"שירה על הדרך": מה שאיור טוב עושה

יום חמישי 01 ביולי 2010 03:00 מאת: נירית אנדרמן | תצלום: מוטי מילרוד

המאייר יזהר כהן נבחר לעטר את כרזות השירים של פרויקט "שירה על הדרך", התלויות בשדרות בתל אביב. כמו באיורים לעיתונות, גם כאן תפקידו היה למלא את מה שנמצא בין השורות

משוררים מטפסים על עצים, יושבים לנוח על ענפים, משקיפים ממרומי צמרות על העוברים ושבים. חלקם מגניבים מטה מבט ממזרי, אחרים מסתתרים חמורי סבר מאחורי העלווה הירוקה, ויש מי שעיניהם מסגירות רצון לנופף את רגליהם לפנים ולאחור במחווה ילדותית. חלקם עסוקים בכתיבה, אחרים שקועים בקריאה, ורבים מנצלים את הזמן לסתם בהייה.

רוכבי האופניים והולכי הרגל הפוקדים בשבועות האחרונים את שלוש השדרות של מרכז תל אביב - שדרות ח"ן, שדרות רוטשילד ושדרות בן ציון - חולפים ממש מתחת למשובת המשוררים הזאת. עשרות כרזות לבנות מתוחות בין העצים, לאורך השדרות, בזו אחר זו, וכל אחת מהן נושאת שיר (או קטע משיר) ולצדו דיוקן מאויר של המשוררת או המשורר שכתבו אותו, נחים על ענף.

מי שבחר להפוך את השדרות התל-אביביות למשך כמה שבועות למגרש השעשועים של ביאליק, רחל, אבן גבירול ואחרים הוא המאייר יזהר כהן, שנבחר על ידי עיריית תל אביב לעטר השנה את הכרזות של השירים המשתתפים בפרויקט "שירה על הדרך". ואולם כהן, שהוא כיום אחד המאיירים הישראלים המצליחים ביותר בחו"ל, מודה שלא היה לו פשוט לקבל על עצמו את האתגר הזה. "האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד להצעה הזאת ‘לא', כי אני לא מזהה עצמי כבעל כישרון של פורטרטיסט, של דיוקנאי, ואילו בפרויקט הזה יש דרישה מובנית: שירה לצד חיווי חזותי של המשורר ומקטע משיר שלו", הוא מסביר. ואולם, בסופו של דבר כהן קיבל על עצמו את המשימה דווקא בגלל האתגר שהציבה לפניו: "אני חושב שהרגעים שבהם אדם מתמודד עם הבעיות שלו אלה הרגעים שבהם הוא לא יוצר קלישאה".

מכיוון שהיה מודע למגבלה שלו בציור דיוקנות, החליט לבסס את הפרויקט הזה על רעיון ממחוזות אחרים. "עד מהרה הבנתי שהנוכחות הפיסית של הבאנר שתלוי בשדרה מזמינה ממני משהו שמתכתב עם המקום. שאלתי את עצמי מהי שירה, איך היא נפגשת עם הדרך, ואיך אוכל ליצור סינתזה בין השניים דרך האיור שלי, ואז החלטתי שפשוט אמשוך ענפים נוספים מהעצים, ועליהם אושיב את המשוררים לצד הטקסטים".

איור של יזהר כהן לטור של טים הארפורד ב"גלובס", בהשראת "הנסיך הקטן"

פרויקט "שירה על הדרך", מסביר כהן, גם היה סגירת מעגל בשבילו, מכיוון שאת השדרות התל-אביביות נטע בזמנו סבה של אשתו, נועה, אברהם (אייבי) קרוון. כשהוא מזכיר את בנו, האמן דני קרוון (אביה של נועה), כהן מרעיף עליו אהבה והערכה. "מעבר לזה שדני הוא אחד החברים הכי טובים שלי, הוא גם אחד המורים הכי גדולים שלי", הוא אומר. "הרבה מאוד מהדברים שנמצאים בשיח שבין אדם יוצר לסביבה הם ערכים שרכשתי ממנו. ממנו למדתי קודם כל להקשיב למקום, ורק אחר כך להגיד משהו, בלי לצעוק אותו יותר מדי. למצוא את המקום של מה שאני רוצה להגיד בלי לכפות את עצמי. בדיוק כמו שאיור טוב עושה: להעשיר את החוויה, בלי לגרום נזק".

