גלריה

עדכנו אותנו




ביקור בסטודיו של חן שיש

יום שישי 08 בינואר 2010 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי | תצלום: אורי גרשוני

חן שיש מתקשה ליצור על בד לבן וריק. רק אחרי שהיא מכסה אותו בשכבות רבות, "נוצרים בציור גידים ונימים המדמים אותו למשהו אורגני, נושם"



חן שיש

פרסומת

כשציור מורכב מהרבה ציורים עליו, זה רק עושה לו טוב

חן שיש עובדת במקום מגוריה, בדירה לבנה, רחבת ידיים ומוארת ברחוב אבן גבירול בתל אביב, שהריהוט בה עונה על צרכים מינימליים. לעבודה מוקדשים חלל הכניסה והחדר הראשון מולו. החדר הקטן יחסית עמוס בכל הצרכים לעבודתה, בצד עבודות ישנות. חשופים למבט הם הציורים שנמצאים בשלבי עבודה. מי שיכיר את ציוריה של שיש, שבולטים באקספרסיביות שלהם, בצבעים הכהים שנפגשים עם הבד לעתים בג'סטות חזקות ולפעמים במצב נוזלי יותר, מתקשה להאמין לניקיון המופתי הנשקף מבלטות השיש ברצפה.

כשהיא נכנסת למודוס של עבודה, היא מדמה את החלל ל"זירת רצח של ציורים רעים. לא כל הזמן זה מוזיאון פה". אך מיד אחרי הכאוס היא משיבה את הסדר על כנו. "הבלאגן האמיתי הוא בראש ולכן חשוב לי סדר בחלל הזה". היא מצליחה לעשות זאת בקלות הודות למשמעת שסיגלה לעצמה במשך השנים: יש לה סדר יום נוקשה שבו היא קמה עוד לפני שהאור עולה, קוראת עיתון ושותה קפה כדי להצליח להביא את עצמה למקלחת.

שיש, ילידת 1970, מספרת שהיא חייבת לשתות קפה גם מחוץ לבית, בשביל לחוש את היום, ומיד לאחר מכן היא עולה לעבוד. "שגרת העבודה חשובה בשביל לשמור על ההפרדה בין החיים לבין האמנות". בדרך כלל היא אינה מציירת בלילות, אך לקראת הצגת תערוכה הגבול בין היום ללילה מיטשטש לחלוטין. "משהו קורה לי לקראת תערוכה, אני מקבלת אנרגיה מאוד מיוחדת וממוקדת, שאין לה זמן ואין לה סוף".

שיש הציגה את תערוכתה האחרונה בגלריה באורנים וכעת נמצאת במצב ביניים, כאשר עדיין לא מתוכננת לה תערוכה נוספת באופק. אבל תקופה כזאת מיטיבה עמה, לדבריה: "אני עובדת בשקט, מורידה קצת את קצב העבודה ומתאפשר לי להעלות את קצב ההתבוננות. הזמן מאפשר לי להתבונן בנחת על הדברים וכל ההתבוננות הזאת מיתרגמת לכדי עשייה ממוקדת, שזה נס גדול".

חלל העבודה פונה לעבר המרפסת הגדולה, שמשקיפה לכיכר רבין, היכן שממוקמת האנדרטה לזכר ראש הממשלה שנרצח. שולחן העבודה של שיש פונה גם הוא לאותה נקודה והקיר מימינו נכבש על ידיה ונהפך למעין יומן. זה אינו יומן כרונולוגי או יומן מטלות, אלא יותר השלכה של התודעה והמחשבות של שיש. על גבי צורת ענן מדומיינת ניתן למצוא קטעי מחשבות או תחילתם של רעיונות כמו "לצייר בבורדו", "שדות של שלג לבן" ו"אבשלום ודה קונינג", שרק היא יודעת מתי הם צצו בראשה וכיצד אפשר להמשיך אותם.


