טיולים בעקבות עולי הרגל לירושלים בחג השבועות

יום שישי 14 במאי 2010 03:00 מאת: משה גלעד

אתרים ארכיאולוגיים, פינות חמד ומסלולי אופניים וכביש מתוכנן שמאיים על חגיגת הטבע הגדולה


דרך הקיסר ליד מושב מטע

תצלומים: משה גלעד

פרסומת

שלושה צעירים עמוסים בתרמילים גדולים עלו באטיות במדרגות החצובות באבן של "דרך הקיסר" - העלייה בקטע הדרך שבין מטע לצור הדסה, מדרום לכביש 375. הדרך תלולה ומעייפת, ואחד מהצעירים רטן: "איזה באסה שהרומאים הקמצנים האלה לא התקינו במקום מדרגות נעות".

הצועדים בשביל ישראל הם עולי הרגל של ימינו. הימים ימי ערב חג השבועות, ימי העלייה לרגל לירושלים. התיאורים שמופיעים בספרים מהתקופה ההיא מעוררים געגועים לימים היפים ההם, לפני אלפיים שנה ויותר - שיירות ארוכות, ובהן מאות עולי רגל שמחים, התנהלו בדרכים המתפתלות מקצות הארץ אל ירושלים. הדרך לא אצה לעולי הרגל. הם מתוארים כנינוחים, שמחה של בעלי מצווה שורה עליהם ובעיקר - ברור שהם אוהבים ללכת. אמצעי התחבורה לא היו מהירים במיוחד. לעלייה לרגל לבית המקדש נדרש פרק זמן בן כמה שבועות לפחות, והדרכים לא הצטיינו כנראה באיכותן.

היסטוריונים בני התקופה, ביניהם יוסף בן מתיתיהו, תיארו את השיירות והגדירו את המרחקים שעברו. להערכתם נדרשו לפחות שלושה ימי הליכה מהגליל או מהשפלה לירושלים. כלומר - שבוע נדרש רק לצעדה, הלוך וחזור, בדרכים. ההנחה הבסיסית היא שכל הנתיבים המוכרים לנו כיום ומובילים לירושלים, שימשו כבר אז את עולי הרגל. יגאל טפר, אחד הבולטים שבחוקרי הנושא, חוקר ותיק של תולדות ארץ ישראל, פירסם יחד עם יובל שחר מידע ארכיאולוגי והיסטורי על הדרכים הקדומות בהרי ירושלים. בכתבה "דברים שאנחנו לא יודעים" (מאת רן שפירא, פורסמה ב"הארץ" ב-18.9.09) תיאר טפר את המאפיינים הבולטים של דרכי העלייה לרגל: הדרכים לא היו מרוצפות ונכבשו ברגלי ההולכים, בשוליהן לא נבנו קירות תומכים ורוחבן לא עלה על 2 מטרים - רוחב שאיפשר מעבר של שיירה בכיוון אחד ולא איפשר מעבר עגלות; מדרגות שנחצבו בסלע נועדו אולי להקל על הצועדים. במקרים רבים סללו הרומאים, לצד דרך העלייה לרגל, גם כביש בשיטות האופייניות להם, עם ריצוף, ברוחב גדול יותר של כ-4 מטרים, עם קירות בשוליים ואבני מיל שניצבות לצד הדרך.


פסיפס בחורבת חנות

סכנה ממשית

הטיול שמוצע כאן מטפס בדרך העולה מדרום מערב לירושלים. אפשר להתחיל אותו בצומת האלה (מפגש כביש 38 עם כביש 375), ומשם לנסוע מזרחה לכיוון עמק האלה. כשני קילומטרים לאחר שחולפים על פני צומת עציונה וחוות צלחות הלוויין הענקית, הכביש מתחיל לטפס במעלה ההר ומימין מופיע חניון קטן שמשולט כ"בית הבד". זאת נקודת התחלה טובה להתנסות קצרה בחוויית העלייה לרגל לירושלים.

