ביקורות בלוגים דיונים בקהילות

צ'ארלס לויד: הופעה שממש לא כדאי להחמיץ

יום רביעי 26 במאי 2010 03:00 מאת: בן שלו

בממפיס הגזענית של ילדותו, המוסיקה היתה העולם היחיד שבו הסקסופוניסט צ'ארלס לויד מצא היגיון. במוצאי שבת יופיע ענק הג'ז בירושלים

הרביעייה החדשה של צ'רלס לויד

תצלום: די. דאר

פרסומת

בסוף אוגוסט 2004, בסיום ההופעה של רביעיית צ'ארלס לויד בפסטיבל הג'ז באילת, יצאו 1,500 איש מההאנגר הפתוח שבו התקיימה ההופעה, הביטו זה בזה וידעו שהם עברו חוויה יוצאת דופן. מה בדיוק לויד ושותפיו ניגנו? כבר ביציאה היה קשה לזכור. הקטעים התערבבו אלה באלה ונהפכו לשלם ענק שלחלקיו הבודדים לא היתה משמעות. אבל שש שנים אחרי, התחושה שהמוסיקה חוללה נותרה מוחשית וברורה: התעלות. מלים כמו "אנרגיה", "זרימה" ו"חוויה רוחנית" הן בדרך כלל תיאורים מעט מפוקפקים של הופעות מהז'אנר השנטיפי, אבל במקרה של לויד היתה להן הצדקה מלאה. זאת היתה הופעה אדירה.

שנתיים מאוחר יותר, כשהפסנתרנית של לויד באותה הופעה, ג'רי אלן, נשאלה בראיון ל"הארץ" אם היא זוכרת את ההופעה ההיא באילת, היא השיבה: "אני זוכרת דבר אחד: היה חם בצורה בלתי נסבלת". האם לויד זוכר מעט יותר? "אני זוכר די טוב", הוא משיב בראיון שנעשה עמו בדואר האלקטרוני, עקב מחלה במיתרי הקול ממנה סבל עד לאחרונה. "אני זוכר שהקהל היה מדהים. הוא היה מאוד קשוב למה שעשינו, מאוד פתוח. וכשהקהל קשוב והנגנים מצוינים נוצרת אנרגיה חדשה שגורמת להופעה להמריא. אני כבר מחכה להופעה שלנו במקום היסטורי כמו ירושלים. אני מקווה שהבורא יעניק לי כוח ויצירתיות בערב הזה".

גם אנחנו מחכים ומקווים. לויד יופיע במוצאי שבת בבנייני האומה, במסגרת פסטיבל ישראל (בכתובת gojerusalem.co.il ניתן להשיג כרטיסים בחצי מחיר). יחד עם לויד, בסקסופון, ינגנו המתופף אריק הרלנד והקונטרבסיסט רובן רוג'רס, שניגנו אתו גם ב-2004 באילת, והפסנתרן המצוין ג'ייסון מוראן, שהחליף את ג'רי אלן. "ההצטרפות של ג'ייסון הרחיבה את האופקים של ההרכב, כך שלכולנו יש יותר חופש לחקור ולהעז", אומר לויד. "זאת הלהקה הכי טובה שהיתה לי. היא לא פחות טובה מהלהקה עם קית וג'ק מפני שאני מוסיקאי יותר טוב משהייתי אז ויש זרימה של אהבה בין ארבעתנו".

קית הוא קית ג'ארט, ג'ק הוא המתופף ג'ק דג'ונט. באמצע שנות ה-60, כשג'ארט היה אלמוני בן 20, הם היו חברים (יחד עם הבסיסט ססיל מקבי) ברביעייה של לויד, שהיה אז בסוף שנות ה-20 לחייו (הוא בן 72 כיום). הרביעייה הזאת היתה אחד ההרכבים הטובים והמצליחים בעולם הג'ז. היא חצתה את קו ההפרדה בין קהלי הג'ז והרוק, הופיעה במועדונים שבהם הופיעו ג'ימי הנדריקס וה"דורס" והציתה את דמיונם של חובבי ג'ז בברית המועצות. אם הלהקה החדשה של לויד באמת טובה ממנה - ואפשר להאמין ללויד שהוא מתכוון למה שהוא אומר - גם ההופעה בירושלים, כמו זו באילת, עשויה להניב חוויה מוסיקלית עמוקה.

הופעה אדירה במונטריי

אחד הדברים המסעירים בהופעה באילת היה השילוב בין תחושת הריחוף וההתעלות לבין תחושת הכובד שהיתה במוסיקה, כובד שנבע מהיסוד הבלוזי העמוק בנגינה של לויד. כשלויד, שנולד וגדל בממפיס, נשאל אם הבלוז הוא אכן בסיס היצירה שלו הוא עונה: "מגיל צעיר מאוד הייתי מוטרד ממצב הדברים בעולם. גדלתי בדרום ארה"ב, שהיה מופרד לשני עולמות: העולם הלבן והעולם השחור. במוסיקה מצאתי את העולם היחיד שהיה בו היגיון. בגלגול הזה אני נמצא במסע רוחני, שהתחיל כבר כשניגנתי עם אנשי בלוז כמו האולין וולף ובובי בלנד. היה במוסיקה שלהם משהו שזיעזע את אמות הספים. אז כן, אני בא מהמסורת של הבלוז, אבל מי שהראו לי את הדרך היו ‘החבר'ה המודרנים' - בירד (צ'ארלי פרקר) ודיוק (אלינגטון), פרז (לסטר יאנג) וליידי דיי (בילי הולידיי)".

