גלריה

עדכנו אותנו




בישראל עדיין לא מעריכים את ההיפ הופ

יום שישי 06 בנובמבר 2009 03:00 מאת: סגול 59

בארצות הברית נלחם ההיפ הופ על קיומו, אבל בישראל הוא לא זכה מעולם לקיום של ממש. בזמן שהראפרים האמריקאים שרים על סרסורים, יריות ובחורות, הראפרים הישראלים שרים בקמפיינים ממלכתיים נגד סמים ובעד זהירות בדרכים. כולם פה מלח הארץ, אבל איפה הפלפל?



"שב"ק ס'"

פרסומת

ההיפ הופ בן 30 פרויקט מיוחד:
מותו של ההיפ הופ
החיבור בין ההיפ הופ לכסף
סול וויליאמס ירביץ בכם היפ הופ
אם-סי וולקן מחכה למהפכה

כשהראפר המוערך נאס (נאסיר ג'ונס) קרא לפני שלוש שנים לאלבומו בשם הפרובוקטיבי "Hip Hop Is Dead", דבר שהביא לוויכוחים ודיונים ארכניים בקהילת ההיפ הופ, הוא כמובן לא התכוון שהז'אנר "מת" מבחינה מסחרית. נאס רצה להעביר את מיאוסו מכך שההיפ הופ, לבטח סגנון המוסיקה המצליח והרווחי של העשור וחצי האחרונים, איבד את המצפן האידיאולוגי, את הלהט ותחושת השליחות המקוריים שאיפיינו אותו מאז לידתו ההיסטורית, אי שם בסוף שנות ה-70. כדי להבהיר את הנקודה, צירף נאס לרמיקסים שליוו את השיר "Where are they now" עשרות ראפרים ותיקים, שנשלפו מתהום הנשייה של היסטוריית הראפ, כל אחד מהם ביצע בית קצר בשיר. ואם בארצות הברית, מולדת הז'אנר, כבר מבכים אמ.סי'ז אינטליגנטיים את מותו הקרב של הסגנון, מה קורה כאן, אצלנו בארץ הקודש?

ובכן, אם להשתמש במטאפורה ארכנית מעט (אל דאגה, זהו כלי מקובל למדי בהיפ הופ) נראה כי ההיפ הופ בישראל משול לעולה חדש שהצליח אמנם להסתנן לתוך תחום ישראל, אבל ללא ויזה מסודרת, ללא סל קליטה שיעניק לו רשת ביטחון קיומית וללא קרובי משפחה שיסייעו לו להתאקלם כאן. הז'אנר, שנולד, גדל והתפתח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נמצא כאן, בארץ המגבלות הבלתי אפשריות, במצב של לידת עכוז בעייתית, כשהישבן כבר מבצבץ החוצה, אבל הראש עדיין טמון עמוק בחשכת הרחם. והסיבות לקליטתו הבעייתית של ההיפ הופ בישראל רבות ומגוונות.

תסמונת השוליים הצרים

למדינה צעירה, הנלחמת על עצם קיומה מיום היווסדה, יש צורך דחוף ותמידי בלכידות שורות אידיאולוגית וביצירת קונסנזוס חשיבתי חובק כל, שיסייעו "לנו" להילחם באפקטיביות באויבים "שם בחוץ". ובישראל, גם האמנות ובתוכה המוסיקה הפופולרית, מגויסות לטובת ייצוג האתוסים של החברה הישראלית, תוך כדי תמיכה בלתי מסויגת במוסדות המדינה ואפסון של הביקורת, הספקות והשאלות הנוקבות בימ"חים הנעולים של פאתי התודעה. כך בוודאי ישתאה חובב היפ הופ אמריקאי, שגדל על הפוליטיקה הרושפת של פאבליק אנמי, על ההצלפות האנטי-ממסדיות של אייס קיוב או על החתרנות של הרכבים כמו "דד פרז", "לינץ' מוב" או "בראנד נוביאן", מהעובדה שבישראל יש ראפרים ששיריהם ממומנים על ידי מוסדות המדינה, ששרים בקמפיינים ממלכתיים נגד סמים ובעד זהירות בדרכים.

