נער בהפרעה: האמנות ככלי ריפוי

יום חמישי 11 במרץ 2010 03:00 מאת: רותה קופפר

בגיל 15 אוון פרי קפץ אל מותו בשל הפרעה דו-קוטבית שממנה סבל. הסרט "נער בהפרעה", שישודר בשבת ביס דוקו, הוא מסמך חשוב שצילמה אמו. בראיון היא מספרת על החיים והמוות בצל "הסרטן של מחלות הנפש"

"נער בהפרעה" הוא סרט תיעודי של HBO על אוון, שהתאבד בגיל 15, ועל הוריו - שני יוצרי תעודה שהתמודדו עם מצבו הנפשי מאז שהיה ילד קטן. דיינה פרי, במאית ומפיקת הסרט, תיעדה, יחד עם בעלה הארט פרי, את בנה מינקותו, עוד לפני שהבינה כי הוא סובל מהפרעה דו-קוטבית, שהוגדרה פעם כמאניה-דיפרסיה. בניסיון להתמודד עם הנורא מכל, פרי אספה לאחר מותו סרטים ביתיים, תצלומים, מסמכים והרבה שיחות מצולמות עם חברים, מורים, רופאים ובני משפחה, והשתמשה בהם כדי לספר את סיפורו של בנם.

הסרט, שהוקרן בפסטיבל סנדאנס וישודר בשבת ביס דוקו, הוא סרט חושפני, פולשני במודע, שמדגים את יכולתה של אמנות לשמש כלי ביטוי ובמובן מסוים גם כלי ריפוי. זה גם סרט משפחתי קשה, המתעד לא רק את צמיחתו ומותו של נער בהפרעה, אלא גם משפחה אמריקאית מבוססת ומרשימה, שהוכתה פעמיים על ידי אותה מחלה. גם סקוט, אחיו של הארט, סבל מהפרעה דו-קוטבית, וגם הוא התאבד, כשהיה בן 21.

אמו של סקוט מתראיינת ב"נער בהפרעה" ומופיעה בסרט שנעשה אחרי מותו של בנה וששולב בסרטה של פרי. היא חוזרת ואומרת "אין מלים", גם על המקרה של אוון. האם במקום שבו נגמרו המלים אפשר לתת רק לתמונות וסרטים לדבר? "אולי", אומרת פרי בראיון, "הדימויים כל כך חזקים. מי שצופה בהם מרגיש שהוא מכיר את אוון. לי היה חשוב שיכירו אותו יותר מאשר את המחלה, שיבינו שהוא היה הרבה יותר ממנה. אנשים בעלי הפרעה דו-קוטבית הם מלאי חיים, לא רק מדוכאים. רציתי לחלוק אותו, עם כל האפילה שבו, ולהראות את הבן אדם המדהים שהיה שם. אוון הפסיק לקחת תרופות ואצל בני נוער המעברים מקצה לקצה הם לפעמים עניין של ימים ולפעמים של שעות. זה מצב מאוד מבלבל, ואני משוכנעת שזה היה מצבו לפני שהתאבד. כמו שאני משוכנעת שאילו היה ממשיך לקחת את התרופות, היה עובר את גיל ההתבגרות ומתייצב במצב טוב יותר כבוגר. אבל אני ובעלי חשבנו שהוא היה במצב טוב. האמנו לו. אנשים עם ההפרעה הזאת יודעים להסוות את הרצון שלהם לשים קץ לחייהם. הם לומדים מהר מאוד מה לומר לאנשים. אני מדברת בהכללות, אבל אלה אנשים מאוד יצירתיים וחכמים, והם יודעים לומר את מה שאת רוצה לשמוע".

רוצה סרטן

כאשר היה קטן יותר עדיין לא ניחן בכישרון הזה. אוון, שנולד ב-1990 ומת ב-2005, נראה בלידתו כתינוק בריא, ובהמשך כילד חמוד ושמח. אחיו החורג, מנישואיו הקודמים של האב, משלים את התמונות, שנוטות תמיד להיות שקריות ולהזכיר רק את הרגעים השמחים. "הוא תמיד היה מעמסה", הוא אומר על אחיו הקטן. "לא היה לי ספק שהוא סבל מבעיות נפשיות. לא היו לו בולמי זעזועים רגשיים. כאילו היו שני אוונים - אחד עם התקפי זעם והשני שמח ומלא חיים".

לכאורה, זוהי תמצית ההגדרה של ילד. רק כאשר הפסיכולוג של אוון מתחיל למנות בסרט את התסמינים שלו, מבינים עד כמה מדובר בילד אחר. הוא קורא מרשימותיו: "ניסה להתאבד בקפיצה מהחלון מול הוריו; הוא היה מפחיד, הוא כבר כתב מכתב התאבדות. מתריס, מרדן, דפק את הראש, איים להרוג את הוריו ואחיו. נהג לומר ‘אני רוצה סרטן'". האם מוסיפה שהיתה לו "האפילה שבנשמות".

בסרט מספרים שהגננת אף הזעיקה את ההורים בשל דבריו של אוון על התאבדות. "כל יום בשעת ריכוז הוא היה אומר שירצה לקפוץ מהחלון", היא מספרת. הרופא של אוון רשם לו פרוזאק כבר בגיל שבע.