מימין: רובן רוג'רס, צ'ארלס לויד, אריק הרלנד וג'ייסון מוראן. חופש לחקור ולהעז

אחרי ההכשרה בלהקות בלוז לויד ניגן כמה שנים כסייד-מן בהרכבי ג'ז מובילים, בין השאר עם המתופף צ'יקו המילטון והסקסופוניסט קנונבול אדרלי וב-1965 הקים את הרביעייה שלו עם ג'ארט, דג'ונט ומקבי. הופעה אדירה בפסטיבל מונטריי ב-1966 הפכה אותם לאחד הלהיטים של עולם הג'ז. "באותו רגע היינו לגמרי בתוך המוסיקה, בצורה טוטאלית", אומר לויד על אותה הופעה היסטורית. "לא ידענו שמקליטים אותנו (האלבום שתיעד את ההופעה נמכר במאות אלפי עותקים, ב"ש), וכמובן שלא ידענו שלהקלטה יהיו החיים שהיו לה ושממשיכים להיות לה".

את אלבום ההופעה במונטריי קנו לא רק חובבי ג'ז אלא גם הרבה מאוד חובבי רוק. המוסיקה של לויד דיברה אליהם בתקופה שבה ההתפוצצות היצירתית של הרוק דחקה לפינה את הרוב המכריע של אמני הג'ז. איך לויד הצליח להשתלב ברגע ההיסטורי הזה? "התקופה של אמצע-סוף שנות ה-60 הולידה תנועה מאוד מיוחדת", הוא אומר. "היא נבנתה סביב המאבק נגד ההפרדה הגזעית והעניקה השראה להרבה מאוד אנשים צעירים. ההשראה הזאת שינתה את העולם. להקות רוק התחילו להתנסות באלתור, וכך התחלנו להופיע ביחד ולהחליף רעיונות. זאת היתה תקופה פורייה ומלהיבה מאוד".

לויד לא רק החליף רעיונות עם מוסיקאי רוק, הוא גם ניגן יחד אתם. למשל עם ה"ביץ' בויז". האם הוא ראה בכך יצירה בעלת ערך או סתם עבודה? "מייק לאב (אחד מחברי ה'ביץ' בויז', ב"ש) ואני היינו חברים. שנינו מזל דגים ונולדנו באותו יום", אומר לויד. "הוא הציע לי לחמם את ההופעות שלהם, וגם הופעתי ביחד אתם. בריאן וילסון הוא גאון ול'ביץ' בויז' היו מנגינות נפלאות. באלבום שאוציא בעוד ארבעה חודשים, עם ההרכב שיופיע אתי בישראל, אני מבצע גרסה לשיר שלהם, ‘Caroline, no'".

אחד השיאים של לויד בשנות ה-60 היה מסע ההופעות שלו בברית המועצות. "זאת היתה חוויה מדהימה", הוא מספר. "הוזמנו על ידי קבוצה אזרחית: אמנים, סופרים ומדענים. הנסיעה שלנו לא מומנה על ידי גורמים ממשלתיים, כפי שקרה עד אז בכל הנסיעות של מוסיקאי ג'ז אמריקאים לבריה"מ. כשהגענו לשם הק-ג-ב לא רצה שנופיע. בסוף, אחרי כמה ימים של המתנה, שאלתי אותם אם הם מעכבים אותנו מסיבות גזעניות, והם איפשרו לנו להופיע. הקהל השתולל מרוב שמחה בסיום ההופעות. נאמר לי שבעקבות ההופעות שלנו הוציאו את הסקסופון מחוץ לחוק בבריה"מ".

בשנות ה-70 לויד נסוג ממרכז הבמה של עולם הג'ז, ולמעשה פרש כליל מפעילות מוסיקלית. מדוע? "לא יכולתי לסבול את ‘עסקי המוסיקה'", הוא משיב. "לא רציתי להפוך למוצר. אז פרשתי להרים של ביג סר, קליפורניה".

כמעט עשר שנים הוא שתק, עד שפגש במקרה את מישל פטרוצ'יאני, עילוי הפסנתר הננסי מצרפת, שהיה אז בן 19. "מישל בא לבקר חבר שהתגורר בשטח שלי", מספר לויד. "שמעתי אותו מנגן וידעתי שזאת האחריות שלי לעזור לו לפרוץ לתודעה, בדיוק כמו שמוסיקאים מבוגרים ממני עזרו לי להתחיל. אז עזבתי את ההרים למשך כמה שנים, הקריירה של מישל המריאה, ואז חזרתי להרים לעוד כמה שנים".

הוא ירד בשנית בסוף שנות ה-80, ומאז הוא מקליט ומופיע בקביעות, בין היתר עם הרכב שמשלב נהדר בין ג'ז למוסיקה הודית ("היא מזכירה לי את הבלוז", הוא אומר). במוצאי שבת הוא יעלה להרים של ירושלים. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, זאת הופעה שממש לא כדאי להחמיץ.