הקטע שנבחר להליכה במעלה ההר הוא אחד היפים, המוצלים והנעימים לאורכה של הדרך. קטע זה, מבית הבד מזרחה, נתון כיום בסכנה ממשית בשל הכוונה לסלול את כביש 39. הכביש, שמתוכנן לעבור בדיוק במקום שבו פגשתי על מדרגות האבן הלא נעות את שלושת הצעירים שצעדו בואכה ירושלים, אמור לשמש ככביש גישה חדש לעיר. הוא אמור להיסלל ככביש ארצי מהיר, עם שניים או שלושה נתיבים בכל כיוון. בשלב ראשון מתוכנן קטע הכביש שבין צומת האלה לצומת הרכבת, בדרום מערב ירושלים. הכביש אמור לעקוף מצפון את חורבת חנות ואת מושב מטע, השוכנים על כביש 375 בין צומת האלה לצור הדסה, ולעבור במנהרה מתחת להר רפאים ולפארק בגין, ובגשר מעל העמק. טיול בן יום אחד בנתיבו המתוכנן של הכביש המאיים הזה, מבהיר היטב עד כמה האזור נדיר ביופיו, שליו, ירוק וחשוב. גם אם נדבקים בשמחתם של העולים לרגל לירושלים, היא נעלמת כאשר מעיינים בתוכנית הבנייה הדורסנית הזו.

בית הבד ודרך הקיסר

בית הבד נמצא לצד רחבה נעימה בלב החורש. המקום שימש בעבר לייצור שמן זית, ואפשר לראות בו בורג משוחזר ששימש לסחיטת הזיתים ומיצוי השמן. תחתיו יש בור שבו נאגר השמן. אין מקום טוב מזה להכנת קפה קטן, שעשוי לעודד מאוד לפני תחילת ההליכה. מכאן ועד חורבת חנות, לאורך כ-3.5 קילומטרים נמתחת "דרך הקיסר".

אין כיום כמעט שום דבר קיסרי בשביל המיוער והיפה הזה. הוא זכה לשמו בזכות העובדה שנסלל ונחצבו בו המדרגות, בשנת 130 לספירה, לכבוד ביקורו של הקיסר אדריאנוס. השביל עצמו הוביל לירושלים כבר שנים רבות קודם לכן. לאחר שחולפים על פני מדרגות האבן מגיעים לכמה אבני מיל עגולות, שמוטלות בצד השביל ועליו. אבנים בנות אלפיים שנה שהונחו בידי הרומאים עשויות היו לשמש אטרקציה כמעט בכל מקום אחר בעולם, אבל אנחנו פוסעים מעליהן באדישות מופגנת. זה פינוק של עשירים. עם כל כך הרבה שרידים של תרבויות עתיקות, קל לנו לזלזל גם בדברים המדהימים ביותר שמוטלים לרגלינו.

המשך השביל מוביל למקום שבו הוא חוצה את כביש 375. מיד לאחר החציה רואים בור מים ריבועי גדול, שסיפק את צרכיהם של העולים בדרך. ייחודו של בור זה בעמוד תמיכה גדול שעליו נשענת התקרה. השילוט של הקרן הקיימת לאורך שביל הקיסר טוב, מאופק, בהיר ולא בולט מדי. כך צריך - לספק את ההסבר הנדרש, מבלי לצעוק לאוזנו של המטייל ומבלי לכפות עליו במאמצים דידקטיים ללמוד היכן שאינו רוצה בכך.

חורבת חנות

חורבת חנות (חירבת אל חאן) נמצאת קילומטר ממערב למושב מטע. אתר גדול זה משמש כיום בעיקר כחניון לרוכבי אופניים, שאימצו את האזור כולו כבסיס אימונים. כמעט בכל יום חונות כאן מכוניות של רוכבים, ואחדים מהם משוטטים בחורשה הסמוכה, מנסים לשחרר בתנועות נמרצות שרירים תפוסים. כאן מגיעים אל העונג הגדול ביותר לאורכו של הטיול הזה. מבנה האבן החצי חרב שניצב כעשרה מטרים מהכביש שימש, לפני כמה מאות שנים, כאכסניה שבה לנו עולי הרגל שעלו מאזור השפלה הדרומית ומעזה דרך בית גוברין לירושלים.

האכסניה נקראה אז חאן עילאר, כשמו של הכפר הערבי שישב במקום שבו שוכן כיום המושב מטע. האכסניה הזאת נעזבה כבר בתקופה העותמנית, אבל דווקא בזכותה מתגלה כאן אוצר קטן: רצפת פסיפס צבעונית מהמאה ה-5 או ה-6 לספירה ובה כתובת הקדשה וציורי בעלי חיים וצמחים. אין כמעט מקומות בארץ שבהם הותירו כך רצפת פסיפס ללא השגחה, ללא תשלום בכניסה או ללא העברה מסובכת למוזיאון. ההפתעה הנעימה היא שרצפת הפסיפס של חורבת חנות שורדת מצוין. מטאטא קטן ניצב בדרך כלל בפינת החורבה והמבקרים מטאטאים את הרצפה, מסירים את החול שמכסה אותה ומגלים אט אט, בחדווה של ארכיאולוגים הרפתקנים, את ציורי הפסיפס היפים. המהדרים שופכים מעט מים על הפסיפס, כדי להדגיש את ציוריו. עם תום הביקור מקובל לכסות את הפסיפס בחול, כדי שיישמר וימתין לחדוות הגילוי של המבקרים הבאים. לצד המבנה התגלו גם בריכת אגירה חצובה ומטויחת וגת גדולה.