חן שיש: לוח הזמנים שומר עליה מפני ישיבות ממושכות בבתי קפה

מעל הדימוים משורטט לוח ימים של חודש אחד: "אלה טבלאות שאני מציירת לי לפני תערוכה ואז יש ממד לזמן. זה לוח זמנים של החודש האחרון לפני התערוכה, אני מסמנת בו כל יום שעובר. הוא אמור לשמור עלי מפני ישיבות ממושכות בבתי קפה, מלחלום יותר מדי בלי לשים לב שהזמן עבר. אני מרגישה שיש לי אחריות גדולה ואני מאוד מעריכה את הזמן".

גם אם לקראת תערוכה היא נתונה בלחץ וכוחותיה מופנים לעבודה, שיש מספרת כי הרגש והריכוז שהיא נמצאת בהם בתקופה זו משפיעים על כל התרחשות אחרת בחייה: "המחשבות והמפגשים האנושיים, או ספר שאני קוראת - הכל נראה אחרת לפני תערוכה. הכל מקבל צבע וגוון מאוד חד. אפילו איך שאני מבשלת - הכל כמו סוג של יצירה עם דיוק חריף מאוד. היצירות נמצאות בראש והן מצטברות ואז הכל לובש צורה בסטודיו הפיסי, כשכל המחשבות והפעולות מתרכזות בצורה מדויקת מאוד".

על הקיר מודבקים גם עשרות גזירי עיתון ובהם דימויים עזים כמו ציורים של קראווג'ו וגורקי, שבאופן מפתיע ומשעשע נראים דומים לתצלום של ברוס לי שדבוק לידם, לפחות מבחינת הקומפוזיציה ותנוחת הגוף. עוד מודבקים תצלומים של אסונות למיניהם: פטריית אטום, התרסקות מטוס וערי געש נוטפי לבה. "לאפוקליפסה יש חזות מרשימה, כזו שקשה להתעלם ממנה, היא מלאת יופי והוד. הסתכלת לאחרונה על אש אמיתית? זה ממש טווס".

אותה תחושת הרת אסון ואפוקליפטית עולה לא פעם מציוריה הכהים של שיש וגם מאלה הבהירים, אם כי בצורה פחות ברורה מאליה. "שנים שאני מציירת אש, עשן, נורות שחורות, בתים על ארובותיהן, לבבות שרופים ושוכבים". על השאלה האם תכנים אלה משפיעים עליה, היא משיבה בחיוב: "אני מפחדת משריפה. אבל זה בטח פחד של כל אמן, שלא יישרף הסטודיו חלילה".

"הם יצורים כאלה, זה יכול להיות מה שתרצי" אומרת שיש כשהיא מראה ציור גדול וממוסגר שמצוירת בו מעין אלמנה שחורה עם נגיעות זהב. "יש להם מחושים ובלעדיהם הציור לא היה מאוזן". היא שופעת משפטים כאלה ובמפגש עמה נדמה כי הכל קם לחיים בסטודיו, הצורות והאובייקטים מקבלים האנשה וטיפול צמוד מצדה. הפרצופים המצוירים אינם מסירים את מבטם מהצופה בהם, והקשקשים מנייר הדבוקים לפסל הסוס בכניסה זזים בזווית העין.

לחלל העבודה יש חלוקה בסיסית המקרינה על צורת עבודתה של שיש: על קיר אחד שעונים ציורים שעדיין נמצאים בתהליך עבודה ועל קיר אחר - ציורים שנדמים כגמורים אך חשוב לה עוד להתבונן בהם. מעבר מקיר אחד לשני עלול להימשך שנים. "תחשבי כמה זמן לוקח עד שבד עוזב את הסטודיו", אומרת שיש. היא לוקחת ציור, מסובבת אותו ומראה כי מאחוריו כתובות שנות יצירתו: 2006-2009. "אני מוציאה להם את הנשמה והם מוציאים לי את הנשמה לפני שהם יוצאים מפה".