אוון עם אמו

בכיתה ה' המנהלת פנתה להורים ואמרה שהיא מוטרדת מהמחשבות האובדניות שלו. היא הציעה להורים לקחת אותו לטיפול, אלא שהוא היה כבר בטיפול פסיכולוגי ותרופתי. הוא אובחן כבעל הפרעה דו-קוטבית וכסובל מדיכאון קשה. אישפזו אותו בכפייה, אחרי שטיפס על גג בית הספר ואיים לקפוץ ממנו. האב שחווה את התאבדות אחיו חשש לקחת סיכונים. כשהובא אוון לחדר המיון, הרופא שאל אותו אם הוא מבין מה זאת התאבדות והוא אמר שכן, "שקוברים אותך וכולם אומרים עליך דברים נהדרים".

אחרי שאוון הועבר לפנימיית וולספרינג, מסגרת לילדים כמוהו, ששיפרה את מצבו עד מאוד, הוא חזר לביתו בניו יורק ונרשם לבית ספר. הוא היה תלמיד מצטיין, נער יפה, עם חיבה לעשיית סרטים (שגם הם משולבים בסרט) ועם הרבה חברים שלא דימיינו שהוא לוקה בבעיות נפשיות. אחד מהם תיאר את מצבי הרוח שלו כ"תקופות שהוא ‘במחזור'". האב מספר בסרט שמצבו המשופר של אוון הוביל לשאננות. "הפסקתי לחכות לטלפון שיצלצל", הוא אומר.

בקשה שלא תכובד

למרות זאת, היום ההוא הגיע. בגיל 15, אחרי ניסיונות ואיומים, לבסוף קפץ אל מותו. אוון התאבד כמו דודו סקוט לפניו. הסרט היה גם דרכה של האם להכיר את בנה. "למדתי עליו הרבה", היא אומרת. "למדתי משיחות דברים שלא ידעתי עליו ועד כמה החברים שלו אהבו אותו".

השיחות עם החברים הם מהרגעים המרגשים בסרט, במיוחד בשל הפער בין הנערים שבגיל הזה מנסים שלא להסגיר את רגשותיהם, לאופן שבו הם מביעים את הצער והעלבון שמציפים אותם. "נוגע ללב לראות צעירים שמנסים להבין משהו בלתי ניתן להבנה", אומרת האם. "שניים מהחברים, וזה לא מסופר בסרט, איבדו הורה בשנים שקדמו להתאבדות של אוון. אולי בגלל זה הם היו כל כך פתוחים בקשר לרגשותיהם".

"אף אחד לא שאל אותנו איך אנחנו מרגישים. פחדו מדי לדבר אתנו", היא מונה סיבה נוספת לעשיית הסרט. "זה נושא שהוא טאבו. עדיין מאשימים את ההורים במעשה, נוטים לחשוב שזו תוצאה של הורות גרועה. אנחנו יודעים שזה לא נכון ובכל זאת בשלב השאלות והתשובות שאחרי ההקרנות, הודו לנו על הסרט אנשים שבני משפחתם התאבדו בגלל המחלה והם עדיין מרגישים ששופטים אותם. קיבלתי 600 מכתבים של אנשים ששפכו את לבם, שסיפרו על ילדיהם. מבחינתי, אם הסרט יגרום לאנשים להיות יותר פתוחים אשר למחלה, כבר השגתי משהו".

את מספרת בסרט כי בשלב מסוים בילדותו של אוון, נמאס לך להסביר את מצבו לאנשים, והחלטת לצלם אותו. האם הרגשת שדרך הסרטים הבינו אותך יותר?

"מה שנמאס עלי היה שכל הזמן אמרו לי שמה שהוא עובר נורמלי, שזה קורה לכולם, שהוא יגדל מזה, היתה בזה נימה של התנשאות. ידעתי שזה עניין רציני והרגשתי שלא מקשיבים לי".

הפסיכיאטר אומר בסרט כי ההפרעה הדו-קוטבית היא "הסרטן של מחלות הנפש... אנשים רבים מתים מזה, הם כמעט תמיד מפסיקים לקחת את התרופות". אבל נראה כי משפחה השוכלת קרוב ממחלה נפשית נושאת אתה יותר רגשות אשם מבמחלה גופנית. "הייתי בהקרנה של הסרט באחרונה ושאלו אותי אם סלחתי לעצמי", היא מספרת בכעס, "ושאלתי את עצמי ‘לסלוח על מה?'. אני נאבקת לסלוח לאוון".

היא מדברת על ההסתייגות שלה מהמהירות שבה נותנים כיום תרופות פסיכיאטריות לילדים, אך מודה כי "אוון שלי היה צריך את זה כדי לחיות", מדגישה כי "אי אפשר להכריח מישהו לקחת תרופות", אך חוזרת שוב ושוב על כמה חשוב היה שייקח אותן.

במכתב הפרידה כתב: "אני רוצה שישכחו אותי". אני מבינה שאת הבקשה האחרונה הזאת סירבת לכבד.

"בשום פנים ואופן לא".

תגיות: יס דוקו, סרטים תיעודיים, רותה קופפר