נראה שישראל היא בין המדינות היחידות בעולם שבה ראפרים מדבררים את הממשלה, המדינה והצבא, מה שכמובן סולל דרך נוחה יותר להשמעות ברדיו. בטח במדינה שבה תחנת הרדיו המשפיעה והמואזנת ביותר נמצאת בבעלות המדינה ושייכת לצבא. יש לשער שגם אותם בעלי הון המחזיקים בבעלותם תחנות רדיו אזוריות וערוצי טלוויזיה לא ממש מתהפכים על משכבם בלילות ממחסור של היפ הופ פוליטי, נושך ובועט, מעל גלי האתר או הלוויין.

כמו על מסך הטלוויזיה, גם במוסיקה הפופולרית ובהיפ הופ בתוכה נפקד מקומן של קבוצות השוליים של החברה הישראלית: מתי הושמע בפעם אחרונה הרכב ערבי-ישראלי ברדיו? מתי הופיע על המרקע ראפר אתיופי זועם או להקת היפ הופ חרדית? מתי לאחרונה ירקה ראפרית ישראלית, כן כן, אחת ממין נקבה, אש על המיקרופון וגוננה על המיגדר שלה? כן, יש הרבה מכל אלה בישראל, אך הריחוק ממוקדי ההשפעה והממון אינו מאפשר להם חשיפה נאותה פרט להבלחה כגימיק באיזו תוכנית אירוח זניחה או כנושא לסרט דוקומנטרי-אנתרופולוגי שמעטים, אם בכלל, יזכו לראות.

הסתרת האספקט החברתי-פוליטי שקיים במחתרת של ההיפ הופ הישראלי מדירה מהשיח הציבורי קולות רבים וחשובים ובסופו של דבר מותירה את השטח לחצי השני של המשוואה ההיפ הופית: שירי מסיבות, גוד טיים ואסקפיזם. ולא שזה רע, אבל לבטח פחות מרתק, מגוון ומאתגר.

בעיית האלטר אגו

כל חובב היפ הופ יודע כי חלק מהמיסטיקה שבחוויית הראפ וההיפ הופ נובע מיכולתו של הראפר לברוא לעצמו מה שכמה מחוקרי הז'אנר מכנים "As-If personality", מעין אלטר-אגו, דמות מיתית שאת עלילותיה הוא מפרט בשיריו. חלק מהפיתוי הגלום בחוויית צריכת היפ הופ הוא בניסיון לפענח ולהתוות את הקו הדק והמטושטש בין הדמיון למציאות, בין חייו האמיתיים של המבצע ובין ההגזמה והפנטסיה. האם ג'יי-זי באמת מכר כמויות עצומות של סמים? האם טו שורט הוא באמת סרסור רחוב עשיר המקבל שירותי מין חינמיים במשך רוב שעות היממה? האם פיפטי סנט באמת ירה בכל כך הרבה אנשים? האם הנוטוריוס ביג המנוח, ראפר "שחור, שמן ומכוער, כמו תמיד" (כהגדרתו שלו) באמת עישן, קימבן וזיין כל כך הרבה?


סאבלימינל והצל

התשובות המדעיות בנושא לא ממש חשובות, אבל העיסוק של חובבי הראפ בניסיון לברר את העובדות דרך מסך הביטים והמלים שנוצר בווירטואוזיות, מעניק לראפרים את אותה הילה הכרחית לפיתוח קריירה מצליחה ואישיות בימתית מסקרנת ומושכת. לכך מתווספת העובדה כי בישראל שולט אתוס "יוצר הרוק האישי שכותב על חייו בכנות מוחלטת": כלומר ציפייה תמידית כי האמן יכתוב תמיד בדם לבו, יתאר בתמליליו את חוויותיו האישיות האמיתיות כך שיחפפו בדיוק את חייו האמיתיים, מה שמונע יצירת תעשיית פופ אמיתית בישראל, מה שמכחיד כל אפשרות לייצור דמויות היפ הופ גדולות מהחיים. אנחנו אוהבים את הזמרים שלנו צנועים, פשוטים, כנים, לא מתיימרים, טיפה חסרי דמיון, קצת אפרוריים. בקיצור: בדיוק ההיפך מהראפרים האמריקאיים הססגוניים, השחצנים ובעלי הביוגרפיות המתעתעות.

