הכישרון של אנה סוקולוב

יום שלישי 09 בפברואר 2010 03:00 מאת: רוני דורי

היא רקדה עם מרתה גרהם, יצרה ללהקות יוקרתיות, לימדה את רקדני ענבל והקימה בארץ להקה, שרוב רקדניה עזבו אותה לטובת בת שבע. עולם המחול הישראלי מציין 100 שנה להולדתה של אנה סוקולוב במופעים ובתערוכות

אנה סוקולוב היתה רקדנית מייסדת בלהקתה של מרתה גרהם, ייסדה להקות מחול מודרני בניו יורק ובמקסיקו, יצרה כוריאוגרפיות ללהקות היוקרתיות בעולם וכמורה העמידה דורות של רקדנים על הרגליים. אבל את החשיבות העליונה ביותר מצאה אנה סוקולוב בפעילותה הענפה בעולם המחול הישראלי, שהחלה בשנות ה-50 ולמעשה לא נפסקה עד מותה, לפני עשר שנים.

היום מציינים 100 שנים להולדתה של סוקולוב במופעים מיצירותיה, בעיקר בארצות הברית, בין היתר של האנסמבל הקרוי על שמה ושל להקת חוזה לימון; ובתערוכות מיוחדות המוקדשות לה, בין היתר בספרייה למחול בבית אריאלה בתל אביב ובספרייה למחול בלינקולן סנטר בניו יורק. אירועים נוספים מתקיימים במסגרת פסטיבלים.

סוקולוב נולדה בקונטיקט והחלה ללמוד מחול בגיל 8. שש שנים לאחר מכן נרשמה לבית הספר "Neighborhood Playhouse" שם היתה תלמידתם של גרהם ולואיס הורסט. את מרביתן של שנות ה-30 היא העבירה כרקדנית בלהקתה המתגבשת של גרהם, ובמקביל, למדה בלט קלאסי ב"ניו יורק סיטי בלט". בין לבין גם ערכה סיור הופעות עצמאי בן שלושה חודשים בברית המועצות.

ב-1936 ייסדה סוקולוב להקה משלה בניו יורק, "Dance Unit", שעמה הופיעה ברחבי ארצות הברית. שלוש שנים לאחר מכן הוזמנה עם להקתה לסיור בן שישה שבועות במקסיקו, ובו התבקשה על ידי המחלקה לאמנויות שליד הממשלה שם להקים את להקת המחול המודרני הראשונה במקסיקו. סוקולוב נענתה ומאז שבה למקסיקו מדי שנה כדי לעבוד עם הלהקה.

ב-1950 היא פרשה מהבמה והתמסרה ליצירה, שזכתה לביקוש עולמי: הכוריאוגרפיות שלה בוצעו, בין היתר, על ידי בלט רמבר הלונדוני, להקת בת שבע הישראלית ולהקת חוזה לימון האמריקאית.

במאמר ב"ניו יורק טיימס" ב-1991 הגדירה מבקרת המחול האמריקאית אן קיסלגוף את סגנונה האסתטי של סוקולוב כ"אקספרסיוניזם אמריקאי", והוסיפה כי "לדממה יש חלק גדול בכוריאוגרפיה שלה, וגברת סוקולוב מסוגלת לתאר בשלמות הוויה שלמה - חברה שלמה - בתנועה עצורה אחת". ואכן, סוקולוב הרבתה לעסוק בנושאים חברתיים ופוליטיים גם בתחילת דרכה ככוריאוגרפית; ב-1933, למשל, יצרה את "טרילוגיה אנטי מלחמתית".

                    אנה סוקולוב, מימין, בחזרות בישראל עם רנה שיינפלד ב-1973

"חלומות", יצירתה המפורסמת מ-1961 שעסקה בשואה, היתה לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר של כמה להקות מחול בעולם. ב-1968 יצרה סוקולוב את "צעדים של שקט", בו שולב טקסט של הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין כדי להביע מחאה נגד מעצר האסירים הפוליטיים בברית המועצות. בראשית שנות ה-70 עסקה בעיצוב הריקוד "אליס איילנד", כשם האי הסמוך לניו יורק שנהפך לסמל הקליטה של המהגרים היהודים באמריקה, כמו הוריה.