עין מטע וחורבת תנור

מחורבת חנות כדאי להמשיך בשביל קצר צפונה לעין מטע. המעיין הקטן מאפשר אמנם בקושי שכשוך רגליים במים, אבל העצים הגדולים סביבו יוצרים רחבה מוצלת שנעים מאוד לשבת ולנוח בה. חורבת תנור הוא השם שהוצמד לקבוצת מבנים שניצבים במקום. הבולט מביניהם הוא בית אבן גדול שגובהו כ-7 מטרים, עם חלונות מקושתים. ההשערה היא שנבנה בתקופה הצלבנית, ושימש כחווה חקלאית או כמנזר. בהמשך ההליכה מזרחה, לכיוון בר גיורא וצור הדסה, חולפים על פני מטע לא גדול אבל צפוף מאוד של עצי דקל. כדאי לשבת כמה דקות בצל המטע הזה, שיוצר מעין מערה אפלולית גם ביום שמש בוהק.

חורבת דורבן

נוף יפה נשקף מחורבת דורבן, בהמשך נתיב שביל ישראל לכיוון צור הדסה. העמק הסמוך, ההרים סביב, השקט שמאומה לא מפריע אותו. יש בבית המבודד הזה, שכיפתו הלבנה השתמרה היטב, שלווה גדולה. השם הערבי של המקום הוא חירבת א-שייח איברהים, והבית היה בעבר חלק מן הכפר עילאר שנחרב ב-1948. עצי הפרי הרבים בסביבה, חרובים, זיתים ואחרים מעידים על האנשים הרבים שגרו כאן. השם העברי מנציח את מחילת הדורבן הסמוכה, שבפתחה נמצאה טביעת חותם "למלך" מימי מרד חזקיהו (705 לפני הספירה). חפירות, שערך במקום הארכיאולוג פרופסור יוחנן אהרוני, גילו מצבור כלי חרס מהתקופה הפרסית.

עין קובי

כדאי לסיים את הטיול הזה בעין קובי - מרחק נסיעה של כ-4 קילומטרים מצומת צור הדסה, בכיוון מזרח. המעיין נמצא בתחומי הכפר הערבי שנחרב קאבו, ששוכן כיום בתחומי פארק בגין. המעיין נובע לתוך חדר אגירה תת-קרקעי עם קשתות, אבל כיום, בגלל ירידת מפלס מי התהום, הוא יבש במשך רוב הזמן. בעבר הובילו את המים שנאגרו בבריכת האגירה הזאת לבריכה חיצונית, וממנה להשקיית השדות. ליד המעיין, בתוך מבנה ביזנטי, ניצב מסגד נטוש. עצי הפרי בסביבת קאבו מניבים בתקופה הזאת פירות ביכורים יפים. עולי הרגל כבר לא נושאים אותם בסלים ובשירה לירושלים, אבל בתיה של עיר הבירה כבר קרובים מאוד.


מראה מקום

איך להגיע: מסלול הטיול שמתואר כאן אמנם מטפס בעלייה, אבל אפשר כמובן לעשותו גם בכיוון ההפוך, בירידה. כדי להגיע לבית הבד שבו מתחיל מסלול זה, יש לנסוע בכביש 1 לכיוון ירושלים. בצומת שער הגיא פונים ימינה לכביש 38, חולפים על פני בית שמש ובצומת האלה פונים שמאלה לכביש 375, ובו נוסעים עד בית הבד. המשכו של כביש זה מוביל לחורבת חנות ולצומת צור הדסה.

תחנת דלק: בצומת האלה פועלת תחנת דלק נוחה, שצופה על הנוף מגבעה גבוהה. תחנת דלק נוספת - בכניסה למבוא ביתר וצור הדסה.

אוכל: מסעדת "בר בהר", ליד צומת בר גיורא היא אפשרות טובה. הנוף ממנה נהדר האוכל טוב, והאווירה נינוחה. צמוד למסעדה פועל מוקד מידע של קק"ל.

מדריך: מדריך מפה לשביל ישראל, מאת צבי גילת, מספק מידע על השביל כולו. המסלול שמוצע כאן צמוד לנתיב שביל ישראל, בקטע שחולף באזור הרי ירושלים.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(9 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5