בישראל אי אפשר באמת ליצור, בטח שלא לתחזק, פוזה של ראפר אמריקאי, מהסיבה הפשוטה ששמות בדויים, מיתוסים ואגדות זרים לתרבות הישראלית. כאן כולם מכירים את כולם. נפגשים בסופר עם שקית מעדני החלב, בטיילת עם הילד בעגלה או באוהל מאחורי הקלעים של איזה פסטיבל בדרום, עם כוס פלסטיק דולפת ביד אחת וסנדוויץ' ביצה+טונה בשנייה. חוסר היכולת להציג את עצמך כדמות אגדית, ספק-דמיונית אך תמיד מעוררת סקרנות, פוגמת גם היא ביכולת יצירת מיתוסי היפ הופ ישראלי מרתקים ובני-קיימא.

אבל איפה המנגינה?

לקשיי ההתאקלמות של ההיפ הופ בישראל יש גם סיבות מוסיקליות-סגנוניות גרידא. לא משנה כמה הייפ יש בפורומים או בפייסבוק לאירועי היפ הופ, העובדה הפשוטה והחותכת היא שהמוסיקה השחורה על גווניה הרבים מעולם לא נקלטה באמת בישראל. לרוב הישראלים יש קושי לקלוט ולאמץ את הסממנים הסגנוניים של המוסיקה השחורה הפופולרית וההיפ הופ בפרט.

לא משנה כמה פעמים ירקדו הדודים והדודות שלכם לצלילי איזה להיט של ג'יימס בראון בחתונה, או כמה פעמים נשמע את "It's Raining Men" או את "Think" של אריתה פרנקלין בגלגל"צ, העובדה היא שהקטלוגים הענקיים בהיקפם של בראון, פרנקלין, סטיבי וונדר, האו ג'ייז, מרווין גיי או אייזק הייז אינם מוכרים לקהל המקומי. שלא לדבר על ענקים כמו דוני האתאוויי, סליי סטון, ג'ורג' קלינטון או בובי בלאנד, שיצירותיהם שימשו כר נרחב לסימפולי הטרקים המכוננים של ההיפ הופ ומשמשים עד היום בסיס רחב ומוצק ליצירת להיטי ראפ רבים מספור.

הקהל הישראלי, בכל מקרה, תמיד נטה אל המלודיות המינוריות, אולי בהשפעת המוסיקה הרוסית ושירי העם הנוגים, שסייעו לכונן את מה שקרוי "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה" מימי טרום-מדינה, דרך הלהקות הצבאיות של הסיקסטי'ז ועד ליורשיהן, הרוקיסטים בני זמננו. אין מה לעשות: המאזין הישראלי הממוצע תמיד יעדיף בלדת ניו וייב בריטית או סולו גיטרה מלנכולי של קנופלר, קלפטון, גילמור ודומיהם על מתקפת התופים הפוליפוניים של פלה קוטי או מקצבי הF-אנק המכאניים של פאנקדליק. תשמיעו לו טרק היפ הופ, ולו הקלאסי ביותר, וסביר שתיתקלו בתגובה הקבועה "אבל איפה המנגינה?" או, במקרה חמור יותר: "יש פה יותר מדי מלים!"

גם במישור הטקסטואלי סובל ההיפ הופ הישראלי מדלות חומר מדאיגה. הראפרים האפרו-אמריקאיים נהנים ממסורת ורבאלית רבת שנים של שיוף שנינויות, חילופי מהלומות מילוליות, המצאות סלנג ייחודיות וקרבות של אלתורים מילוליים מתוחכמים ספק הומוריסטיים. הראפרים המקומיים נאלצים לנסות ולהמציא כמעט יש מאין סלנג חדש וצורות התבטאות שלא היו קיימות לפני כן, ואי אפשר למצוא אותן בטקסטים מקראיים, בעברית המחודשת של בן יהודה או אפילו בשפה הצברית ה"מודרנית" של בן אמוץ. בכל מקרה, Motherfucker של ג'יי זי או סנופ דוג תמיד יזרום טוב יותר לתוך האוזן מאשר איזה "בנזונה" חריף של מקביליהם הישראלים.


