מוזיאון ליהדות אתיופיה במזוודה

יום שני 15 במרץ 2010 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי

המוזיאון הנודד של האמן עלמו אישטה משלב היכרות עם המסורת של היהודים יוצאי אתיופיה במאבק בדעות הקדומות נגדם


עלמו אישטה והמוזיאון-מזוודה

תצלום: דניאל צ'צ'יק

פרסומת

את הקשר בין מלאכה, אמנות, מסורת ופעילות נגד בורות וגזענות משלב האמן עלמו אישטה במסגרת לימודיו בתוכנית לתואר שני בחינוך במדרשה לאמנות בבית ברל. מאחר שאין מוזיאון ליהדות אתיופיה בישראל, הוא בנה מוזיאון נייד במזוודה והצטרף למסורת של תצוגה במזוודה, שהחל בה מרסל דושאן.

אחד היתרונות במוזיאון-מזוודה הוא חוסר התלות הכלכלית והמוסדית וכמובן, היכולת לנוע בקלות ממקום למקום. נתניה, אשקלון, ראשון לציון ויפו הם רק חלק מהמקומות שבהם ביקר אישטה עם המוזיאון שלו: מזוודת עץ גדולה ובה בגדים מסורתיים, כלי נגינה, כלי אריגה, ערכת קדרות ותצלומים מאתיופיה. בעת פעילות, עם מבוגרים או ילדים, שולף אישטה את הפריטים במזוודה בלוויית סיפור, הדגמה או הפעלה אינטרקטיבית. פעילות זו מלווה בהקניית מושגי יסוד בתרבות האתיופית ומטרתה גם למוסס הנחות מוקדמות וטעויות שנהיו שגורות בישראל. "הרבה פעמים אנשים חושבים שאתיופיה זה מדבר וזה ממש לא נכון", מדגים אישטה. נהפוך הוא: "זו ארץ ירוקה ועשירה בטבע, אבל ענייה. אנשים חושבים שיהודי אתיופיה עלו בגלל רעב וזה גם לא נכון; הם עלו בעקבות הכיסופים לירושלים, ואת המסע שעשו לישראל דרך סודאן עשו רק בגלל היהדות".

כמה מהטעויות, מתברר, השתרשו כה עמוק עד שגם ילדים ממוצא אתיופי שגדלו בישראל הפנימו אותן. אחת הנפוצות שבהן קשורה במושג הבסיסי "בית". "בספרי ההיסטוריה שכותבים כאן, לדוגמה, המלה לבית אתיופי זה טוקול, ככה כתוב. אבל אין מלה כזאת", אומר אישטה. "אם תשאלי היום את יוצאי אתיופיה מה זה טוקול הם יאמרו בית אתיופי וככה הטעות משתמרת".

רגע מכונן שהוביל אותו ליצור פעילות זו ולעסוק בה התרחש כאשר ביקר בבית ספר בכפר סבא בערב על יהדות אתיופיה. "כל ילד אמור היה להביא משהו", הוא מספר, "ואחת הילדות ביקשה מאמה להכין לה מאכל אתיופי. כשהאם באה לבית הספר בתלבושת המסורתית, לקחה ממנה הילדה את האוכל וביקשה שתחזור הביתה. היא התביישה באמה".


עלמו אישטה והמוזיאון-מזוודה שלו. מנסה למוסס טעויות שגורות

במסגרת הפעילות הוא מכיר לילדים, בין שהם יוצאי אתיופיה ובין שלא, את מרכיבי המסורת: מהבגד המסורתי, דרך חגים כמו חג הסיגד, סוגי מלאכה אופייניים כמו קדרות ואריגה, כלי הנגינה, הנעימות והריקודים ועד האלף-בית האמהרי. "מה שמיוחד במוזיאון הזה הוא שבמוזיאון רגיל אסור לגעת, והרצון לגעת ולחוש כל כך מגרה את הילדים, ופה אני בעצם נותן להם את ההזדמנות הזאת", אומר אישטה.

הוא בן 48, יליד הכפר איווה שבגונדר, חי בישראל כבר 28 שנים, הרצה על יהדות אתיופיה במרכזי תרבות שונים, צייר ואייר את הסיפורים על האנדרטה לזכר יהודי אתיופיה בירושלים ועיצב מדליון של החברה הממשלתית למטבעות בנושא יהדות אתיופיה. כשבא לישראל רצה להיות צייר. מאחר שלא התקבל לבצלאל נרשם ללימודי ארכיאולוגיה והמזרח התיכון באוניברסיטת ת"א, בחירה שהובילה אותו להדרכה במוזיאון ארץ ישראל הסמוך, שם הוא עובד כבר 20 שנה. בלימודים לתואר שני לחינוך לאמנות בחר מתוך אמונה כי לאמנות יש אחריות חברתית. "כל הפעילות שלי כיום מושתתת על כלים שרכשתי במדרשה", הוא אומר, ומציין שהוא עוסק בצילום, פיסול וגרפיקה.

ד"ר חוה ברונפלד-שטיין, מרצה במדרשה שעודדה את אישטה בתהליך גיבוש הרעיון לפרויקט, מאמינה כי כיום התחום התרחב מעבר לחינוך לאמנות לשיח רחב יותר של חינוך חזותי לתרבות חזותית. "תחשבי על ההנחות המניעות של תרבות חזותית שיש בה הממד של הדחיפות לפרק את המובן מאליו, הדחיפות הפוליטית לחשוף מנגנונים ומעבר לכך להציע מחשבה ביקורתית מתמשכת ובונה", היא אומרת. על כך אישטה מוסיף: "מדהים לגלות כל פעם מחדש איזה כוח יש לאמנות ולפעילות חווייתית".

האם לצד המסורת אתה מתייחס גם לקשיים מקומיים שיוצאי אתיופיה מתמודדים אתם בחיי היום-יום בישראל?

"אני מדבר גם על מפגש בין תרבויות ועל קשיי קליטה. יש פער גדול בין התרבות האתיופית לישראלית והמפגש הזה לא קל. הפעילות הזאת אמורה לתרום ולהאיר את העניין. אז אני מביא דוגמאות מההתמודדות האישית שלי, לצד קטעי עיתונות על מה שקורה כיום עם הילדים בבתי ספר והגזענות ואני מנסה להתמודד עם כל זה".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(12 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5