מה באמת עובר על הילדים שלכם בגן?
יום ראשון 11 ביולי 2010 03:00 מאת: תמר רותם
מה קורה שם, בין הקטנטנים בגן הילדים, אילו אינטראקציות חברתיות ומה ההשלכות שלהן לשנים מאוחרות יותר. לפי ספר שיצא לאחרונה, הרבה מהצרות של החברה הישראלית מופיעות כבר בארגז החול
שתי ילדות קטנות, צמות וזנב סוס, אוחזות ידיים. למתבונן מהצד, אין תמונה אידילית מזו של תום ילדות. אבל מי שיעצור ויעקוב בעיניו אחר השתיים הללו, יגלה שבתוך כמה דקות הביישנות מפנה מקומה למשחק מתוכנן ומורכב. בהאזנה אקראית לשיחות שמנהלות בנות השלוש תוך כדי משחק מתברר כי הילדות מחלקות זו לזו תפקידים והוראות ללא הרף: האחת אמא והשנייה ילדה ששמה עדי, ולהיפך. הן משכיבות את הבובות לישון, מטיילות בחצר הבית, בונות בית מכיסאות. לעתים יש גם יחסי שליטה. אין רגע דל. אבל דבר מוזר קורה כשפונים אליהן ושואלים אותן על המשחק או תוהים מי זו עדי ולמה דווקא היא: האחת מושכת כתף בסירוב וכהרף עין שתיהן אורזות את כל חפציהן ונעלמות לצד אחר של החצר. הבית המאולתר ננטש מאחור.
ד"ר עדה בקר, מרצה על פסיכולוגיה והתפתחות הילד במכללת סמינר הקיבוצים, אומרת כי כבר בגיל הרך ילדים מנהלים מערכות יחסים מורכבות, הרחק מהעיניים הצופיות של הורים או גננות. "ילדים בונים לעצמם עולם משלהם ולא רוצים שתהיה בו דריסת רגל למבוגרים או פיקוח. הם מפתחים שפה משלהם שאינה מובנת לנו. יש להם חוקים פנימיים משלהם".
מגיע לי!
בקר ישבה שנים בארגז החול כדי לחקור את מערכות היחסים של ילדים ואת תהליך החיברות שלהם. "ישיבה בארגז החול" היא כינוי לטכניקת צפייה בגן הילדים. את תצפיותיה היא מנתחת בספרה, "עם מי שיחקת בגן היום?", שראה אור לאחרונה בהוצאת מכון מופ"ת, בשילוב מחקרים שרובם נעשו בחו"ל. בספר היא מגוללת את הסיפור הנסתר של עולמם החברתי של ילדים בגיל הרך - עולם שלא נחקר דיו בישראל לטעמה - ויוצרת ממנו משל חברתי. מסקנותיו לא תמיד נעימות לאוזן. "במידה רבה", בקר אומרת, "המתרחש בחברת הילדים בגן הוא הסיפור של החברה שלנו והקושי שלנו ליצור חברה רכה ואמפתית יותר".
ספרה אף נוגע בשאלה מדוע אנחנו חברה טריטוריאליסטית ותוקפנית. בחברה הישראלית מתרחשים שני תהליכים מנוגדים שקשה לפשר ביניהם, מאבחנת בקר. "מצד אחד מושם בה דגש חזק על חברותיות, על קרבה, לכידות וחברויות ארוכות טווח, שהם מאפיינים של חברות מסורתיות-קולקטיוויסטיות; ומצד שני, זו חברה מערבית שבה סממנים אינדיווידואליסטיים. על היחיד להיות עצמאי, הישגי, ליזום, לפתח קריירה, להתפרסם ולהיות יצירתי. הקונפליקט הזה מתבטא כאן בקיום בו-זמני ופרדוקסלי של שיתוף פעולה לצד תוקפנות. הקונפליקט מתעצם בגלל עצם הקיום השברירי שלנו ותחושה שאנחנו חברה במצור ובעימות, שיוצרת מגננה. אנחנו זקוקים עדיין לערבות הדדית שהיתה בעבר, אבל הערך הזה התרוקן מתוכנו".
קונפליקט זה בין שתי הגישות, טובת הכלל וטובת היחיד, קיים בכל מוסד חינוכי וגם בגן הילדים. "מצד אחד יש דמוקרטיה בגן", אומרת בקר, "אך מצד שני יש להישמע לסמכות. ובתווך, כל ילד נאבק על מקומו וייחודו בגן". הסממנים המייחדים ילדים מבוססים פעמים רבות על יכולת כלכלית, היא אומרת. אם אלה בגדים ואם ג'יפ 4X4 המשמש להסעתם לגן. הדבר משקף את תפישת ההורים. הבעיה היא שנוכח ההורים החזקים, כלכלית ובכלל, הסמכות של הגננת מתערערת. בחברה אינדיווידואליסטית גם אין תואם בין הדרך שבה מחנכים במסגרת החינוכית ובין החינוך בבית.
עד גיל 6, אומרת בקר, יש הרבה אינטראקציות סביב חפצים ומרחב. "יש עיסוק רב בטריטוריה: איפה משחקים, מי תופש את הבימבות, מי מתנדנד בנדנדה. צריכות להיות הגדרות ברורות של איך מנהלים את היחסים, וזה לא ברור לגננות. יש מסרים כמו ‘תעשו תור', אבל אין בסיס יציב שמנהל את היחסים בגן במשך כל השנה".