"מאז החלה את עבודתה ככוריאוגרפית, שעה שרקדה בלהקתה של גרהם, בשנות ה-30, מחולותיה - יש בהם האינטנסיביות של מי שמבקש להזהיר את האנשים, לעורר את תשומת לבם למשהו חשוב ודחוף, המתרחש בסביבתם, שאולי לא שמו לב אליו", כתב עליה מבקר המחול המנוח גיורא מנור ב-1984. אבל לדבריו, "תהיה זו טעות לחשוב שסוקולוב היא אמן מחושב, שכל יצירתו שכלתנית, סדורה על פי עקרונות נחרצים. היא אדם אמוציונלי מאוד, והמסרים הדחופים שלה נובעים מתחושה אינסטינקטיבית, והם תגובה ספונטנית לעולם".

להקה שתהיה כולה שלה

הרומן של סוקולוב היהודייה עם ישראל החל ב-1953, אז הוזמנה ארצה על ידי קרן התרבות אמריקה ישראל בהמלצתו של ג'רום רובינס, כדי להקנות הכשרה מקצועית לרקדני תיאטרון המחול ענבל. סוקולוב, שמצאה עניין רב בשפת התנועה הייחודית של מייסדת ענבל שרה לוי תנאי, מונתה ליועצת האמנותית של הלהקה, ומאז המשיכה לבקר בארץ בקביעות, והעבירה שיעורים וסדנאות.

ב-1957 היא הדריכה את ענבל לקראת סיורה הראשון באירופה ובארצות הברית וכמו כן ליוותה את הלהקה לאורך רוב הסיור. באביב 1962 היא הקימה בארץ את "התיאטרון הלירי", שהיה במידה רבה הבסיס לייסודה לימים של להקת המחול בת שבע. האנסמבל המקורי כלל עשרה רקדנים - גליה גת, רות לרמן, אברהם צור, אהוד בן דוד, נעמי בן דוד, רנה שיינפלד, ליאורה חכמי, דליה מישורי, רינה שחם, עפרה בן צבי וזאבה כהן.

"הם עבדו עם אנה באינטנסיביות רבה שישה חודשים בשנה, למדו ריקודים מהרפרטואר שלה וריקודים חדשים שיצרה למענם, ולמרבה החידוש אף קיבלו ממנה משכורת", כותבת רינה גלוק בספרה "להקת המחול בת שבע - סיפור אישי" (כרמל, 2006). "הם היו מסורים לאנה, אהבו לעבוד אתה, האמינו בה ובדרך ההוראה שלה, התלהבו מיצירותיה הכוריאוגרפיות ומתפישותיה האמנותיות. מתוך רצון לעבוד כלהקה בכל ימות השנה, הציעו לה הרקדנים להזמין כוריאוגרפים ישראלים שיעבדו אתם במחצית השנה שהיא נעדרת מן הארץ. אבל אנה, לדברי גליה (גת), לא היתה מוכנה לכך. היא רצתה להקה שתהיה כולה שלה, ותרקוד אך ורק את יצירותיה".

גלוק מוסיפה כי כמו גרהם, גם הברונית בת שבע דה רוטשילד "מעולם לא היתה חסידה של אנה סוקולוב". עם היווסדו ב-1964 של המיזם המשותף של שתי הראשונות, להקת בת שבע, החל "התיאטרון הלירי" להתפרק מנכסיו החשובים ביותר - רקדניו - וזאת לאחר שהעלה ארבע תוכניות בלבד, ובהן 11 יצירות מקוריות. "עומדים למולי תנאים שייתנו לי את כל האפשרויות לעבודה רצופה במשך כל השנה, כולל מורים ללא הגבלה במשך הזמן, כוריאוגרפים מסוגים שונים שיאפשרו לי להתפתח לכמה כיוונים, כולל משכורת שתאפשר לי להתמסר אך ורק לריקוד", כתבה גת במכתב לסוקולוב, המצוטט בספרה של רות אשל, "לרקוד עם החלום" (ספרית פועלים, 1991). "אינני בטוחה שיהיה לי סיפוק בעבודה כשם שהיה לי אתך", המשיכה, "אך אני לא רוצה להסתכן". רוב רקדני התיאטרון הלירי היו שותפים לדעתה.