"שב"ק ס'"

על כל אלה יש להוסיף תעשיית מוסיקה מונוליטית, מסואבת וכבדת תנועה ותגובה, שפועלת בניגוד מוחלט למיידיות ההכרחית של הוצאת שירי ואלבומי ראפ, את ההתייחסות לראפ כגימיק חולף, כפי שהיה בניו יורק בתחילת שנות ה-80, את העובדה שקובעי הטעם בתקשורת ההמונים בישראל עדיין לא מעריכים את הראפ וההיפ הופ על כל האלמנטים התרבותיים הנלווים אליו כ"ארט פורם", או סתם ככלי אמנותי לגיטימי לביטוי עצמי ותקבלו סגנון שהולך, מאז ראשיתו בישראל במחצית השנייה של הניינטיז, על חבל דק בין הכרה מסויגת לזלזול מוחלט.

גם התפוצצות האינטרנט, מהפכת האולפנים הביתיים, שיתוף הקבצים והרשתות החברתיות והקלות שבה אפשר היום להקליט ולשחרר חומרים מוסיקליים לאוויר העולם, תפסו למעשה את הראפ הישראלי בשלב בוסרי, לא בשל ולא מוכן, סובל ממחסור תרבותי ואידיאולוגי ניכר, סגנון שלמרות לא מעט יצירות מבטיחות ומעניינות וגדילה מתמדת בכמות העוסקים בו, עדיין לא מצא את קולו הנחוש, הברור והצודק, בדרך להשתלבות במרקם התרבותי הישראלי. השאלה המתבקשת, איפוא, אינה, בפרפראזה על נאס, "האם הראפ הישראלי מת". השאלה הנכונה היא "האם הראפ הישראלי כבר נולד". את התשובה רק ימים (ושירים טובים ואלבומים מוצלחים) יגידו.


משפטים שכבר אסור להגיד בשום שיר ראפ ישראלי

• "כשאני נכנס / למועדון / למסיבה / לרחבה / לסככה / ל____ של אחותך"
• "אני מזיין כמו כוכב בפרומו /יותר משחקן פורנו / רק בנות, מה אני נראה לך הומו?"
• "הבחורות קוראות לי 'נשמה' / קופצות אל הבמה / מרגישות את הזרימה / מוציאות לי את הסתימה"
• "אתה שחקן? אני הבמאי / המאמן / שופט קו / מנכ"ל הקבוצה / יו"ר דירקטוריון הליגה"
• "אני מייצג את תל אביב / ירושלים / לוד / פתח תקווה / צומת ביל"ו / מושב בני עייש-הרחבה דרום"
• "מחזיק את המיקרופון ולא עוזב / עד שזה כואב / כמו קוצב לב / כמו ז'בוטינסקי זאב"
• "אני עושה היפ הופ עוד מתקופת היסודי / התיכון / הגנון / ההיריון / האדם הקדמון"
• "כשאני באולפן, אני שורף מיקרופונים / שוחט פטיפונים / לא עושה טלפונים"
• "והאלבום שלי ימכור זהב כפול / פלטינה מרובעת / יהלום 24 קראט / פנינה מהחוף באילת"
• "עושה יותר באטלים ממשה דיין / קוק מאסי דיין / עובדות מאילנה דיין"
• "מותק, את ואני כמו בראד ואנג'לינה / משה ופנינה / מקסימיליאן ומרינה / לחם ומרגרינה"
• "בגלגל"צ לא משמיעים אותי כל כך / העורך שמע וברח / אמרו שהטקסט מלוכלך / זרקו את סינגל לפח"

סגול 59 (חן רותם) הוא ראפר, מוסיקאי ומבקר מוסיקה.


מותו של ההיפ הופ
החיבור בין ההיפ הופ לכסף
סול וויליאמס ירביץ בכם היפ הופ
אם-סי וולקן מחכה למהפכה





תגיות: היפ הופ, סאבלימינל והצל, סגול 59, שב"ק ס'

(11 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • הרגת אותי מצחוק 11/04/2013 13:06:13

  • וואו 15/12/2012 15:14:18

  • GL 24/03/2010 00:00:14

  • תומר 14/11/2009 02:10:30

  • שחיגר 11/11/2009 03:07:38

  • שחיגר 10/11/2009 05:50:54

  • מוסיקאי 08/11/2009 11:10:57

  • שוש 07/11/2009 11:16:57