חן שיש, "העלמה והעורב", 2007

שיש מציינת את סלידתה מהרגעים הראשונים של תהליך העבודה, כשהבד עוד לבן ובנחרצות קובעת: "רק לא טבולה ראסה". היא מסבירה שכל ציור עולה על כ-20 ציורים שצוירו קודם לו. "אם הציור לא נראה לי, אין לי בעיה לצבוע את כל הקנבס בלבן ולהתחיל שוב". שיש מצביעה על המרקם שמקבלים הציורים בעקבות פעולת הכיסוי והשכבות הרבות: "נוצרים בציור גידים ונימים המדמים אותו למשהו אורגני, נושם. כשציור מורכב מהרבה ציורים עליו, זה רק עושה לו טוב, הוא מקבל גוף ונפח וחדל להיות פוסטר או פלקט". היא מציינת שהבד במצב הגולמי הראשוני אינו מפעיל אותה כלל. "אני לא יכולה לצייר על קנבס לבן ישר מהמכולת, אין לו נשמה, אין לו היסטוריה, הוא צריך לעבור דרך ארוכה עד שיגיע למשהו".

לאחר שהיא מתחילה לצבוע את הבד ולהעמיס עליו שכבות של צבע, היא נכנסת ל"מסע של מחיקה וגילוי" ובו היא גורעת וחושפת את השכבות ומגלה את השרידים שמתחת. "אם אני מגלה משהו שלא מוצא חן בעיני הוא עובר לתהליך מחיקה". היא עובדת במקביל על הציורים - "כולם היו בניי", היא אומרת וצוחקת. את הציורים הגמורים היא הופכת.

בעבורה, היא אומרת, כל יום שונה מקודמו והדבר בא לידי ביטוי ביצירה. "כל יום אני קמה במצב רגשי אחר, ואמנם אני קמה בבוקר והולכת לעבודה אבל האופן שבו התעוררתי בבוקר משפיע על הלך הרוח של הציור וגם של הדימוי. לא פעם קמתי מצוברחת והתעללתי באיזה בד".

שיש מספרת כי רק לפני ארבע שנים החלה לצייר על בדים מתוחים. לפני כן היא שמרה אמונים לנייר ולבד המשוחרר, שאיפשר לה לדעתה חופש גדול. "הייתי קונה גלילים באורך של עשרה מטרים ובעזרת שתי סיכות הייתי תולה את הבד וחותכת ממנו לפי הצורך. בעבודה על בד משוחרר יש חופש גדול, אין לי מאבקים אתו, הוא בא אלי, הוא מתמסר ויש בינינו רומן מדהים". לעומת זאת, "בד מתוח הוא פורמט ממושמע, לא מספיק שהוא בא עם כל הכעס ששמו אותו במסגרת והוכתב לו הגודל, הוא גם מראש מגיע אלי בעמדת כוח". יחד עם זאת, היא מוסיפה שכיום שני סוגי העבודה מרתקים אותה.


הסטודיו מתחיל בתוכי

מיקום: רחוב אבן גבירול בתל אביב
זמן: שמונה חודשים
גודל: 70 מ"ר

"הסטודיו שלי הוא בראש לפני שהוא ממשי. אני הולכת רגע למקום שמסוכן להגיד אותו, אבל בכל זאת: לא צריך סטודיו, אם נורא קשה מכל סיבה לא צריך סטודיו. הראש הולך לכל מקום. אני יכולה לצייר על עיר שלמה ואז כשיש מולי נייר או מחברת, אני מוציאה את הפנטסיה הזאת על איזה גודל שמתאפשר לי. גם אם לא היה לי סטודיו הייתי מוצאת דרך לעבוד. כציירת, כל מה שצריך זה הפרקטיקה של לקום בבוקר ולחלום. גם אם אין סטודיו, זה בדם לבי".





תגיות: אלי ערמון אזולאי, ביקור סטודיו, חן שיש

(34 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • עמוס 19/10/2013 18:00:18

  • טובה 16/01/2010 23:35:41

  • רחל 13/01/2010 08:19:11

  • 12/01/2010 12:23:19

  • נתבג 2000 11/01/2010 18:42:41

  • יהודית 11/01/2010 10:53:54

  • עטר 11/01/2010 00:32:56

  • שירה 10/01/2010 01:41:38

  • דוד בר שלום 09/01/2010 08:03:58