בשנות ה-70, על רקע המשבר בין רקדני בת שבע להנהלת הלהקה, הוזמנה סוקולוב לראשונה ככוריאוגרפית אורחת ללהקה על ידי מנהלה האמנותי אז, ויליאם לותר. במסגרת ביקור זה העמידה את יצירתה "מדבריות" ויצרה שני קטעי סולו חדשים: "שיר" ו"לזכר מספר 52436".

"העבודה עם אנה היתה תובענית וסוחטת", כותבת גלוק בספרה. "דיבורה היה רהוט ודרמטי, לעתים מעליב, והיו בלהקה כאלה שלא רצו לעבוד אתה. כשמשהו לא מצא חן בעיניה, היא נהגה להצביע באצבע יד ימין על הרקדנים ולקרוא לעברם: ‘זה לא אמיתי... אני לא מאמינה לכם!' ואז הם נאלצו לחזור על התנועה שוב ושוב עד שהשביעו את רצונה. ‘מדבריות' היה הריקוד היחיד שביקשתי להשתחרר ממנו באמצע החזרות. קשה היה לי לעבוד עם אנה, ולא יכולתי לשאת את התנהגותה כלפי הרקדנים".

מנור אישש טענות אלה: "לעבוד עם אנה סוקולוב זו חוויה מיוחדת, לא תמיד קלה, לרקדנים. ממש כשם שמחולותיה מלאים רגשות הדורשים לעצמם ביטוי ואינם יודעים פשרות, כך היא מסוגלת להתאכזר לרקדנים, ליצור אווירה של ‘לחיות אינו הכרחי, להפליג הכרחי' (כמאמר הרומאים העתיקים), ואם בדרך גם עפה איזו סטירת לחי או חולצה נקרעת, הרי זה חלק מן העניין, ולעולם אינו מקלקל את היחסים". ואכן, ביקוריה בארץ ככוריאוגרפית אורחת של בת שבע נמשכו גם בשנים שלאחר מכן.

אחווה עם המדוכאים

סוקולוב, ששימשה גם כמורה בבית הספר ג'וליארד בניו יורק, מתה בדירתה בעיר, בת 90. את הכוריאוגרפיה האחרונה שלה יצרה בהיותה בת 85. לפני מותה הספיקה ליהנות מהכרה על תרומתה הרבה למחול הישראלי במסיבות ובקבלות פנים שהתקיימו לכבודה בארץ ובניו יורק, לרגל יום הולדתה או במסגרת ועידה בינלאומית שהוקדשה למחול ביהדות וליהודים במחול. היא זכתה, בין היתר, בפרס "דאנס מגזין" ב-1961 ובפרס פסטיבל המחול האמריקאי ב-1991.

ב-1986 כתבה על סוקולוב מבקרת המחול ג'ואן אקוצ'לה בעיתון "וילג' וויס": "על אף שיצרה סוגים רבים של ריקודים, סוקולוב ידועה, בראש וראשונה, בדיוקנאות של הסבל ובאחוותה עם המדוכאים. היא ‘רקדנית של האנשים', כפי שמרגרט לויד כינתה אותה. נדמה לי שבזכות המוניטין המוסרני שלה - ובזכות עבודתה רבת השנים בישראל - זוכה סוקולוב לכבוד כאן, ובה בעת ובאותה מידה בזכות כישוריה הכוריאוגרפיים".

תגיות: אנה סוקולוב, בת שבע, להקת בת שבע, להקת ענבל, מרתה גרהם, רוני דורי