לתפור מטאפורות חזותיות

אף שמדי פעם הוא שולח ידו באיור לעיצוב, באיור ספרים ובפרויקטים נוספים, כהן, בן 47, הוא בראש וראשונה מאייר עיתונות. את שירותו הצבאי עשה כמאייר בעיתון "במחנה", לאחר מכן למד עיצוב גרפי בבצלאל, עבר להתגורר וללמוד בפאריס ובלונדון, ובמקביל החל לפרסם את איוריו בעיתונים מובילים בעולם, וביניהם "לה מונד", "ל'אקספרס", "לה פיגארו", "טיימס", "סאנדיי טיימס", "פייננשל טיימס", "גרדיאן", "וול סטריט ג'ורנל" והמגזין "טיים".

כהן מקפיד לפרסם את איוריו גם בעיתונות הישראלית. זה כמעט 20 שנה הוא מאייר בקביעות את הטור השבועי של יאיר לפיד שהתפרסם תחילה בעיתון "מעריב" וכעת בעיתון "ידיעות אחרונות" ("זו חברות נפלאה ושותפות של יצירה עם המון כבוד הדדי. מדי שבוע אני מקבל ממנו את הטקסט, והוא כבר רואה את האיור בעיתון"), ובשנים האחרונות מופיעים איוריו גם ב"גלובס" (שם הוא מאייר באופן קבוע את טוריו של העיתונאי טים הארפורד, המתורגמים מה"פייננשל טיימס").

לאחר עשור של חיים באירופה, הוא חזר לישראל, חי כאן במשך שש שנים, לימד בבצלאל, עד שב-2005 שוב נטש לטובת פאריס - הפעם בגלל פרויקט שבו היתה מעורבת אשתו (היא ערכה עם אביה את התערוכות הרטרוספקטיביות שלו שהוצגו בישראל, גרמניה ויפאן; מלבד זאת היא עוסקת בקולנוע תיעודי, עריכת תוכן והצגת אמנות במרחב הציבורי). בשבוע שעבר נחת כאן כהן לביקור קצר, כדי לבחון את התוצאה של העבודה שהשקיע במשך חודשיים בפרויקט "שירה על הדרך", והתפנה לשיחה קצרה.

בדרך כלל הוא מתחיל את איוריו ברישום באמצעות ציפורן על נייר, ולאחר מכן סורק אותם למחשב כדי לקבל טיפול של הצללה וצבע בפוטושופ. בקו עדין הם יוצרים עולם רב דמיון, דומה ושונה בו בזמן מהמציאות המוכרת. הדמויות, המשורטטות בדייקנות וירטואוזית, מקנות לאיורים ממד ריאליסטי. למרות זאת, הניחוח הפנטסטי שלא פעם מלווה אותם שולח את דמיונם של הקוראים אל עולם אחר, מטאפורי, ששופך על המציאות המוכרת אור חדש. מהאיורים של כהן בדרך כלל מבצבצת איזו אמירה שנונה, איזו קריצה אינטליגנטית המתייחסת אל הטקסט העיתונאי שמודפס לצדם.

"אני חושב שיש לי הבנה של עצמי ככלי שיוצר דימויים, כמי שיכול ליצור דימוי חזותי וגם יודע לתפור מטאפורות חזותיות", הוא אומר. "כשאני מקבל טקסט או פרויקט, אני שואב מאיזשהו בנק ספרותי של מטאפורות, ובאופן אינטואיטיבי מפענח איזו מטאפורה זה מזמין ממני. להבנתי, המשימה שלי היא למלא את מה שנמצא בין השורות. אני רוצה להידחף אל החללים הלבנים האלה שנמצאים בין השורות, אבל להשאיר מקום לקורא לעשות את החיבור הזה שבין המלה הכתובה לבין התוכן הרעיוני-ספרותי שהוא יכול לשלוף מתוך הציור".