כל זה מושפע מכך שהתפישה של "הילד במרכז" השתלטה על המרחב, היא מוסיפה. ויתור למען הכלל, הצורך להתחלק ולחיות בהרמוניה ולהיות אמפתי, כל אלה פסו מהעולם; "לילדים כיום קשה לשתף פעולה, לציית לגננת ולוותר. הקושי הזה עלול להגיע לתוקפנות, פיסית ומילולית. המסרים שעוברים מההורים הם ‘אל תוותר', ‘תחזיר חזרה'. הרבה מסרים מהבית מיתרגמים ל'מגיע לי'. ומכיוון שהם לא ותרנים קשה להם ליישב קונפליקטים שלא דרך תוקפנות".
(תצלום אילוסטרציה: AFP)
לשם ההשוואה צפתה בקר גם בגנים דתיים, שילדיהם גדלים בחברה שעדיין משמרת לדבריה מאפיינים של חברה קולקטיוויסטית. היא מצאה שבגנים אלה הילדים צייתנים יותר, תוקפניים פחות ומנהלים יחסים רכים ונוחים.
גן הילדים הוא איפוא מיקרוקוסמוס של החברה, על פי בקר, והתהליכים החברתיים והתרבותיים הכלליים - כולל השפה, היחס לאחר וכדומה - משעתקים את עצמם בו ונטמעים בנפשות הילדים; משיתבגרו יחנכו כך את ילדיהם שלהם. אם רוצים שינוי, אומרת בקר, דרושה התערבות של הורים ושל גננות (ראו מסגרת).
מי מנהיג, מי דחוי
לדברי בקר, ילדים נמצאים במערכות יחסים החל בגיל שנתיים. ואפילו לפני כן, משחק ליד ילד אחר באותו צעצוע הוא התחלת תקשורת עם חבר. סביב גיל שנתיים וחצי מתחילות מערכות יחסים אינטנסיביות ואף משחק מורכב בשלושה, המצריך תיאום הפעולות והעברת מסרים, מילוליים ולא מילוליים.
בקר מתייחסת לחברויות בגיל הרך, שהורים נוטים להמעיט בערכן, כאל מערכות יחסים. לדבריה, אפשר ללמוד ממה שקורה בגן על היכולת החברתית של הילד ושל הבוגר שיהיה. "רוב הסיכויים שאם היית בילדות ילד חברותי, תגדל להיות אדם שמסתדר היטב בחברה. וזאת בתנאי שמהלך החיים וההתפתחות היו תקינים. אירוע טראומטי, או מעבר מסגרות ויציאה מהשגרה עשויים לפגוע ביכולת החברתית".
יחסי חברות תקינים מורכבים מיצירת קשר, משא ומתן, עמידה על שלך, אמפתיה, ויתור ועוד. מנהיג הוא ילד שכל אלה באים לו בטבעיות. "מדובר בילדים אינטליגנטים, ורבליים, שיש להם רעיונות טובים למשחק ושיש להם מיומנות טובה של ויסות רגשי. כלומר, ילד שאינו נעשה סר וזעף ממריבה, שיש לו יכולת לענות ולהסביר. ילד שכיף להיות אתו". למנהיג הגן יהיו הרבה חברים למשחק, אבל לא חברים אינטימיים. "בני חמש יודעים להגיד מי מלך הגן או מלכת הכיתה. יהיו להם ביטויים אחרים, ‘הכי חזק בגן' וכדומה", היא אומרת.
ובקצה השני, יש ילדים דחויים. "למה דוחים ילדים? כשאתה בקבוצה, אתה מרגיש לכידות גדולה יותר, ובמעמד גבוה יותר, כשאתה דוחה מישהו", מסבירה בקר. היא מספרת שלפני זמן מה הקרינה לקבוצת גננות סרטים שצילמה בגנים ושבהם רואים דחייה בקרב ילדים בני שנתיים וחצי. "הם ידעו בדיוק על מה היא מדברת, אך זה נושא לא מדובר בגן". כל מה שקורה בחברה הכללית קורה בגן. בגיל ארבע כבר דוחים על סמך מראה חיצוני: ילד שמן, ילדה עם משקפיים, צבע עור וכדומה. כל מה שיוצא דופן, חריג - הוא דחוי. "בגן הילדים אפשר להתמודד עם הבעיה אם נעשית עבודה חברתית. ילדים בגן מסוגלים לקבל חוקים אחרים והתייחסויות אחרות, והדבר תלוי בגננת".
מיהי גננת חברתית
עדה בקר מלמדת סדנאות שכותרתן "להיות גננת חברתית". לדבריה, משרד החינוך שוגה כשהוא יוצר תוכניות בדגש על קוגניציה במקום כאלה שיקנו אמפתיה ורגישות. "אני מנסה לשכנע את הגננות לקבל עליהן אג'נדה בנושא החברתי. אני חושבת שבדרך זו חלק גדול מהבעיות ביחסים בין הילדים ייפתרו".
היא מבחינה בין גננות יוזמות לגננות שמגיבות. "בדרך כלל הגננת מגיבה לדברים שמתרחשים בשטח: אלימות, מריבות, חוסר שיתוף פעולה, ואז פותרת את הקונפליקט בדרכים שהיא מכירה. אני מציעה שמהיום הראשון גננות תיזומנה מערכת חברתית מודעת. באסיפת ההורים הראשונה אף פעם לא מדברים על הנושא החברתי, רק על אוכל, סידורים, דפי עבודה". היא מלמדת את הגננות איך להבחין בכוורת התוססת של היחסים החברתיים בין הילדים, איך לנתח אותם ולכוון את הילדים דרך מסרים חברתיים שונים לאמפתיה ושיתוף פעולה.
תגיות:
תמר רותם