובהם הוריו של גלעד שליט, ניסו המארגנים לשמור על האופי הלא-פוליטי כביכול: מוסיקאים תמיד מצהירים על הצורך להפריד בין אמנות לפוליטיקה, למרות הסימביוזה בין השתיים; אבל המנצח זובין מהטה לא שיחק את המשחק. בדבריו, לפני שהניף את שרביט הניצוח שלו על הפתיחה "כוחו של גורל" מאת ורדי, הוא הביע את המשאלה לראות את שליט בחזרה בביתו ובחיק משפחתו, ועוד הוסיף: "ישנן מאות אמהות פלסטיניות שמחכות לבניהן גם כן, חייבים לחשוב ברגעים אלה גם עליהן".

המצלמה התמקדה באמו של גלעד שליט, אביבה, שמחאה כפיים בתגובה לדברים. בדברים הנועזים האלה של זובין מהטה, שנשמעים כנראה בפעם הראשונה בפומבי מפי איש ציבור, אכן הפרה התזמורת הפילהרמונית את השתיקה: השתיקה על אודות ההדדיות בין הצדדים, על אודות עצם קיומם של בני אדם - לא רק "מחיר" - גם בצד הפלסטיני. פתאום נדמה שקונצרט לשלום בעזה יכול גם להתממש כצעד הטבעי הבא: שעה וחצי מדלת לדלת, מהיכל התרבות בתל אביב לאודיטוריום של "מרכז קטאן לילד" בעיר עזה - כל כך פשוט. לפחות המנהל המוסיקלי של התזמורת כבר בשל לזה.

תגיות: התזמורת האנדלוסית , התזמורת הפילהרמונית הישראלית, זובין מהטה, נעם בן זאב, סרטי תעודה