"אני לא רוצה להישמע מלומד", הוא מתנצל, "אבל זה משהו שמפעיל אותי: המלה אינטליגנציה בא מהמלה הלטינית אינטלג'רה, שהמשמעות שלה היא ‘בין השורות'. האינטליגנציה נמצאת בין השורות. ובמרחב הזה שבין השורות אני מתהלך ומגרד את החומר הזה. להבדיל מהמלה הכתובה, שיש לה איזושהי משמעות אוניברסלית, החומר הזה נורא חמקמק, והוא נותן לי חופש לבחור איזה מטאפורה שאני רוצה כדי למלא את החלל שלי באיור. לכן אני נמנע מאמירות נחרצות ומשאיר את זה פתוח".

באחרונה, למשל, התבקש כהן ליצור איור שילווה טקסט שכתב הארפורד על השפעת ענן הר הגעש על התנועה האווירית, בהקשר הגלובלי ובהקשר הפרטי שלו. "הוא סיפר איך מפני שנסע לוועידה בהלסינקי הוא לא יספיק לחזור הביתה להיות עם אשתו ביום הנישואים שלהם", מסביר כהן. "לאחר שקראתי את הטקסט, מכונת המטאפורות שלי הובילה אותי אל הנסיך הקטן, שמכיל בתוכו תעופה בגלל אנטואן סנט אקזופרי. התחלתי למשוך את החוט הזה , והוא הביא לי את הדימוי של שושנה הנתונה תחת כיפת זכוכית, ואז היה לי ברור שבצד אחד של הקומפוזיציה יהיה הר הגעש שפולט עשן, באמצע - הנסיך הקטן שלא רואים את הראש שלו כי הוא אבוד בתוך הענן, ובצד השני - השושנה תחת כיפת הזכוכית".

זן הולך ונכחד

עבודתו מול מערכות העיתונים מכתיבה לו לא פעם לוח זמנים לחוץ מאוד. לעתים מקציבים לו יממה להשלמת האיור, ולעתים - שעתיים בלבד. "זה מאוד מאוד צפוף", הוא מודה, אך מבהיר שהוא מכור לדד-ליין, שהוא אסיר תודה על שעת השין שמכתיבה לו מערכת העיתון. "הדד-ליין מסביר לי שאין לי יותר זמן להתברבר, שאני צריך לקבע את הרצף האסוציאטיבי שעלה בי על נייר - וגמרנו", הוא אומר.

כשהוא נשאל מהו מאייר עיתונות טוב בעיניו, משיב כהן: "מספר התשובות לשאלה הזאת הוא כמספר המאיירים הטובים. אבל לדעתי, מאייר טוב הוא מאייר שיכול לשיר בקנון עם הטקסט; שמוצא את מקומו לצדו, ולא משקף אותו כמו ראי; שטווה חוטים בין השורות ומעשיר את חוויית הקריאה כאשר הוא חושף דברים שלא נאמרו על ידי הכותב, דברים שיכולים לפתוח לקורא עוד חלון להבנה של הטקסט. מאייר ואיור באים מהשורש ‘אור', ותפקידם להאיר, לשפוך אור על הטקסט, לשמר דיאלוג בין האיור לטקסט. בנוסף, על האיור להיות רהוט ברמה החזותית, ולשם כך המאייר צריך להיות בעל מלאכה טוב, השולט היטב בתפקיד הבמאי, הצלם, התאורן וכל איכות אחרת שהוא מנסה להעביר".

יחסו כלפי המהפכה הטכנולוגית של העשורים האחרונים אמביוולנטי. מצד אחד, הוא אסיר תודה על המצאת המחשב האישי, האינטרנט והפוטושופ, שמאפשרים לו לעבוד בכל מקום בעולם, ולשלוח איור רגע לפני הדד-ליין אפילו כשהוא נמצא על אונייה באיים הקריביים. מצד אחר, הוא מודה שהוא חושש מפני דעיכתה של העיתונות הכתובה: "אנחנו זן הולך ונכחד, כי אזור המחייה של מאיירי העיתונות, היער הזה, הולך ונעלם. האינטרנט הולך ומחסל את העיתונות המודפסת. יכול להיות שאני מפספס משהו, אבל עדיין לא מצאתי את המקבילה של איור עיתונות באינטרנט. לאינטרנט יש מקצב אחר, התניה מצד המשתמש לתמונה בתנועה, ואין בו את הנחת שמעניק המרחב האינטימי שבין העיתון לקורא. כך שאנחנו זן נכחד, וזה מפחיד".

תגיות: יאיר לפיד, יזהר כהן - מאייר, נירית אנדרמן